מהפרק הראשון של "לבד באוקיינוס"
סלבה קורילוב העדיף את המוות בין גלי הים על החיים במדינה שאינה מקדשת את האדם. כשעלה לאונייה שהפליגה מנמל ולדיווסטוק שברוסיה לשיט באוקיינוס השקט, הוא ידע שלא ישוב עוד לנמל המוצא. גל קוסטוריצה עיבדה את כתביו וזכרונותיו של קורילוב לכדי ספר. "לבד באוקיינוס" יוצא בימים אלה בספרית מעריב
השעה 19:05. מתחיל להיות מאוחר. האונייה כבר מתקרבת לקצה הצפוני של האי סיאַרְגָאוֹ, ונשאר לי מעט מאוד זמן.
התרוממתי.
"שב, סלבה," הראשים הופנו אלי, "למה אתה ממהר ללכת?"
הבטתי בהם אחד אחד. מכרים בני שבוע, אפילו לא חברים, ובכל זאת יכולתי לקרוא בקלות את מחשבותיהם ואת רגשותיהם.
"אני חייב ללכת," אמרתי בשקט.
"תחזור מאוחר יותר, אפילו לא שתית!"
"לא, לא הערב," חייכתי קלושות ופניתי לעבר היציאה. לא רציתי לשקר ברגע גורלי כל כך בחיי.
עליתי לגשר הסיפון העליון, מסלול שהפך לי שגרה בחמשת ימי ההפלגה החולפים. הלילה היה חשוך. ללא ירח וללא כוכבים. נשענתי כהרגלי על מעקה הברזל, נשמתי מלוא ראות רוח משוונית, והישרתי מבט לכיוון מערב, מאמץ את עיני אל האופק, ומשחזר את מהלכי כמה שעות אחורנית, זמן שנדמה עתה
נצח:
אחרי ארוחת הצהריים הנערות מלנינגרד הזמינו אותי לתא שלהן. הן היו במצב רוח עליז. שתינו קוניאק, והן הרגישו חופשיות מספיק בנוכחותי כדי לשוחח שיחת נשים. נושא השיחה היה חומק מתודעתי מפעם בפעם, אך היה נעים לצפות בפנים שלהן, להיות בקרבתן. אני אף פעם לא משתעמם מלהביט בנשים, נהנה לחקור את שפת התנועות שלהן, את שינויי תנוחות הגוף, את הניעות הקלות של הראש. הן תמיד יפות בעיני, אפילו היפות פחות.
אחר כך נפרדתי מהן ויצאתי לסיפון לצפות בשקיעה החגיגית והמפוארת של השמש – שקיעות כאלה רואים רק בפיליפינים – וכעבור שעה קלה, כשהאור הבוהק הלך והתעמעם, התחילה לנשוב רוח דרומית חזקה. האוקיינוס התנשם בכבדות והוליך על פניו גלי ענק. מצד מערב התקדמו עננות סופה שחורות, ומדי פעם הבזיקו ברקים. הבטתי בשעון. 18:35.
ארוחת הערב כבר עמדה להסתיים, ואני חזרתי למסעדה כדי להפגין נוכחות. עמדתי בפתח האולם ופסעתי פנימה בצעדים מדודים. הנברשות התנדנדו, וילאות כבדים התנועעו, וכיסאות ריקים זזו אחורה כאילו אורחים לא נראים התיישבו לשולחן. מתקרבת סופה, שמחתי. במקרה כזה הקברניט לא ישלח אחרי סירת הצלה. יהיה לי לילה שלם.
כעבור חצי שעה נפרדתי.
לתמיד.
הסיפון ריק, אבל בתוך שעה יתחילו החגיגות. אני מפנה מבט אחרון לכיוון שבו אמורים להופיע חופי האי – אף לא נקודת אור אחת. רק אוקיינוס שחור שנבלע בחשכת רקיע
תכננתי לקפוץ מהאונייה קרוב לחוף, ולהתמצא על פי השמש או הכוכבים. ועכשיו ברור לי שאם במהלך הקפיצה לא אפָּגע מהמכה במים, אם לא יטרפו אותי כרישים, אם לא אטבע מרוב תשישות או מבליעת מים, אם לא אאבד את הכיוון, אם לא אתנגש בשרטונים, ואם יהיו לי מספיק כוח ונשימה כדי לעלות לחוף, רק אז אולי אוכל להודות לאלוהים על הנס שהוא חולל כדי להציל אותי.
אבל אינני עסוק בסיכויים. זה לא חשוב עכשיו. ההכרעה נפלה. בעוד כשלושים דקות כבר לא אהיה כאן. אדלג מעל למעקה, והמולדת שלי תישאר מאחורי.
חזרתי לתא. אני חייב לסיים הכנות אחרונות. לבשתי חולצה ומכנסיים קצרים והדוקים כדי שאף קפל לא יפריע בשחייה, גרבתי כמה זוגות גרביים כדי שישמרו על כפות הרגליים מפני שרטונים חדים, וסביב הצוואר קשרתי מטפחת למקרה שאצטרך לחבוש פצע. היד שלי נשלחה אוטומטית אל עבר חגורת ההצלה שתלויה על קולב לצד הדלת, אבל התנועה איבדה מיד מנחישותה, והיד צנחה חזרה לצד הגוף. חגורת הצלה תעורר חשדות אם איראה איתה על הסיפון, ובמחשבה שנייה, גם אם איש לא יחשוד, היא פשוט תאט באופן משמעותי את קצב השחייה. מסוכן. מסוכן מדי.
הרגליים שלי רועדות מעט, אני חייב להירגע, לעצום עיניים, להסדיר את הנשימה – פנימה... החוצה. פנימה... החוצה. פנימה... החוצה. לנסוע אחורה בזמן לרחוב בעיירת מחוז קטנה, סֶמִיפָּלָטִינְסְק. לבית אבן, לחדר, לשולחן כתיבה, לילד בן שמונה שרוכן בחוסר רצון על מטלות בית הספר שלו, ולפרקים נושא את מבטו מעלה, אל החלון המשקיף על צידו המרוחק של הרחוב.
בכל פעם שהוא מתיק את עיניו מהספר הוא נתקל בה – בחומה האפורה שמולו. גבוהה כל כך ומחוספסת היא חוצצת בינו לבין העולם המסתורי שבחוץ. מדי פעם משוטט עליה חתול. האם הוא רואה מה נמצא מאחוריה? האם כשהוא עוצם את עיניו גם הוא מדמיין גלים גדולים, כחולים וירוקים, שמתנפצים עליה, ממוטטים אותה בעוצמתם ושואבים אותו ללגונות שקטות ולדקלים הנבראים מבין חורבותיה?
האוויר המלוח מלטף את גופו החשוף של הילד, כפות רגליו הקטנות שקועות עמוק בחול המוזהב, החמים, ובלחיים סמוקות מקרני שמש טרופית הוא רץ אל המרחבים, אל התקווה החמה, אל האופק האינסופי של האוקיינוס. הוא עוצם את עיניו שוב כדי לשאוף עמוק אל ריאותיו אוויר של חופש, וכשהוא פוקח אותן הזוהר מתרוקן מפניו באחת אל מול האפור הסוגר עליו בחוסר רחמים.
הוא משפיל את ראשו. חוזר אל הספר.
אני מתיישב על המיטה וממשש את הקמע שכרוך סביב צווארי, מתחת למטפחת. רקחתי אותו במו ידי עוד בלנינגרד על פי מתכון שמצאתי בספר המלך שלמה שהפיץ במחתרת מתרגם אלמוני. הקמע יגן עלי מפני כרישים וסכנות, כך הובטח שם. הוא תקף ליממה. יממה אחת מכרעת, שבה אני, סלבה קורילוב, איש קטן, אקרא תיגר על אימפריה.
פנימה... החוצה... פנימה... החוצה... פנימה... החוצה...
אני אהיה בסדר.
אני יודע שאהיה בסדר.
אלוהים! תן לי כוח!
סלבה קורילוב/ גל קוסטוריצה, לבד באוקיינוס, הוצאת ספריית מעריב, 174 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
