סוף סוף ירו על הפלוגה שלנו: עמודים ראשונים
זוג הורים מלווה את בנם הבכור לבקו"ם. האב – איש מוסד ותיק ומוערך ואח שכול. האם, אשת עסקים, נתונה בחרדה. הבן חושש אבל מאושר. הוא יודע שיילך לצנחנים "סוף סוף ירו על הפלוגה שלנו" שרואה אור בהוצאת הוצאת "נוצה וקסת" מתחיל כשזוג ההורים מגיע הביתה ומתחיל לכתוב
זה מרחף ברקע כבר כמה שנים, בעצם מיום לידתו של בננו הבכור. השירות הצבאי, משאת נפשו של כל נער ישראלי הוא המורא הכמוס של כל אמא. נדמה שאת מתכוננת לזה כל חייך, אך כשזה מגיע זה הולם בך, מפחיד ומשנה את כל הווייתך. שוב אי אפשר להתייחס למקום בו את חיה באהבה ובהבנה. המקום צר מלהכיל את עומס הפחדים, החששות וכן את הגאווה. ערבוביה של רגשות שאי אפשר להבינן ובוודאי שלא להסבירן.
יום שישי, אחת בצהריים. משרד קריר ונעים בחיפה ואני מרגישה צמא אדיר. נערה צעירה מגישה לי כוס מים ואני שותה בגמיעה. למרות שלא חם היום, הגרון יבש. הטלפון האישי מצלצל ואני מרימה את השפופרת.
"אמא, קיבלתי! יש לי צו ל-30 בחודש מרץ!"
נאלמתי דום. איך להגיב? מה לומר? וכל מה שאני מצליחה להוציא מפי זה: "יופי!"
המחשבות מתחילות במסע התרוצצויות חדש, מסע שהתכוננת אליו כמעט מדי יום בחודשים האחרונים, מסע מפחיד ומתיש. איך תהיה הפרידה בבקו"ם? איך הוא יתמודד עם הקושי? איך אני אתמודד עם הקושי?
יחיעם אוסף אותי בסוף יום העבודה. הדרך חזרה הביתה רווית מתח שקט. השיחה נסובה כמובן על הגיוס הקרב ובא. יחיעם, אבא גאה ודאגן, שמח בשביל הגברבר הקטן שסוף סוף הגיעה עת חיולו, מה גם שהתקבל לצנחנים. "טוב שהכל הסתדר!", הוא אומר ואני מהרהרת האם אין כאן גאווה מאצ'ואיסטית משהו של צנחן לשעבר על הבן הממשיך את המסורת? לא רק את שמו הוא נושא, אלא אף את דרכו הוא ממשיך. אני שותקת. לא יודעת מה טוב.
מחשבותיי נודדות אחורה לשנת 1977. לונדון, בארי בן שנה ואני יושבת עם חברה שזה עתה ילדה בן ובחרה לתת גם לו את השם בארי. שני התינוקות קרויים על שם אחיו של יחיעם שנפל במלחמת יום הכיפורים. ישבנו שתינו ושוחחנו על חוויית הלידה והאמהות. פמלה, חברתי הגיורת, שואלת פתאום: "את לא פוחדת?" ואני כמחוברת למחשבותיה כלל לא שואלת ממה.
עונה בפשטות: "אני מקווה שאת חובנו כבר שילמנו, ובכלל מי יודע, אולי בעוד שבע-עשרה שנה, כשיגיע לצבא יהיה שלום!" בחדשות הצהריים מספר הקריין על שיחות המתקיימות בכל הערוצים עם העולם הערבי. אני חונקת דמעות ומתפללת: "אנא, שמור עליו."
בשבת שלפני הגיוס מתכנסים בביתנו בני המשפחה וידידים קרובים למסיבת גיוס. שולחן עמוס לעייפה במיטב המטעמים, אווירה נינוחה וחגיגית ואני במטבח. מסתתרת מפני עצמי, מנסה לגרש פחדים וחרדות, נאבקת במחשבות ומדי פעם מפטירה בלחש, ספק לעצמי, ספק למקורביי: "מסיבת השחרור תהיה עוד יותר גדולה, יותר מפוארת..." הדמעות זולגות חרש. עוד כוס נופלת מיידי הרועדות ובין קולות הרסיסים המתפזרים לכל עבר אני שומעת את אבי ז"ל לוחש באוזני, כמדי ערב יום כיפור: "זו כפרתך, זו חליפתך..."
מכוניתנו עוברת בשקט את צומת רעננה בדרכה דרומה. למרות השעה המוקדמת הכביש עמוס במכוניות הממהרות למחוז חפצן. הנהגים בשעות אלה תמיד עצבניים ונרגנים, אולי מחמת השעה המוקדמת ואולי בשל הניסיון היום-יומי להגיע במועד למקום עבודתם.
על הכביש מתנהלת מלחמה של ממש: מעבר באור אדום, עקיפה מימין, צפצופים מחרישי אוזניים, קולות רדיו נשמעים מכל עבר, ובמכוניתנו שקט מתוח. הנהגים שמסביבנו אינם מבינים וכלל אינם ערים למה שקורה ממש לידם: אנחנו מסיעים את בננו הבכור לתל השומר, ביום גיוסו לצה"ל, לחטיבת הצנחנים.
אני נזכר ביום גיוסי לצנחנים לפני כ-30 שנה. נפרדתי מאמי הדומעת בפתח ביתנו. אבי הסיע אותי במכוניתו הקטנה ליפו ללשכת הגיוס והמתין עמי עד שעליתי לאוטובוס שהיה בדרכו לתל השומר. לא הבנתי אז את התרגשותם, את דאגתם ובוודאי שלא את דמעותיה של אמי, שכן כל תהליך הגיוס והשירות הצבאי בתקופת גיוסי לצה"ל נראו לי ולבני דורי
אני זוכר, שאבי ז"ל, זלמן מרט, שהיה מג"ד בירושלים במלחמת העצמאות ניצל את ההזדמנות שהמתנו ביחד בלשכת הגיוס ונתן לי סדרת עצות צבאיות מועילות שנראו לי אז, כמובן כלא מתאימות לחלוטין למצבי ושייכות למעשה לדור ולתקופה אחרת, ייחסתי את אי הרלבנטיות של העצות לפער הדורות.
(המצב בו צד אחד סבור שעצותיו וניסיונו מתאימים, חשובים ומסייעים לאחר ואילו זה מרגיש שהעצות שהוא מקבל אינן רלבנטיות ואינן מתאימות לצרכיו אך שומע אותן בסבלנות ונימוס, יחזור שוב על עצמו כאשר אני אנסה 30 שנה מאוחר יותר לתת לבני שלל עצות 'מועילות' להבנתי, אך כמובן שלא להבנתו.)
כשיצאנו מהבית לכיוון לשכת הגיוס, חיבקה אותי אימי וביקשה שאזהר, ואני הסכמתי באופן אוטומטי, ביקשתי להרגיעה. הבטחתי גם לכתוב כל שבוע. כשתחושות של התרגשות, סקרנות ובגרות עוטפות אותי עליתי לאוטובוס ונסעתי להתגייס.
אז, הכל היה ברור. השחור היה שחור והלבן – לבן. כמה תמימים היינו, כמה אופטימיים. כעת התהפכו היוצרות והלפיד נמסר לבארי, שיוצא היום לדרך ארוכה ובלתי נודעת. הוא כבר דור שלישי למשפחת לוחמים והמציאות כיום שונה לחלוטין, מורכבת, מסוכנת ומסובכת הרבה יותר. הסוף עדיין אינו נראה באופק, ולעתים נראה אף רחוק יותר מאשר הערכנו אז לפני שלושה עשורי שנים, בעת גיוסי לצבא.
היינו אז אופטימיים, שאננים וכמעט חסרי מודעות לסיכונים הצפויים לאלה שהלכו לשירות קרבי. העם ומנהיגיו דאז לא ראו את האפשרות של פריצת מלחמה כוללת כמציאותית, וגם אלה מתוכנו שהעריכו כבר אז שהשלום עדיין מרוחק מרחק שנות אור, עדיין חשו במקביל תחושות של ביטחון אישי וביטחון לאומי כאחד.
הורינו, שמטבע הדברים אכן דאגו והתרגשו שהלכנו לצבא, לא עשו זאת באותה רמת דאגה ופחד אשר אפפו אותנו באותו בוקר כשהובלנו את בננו לצבא. בתקופה בה אני התגייסתי התחושה הייתה שהעורף מוגן ובטוח וכי מרבית החיילים, כולל הקרביים שבהם, צפויים אומנם לתקופות אימונים קשות וממושכות, אך בוודאי שלא לתקופות רצופות של סכנות ונפגעים רבים כל כך. סטטיסטית, רק בודדים היו צפויים להיפצע או חס ושלום להיהרג.
הרגשתנו היום שונה לחלוטין. בארי יוצא לדרך מלאת סכנות ותהפוכות, לקרבות המסוקרים בזמן אמת, למספרי הרוגים ופצועים רב יותר משהכרנו אנו והורינו, לשטחים ומלחמות שאינם בקונצנזוס. הוא יוצא להגן על עורף שאינו תמיד מוגן ולעתים סובל מנפגעים רבים יותר מאשר החיילים הנמצאים בחזית.
הוא יוצא להילחם באויב אכזרי, ערמומי, דתי קיצוני בדעותיו וביחסו אלינו. אויב המצויד בנשק ובנחישות שלא הכרנו בעבר. הוא יאלץ להתמודד עם גלי מתאבדים, מטעני צד, מוקשים, ירי ממארב, טילים, קטיושות וירי של צלפי האויב. הוא יוצא למלחמות בשטחים המאוכלסים בנשים, זקנים וטף, מקומות שהטרור מוצא שם מחסה. הוא ישלוט בעם אחר, אך יצטרך לדעת להבליג בפעילותו מולם, גם כאשר בשורות על עשרות נפגעים בעורף יגיעו אליו, בעודו ניצב מול האויב והנשק והכוח נמצאים בידו.
סטלה ויחיעם מרט, סוף סוף ירו על הפלוגה שלנו, הוצאת נוצה וקסת, 197 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
