הבמה שלו: ראיון עם אדוארד אלבי
אדוארד אלבי מתגעגע לחברו הטוב הרולד פינטר (כי סירב להתפשר), מאמין בנשיא אובמה (למרות שמחכה לו עבודה קשה מאוד), ממשיך ליהנות מהמחזה הכי מפורסם שלו ("מי מפחד מווירג'יניה וולף"), ועדיין לא מסתדר עם הסרט שעשו על פיו (בגלל ליז טיילור). ראיון נדיר עם גדול המחזאים החיים כיום
כשאני מוסיף שהיו כאלה שתהו אם הוא עדיין חי, הוא בכלל מתפקע. "עדיין חי?!" הוא צוחק, "עדיין חי?! טוב אני חושב שכן. לפחות לרוב. חי ובועט. לא תמיד באותו זמן בהכרח, כי בכל זאת אני איש זקן, אבל כן. בשמונה השנים האחרונות במסגרת ממשל בוש נאלצתי לבעוט די הרבה. אני מקווה שעכשיו בתקופת אובמה אבעט קצת פחות. גם כי אני לא בטוח שזה פוליטיקלי קורקט לבעוט באפריקאים אמריקאים".
לא במקרה אלבי, מגדולי המחזאים החיים היום, אם לא הגדול שבהם, מפגין מיד מבט ביקורתי על ארצות הברית. כמו ארתור מילר וטנסי וויליאמס, שהיו מעט מבוגרים ממנו, הוא נחשב לאחד המאבחנים החדים והמרתקים של החברה האמריקאית במאה ה-20, ו"מי מפחד מווירג'יניה וולף", שנכתב ב-1962, הוא הדוגמה הכי מפורסמת לכך.
גיבורי המחזה, ג'ורג' ומרתה, זוג אקדמאים חשוך בנים, מארחים בביתם זוג צעיר, מה שמתפתח ללילה רווי אלכוהול, יצרים ועלבונות אכזריים שמערער כל אחד מהזוגות. התפוררות התא המשפחתי הזה הומשלה רבות להתפוררות והעקרות של החברה המערבית עקב אובדן המוסריות והחמלה שלה לנוכח מה שנתפס בראשית שנות ה-60 כאיום המסוכן ביותר, הקומוניזם.
מבחינת אלבי, הוא הצליח לצפות את הנולד. "כנראה צדקתי", הוא אומר. "דברים נעשו ללא ספק גרועים יותר בחברה האמריקאית. ודרכנו חלחלו כמעט לכל העולם. נעשינו אנוכיים יותר, אכזריים יותר, שטחיים יותר, בורים יותר. אנחנו לא שמים לב מספיק לאיך אנחנו אמורים לנהוג כחברה שהתחילה את דרכה עם יומרות מהפכניות ורפורמטיביות והתיימרה להיות מדינה מסוג שונה. לארצות הברית יש אחריות כבדה מאוד כלפי העולם, וברוב המקרים ההתנהגות שלנו לא תואמת את האחריות הזאת. רחוק מזה".
אז אני מניח שאין לך מילים טובות לומר על הנשיא לשעבר.
"אני חושב שבוש הוא הנשיא המסוכן ביותר שהיה לנו מעולם. הוא עשה נזק כבד מאוד לדמוקרטיה בארצות הברית בגלל חירויות האזרח הרבות ששלל בשם המלחמה בטרור. בשם המלחמה הזאת הוא גם עשה נזקים מוסריים, כלכליים ודיפלומטיים קשים מאוד. עכשיו עם אובמה אני אופטימי הרבה יותר, ואני מאמין בו, אבל אני גם יודע שאת נזקי בוש יהיה קשה לתקן.
"מצד שני, כשמדובר על ההתנהלות הדיפלומטית של ארצות הברית, צדדים אחרים צריכים לרצות לשתף פעולה לא פחות מאיתנו. לדוגמה במקרה שלכם ושל הערבים, אני רואה את הסכסוך הזה מהצד כבר המון המון שנים, מאז שהוקמה ישראל בערך. וארצות הברית תמיד נמצאת בתפקיד המתווכת וטוב שכך, אבל שני הצדדים חייבים לרצות להגיע להסכם ולשלום ואני לא בטוח שזה המצב אצלכם. משני הצדדים".
ואתה חושב שאנשי רוח, סופרים ואמנים צריכים להיות מעורבים בפוליטיקה?
"בהחלט, אני חושב שזה מבורך. בארצות הברית למרבה הצער, אף אחד לא שם לב למה שאומרים אנשי רוח. זה מעציב מאוד".
לאלבי יש ביוגרפיה טעונה, שכמעט לא התייחס אליה באופן פומבי. הוא נולד ב-1928 אי שם במדינת וירג'יניה, ומעולם לא נתגלה מי היו הוריו הביולוגיים. הוא אומץ מספר ימים לאחר לידתו על ידי הזוג ריד ופרנסיס אלבי.
ריד אלבי היה הבעלים של מספר תיאטראות במדינת ניו יורק, וכך נחשף הילד אדוארד אל העולם שישתלב בו בעתיד. הוא היה נער מרדן למדי, או כמו שאמר פעם: "מעולם לא הסתדרתי עם הוריי המאמצים. אני לא חושב שהם ידעו איך להיות הורים. מצד שני אני לא חושב שאני ידעתי איך להיות בן".
פעם נדירה אחרת סיפר שנזרק מבית הוריו מכיוון שסירב להיות "בריון תעשיות קפיטליסטי" ולהצטרף לעסקי אביו המאמץ, ובמקום זה העדיף לכתוב. עם השנים נזרעו לא מעט רמזים לכך שהיחסים הבעייתיים עם ההורים נבעו מההומוסקסואליות של אלבי. נטיותיו המיניות אומנם ידועות, אך מעולם לא הסכים לדבר עליהן עם התקשורת.
"סיפור גן חיות", המחזה הראשון שלו שהתפרסם, ב-1959, פתח קריירה ארוכה של כתיבה לתיאטרון ("איזון עדין", "חלום אמריקאי", "שלוש נשים גבוהות", "העז או מי זאת סילביה" - על גבר נשוי שמתאהב בעז - ועוד) ופרסים, בהם שלושה פוליצר.
ועם זאת, תמיד "מי מפחד מווירג'יניה וולף" מתנוסס בראש הרשימה: הכי מצליח, הכי מופק בכל העולם. זה לא מובן מאליו, מתברר. "הביקורות על'וירג'יניה וולף', המחזה וההצגה, לא היו טובות בהתחלה", מספר אלבי. ?וגם הקהל לא נהר בהמוניו. אפילו חשבנו שנצטרך להוריד את ההצגה לפני הזמן. לקח זמן לאנשים לעכל את המחזה ולהתחיל להבין ולהעריך אותו".
ומה עושה אותו למוצלח כל כך וגם מצליח כל כך לאורך השנים?
"הוא נחשב בזמנו לחדשני מאוד בעיני אנשים בגלל הניתוחים האינטלקטואליים הקרירים והאכזריים שלו והצורה המאוד לא אידיאליסטית שהוא מציג חיי נישואים, זוגיות ואהבה. בנוסף, וזו הסיבה שהוא עדיין מצליח היום כשהחדשנות שלו כבר לא חדשנית, היא שהוא באמת כתוב טוב, אם יורשה לי להגיד על עצמי דברים טובים. הוא נוגע באנשים, הם מזדהים איתו, עם היחסים שמתוארים בו בין הדמויות".
אבל יש הרבה מחזות על יחסים, ומחזות טובים.
"נכון, אבל אני חושב שאולי במחזה הזה אחד הדברים המיוחדים הוא שהאנשים האלה, ג' ורג' ומרתה, הם מאוד מאוד אינטליגנטים, משכילים ומודעים לעצמם, והם מסוגלים לנתח ממש בזמן אמת את הפסיכולוגיה של עצמם, בן זוגם ושל הזוג המתארח אצלם, ולמרות זאת, למרות היכולת האנליטית-קוגניטיבית המרשימה הזאת, הם לא מצליחים לחדול מהריקוד הנצחי הנורא והמכאיב הזה שלהם.
כשהם מתחילים להגיד את האמת, כשאנשים כאלה מתחילים להגיד את האמת, זה נורא. הם מוציאים אמת שיש בה אימה קיומית כמעט. אני משתדל בגלל זה תמיד לכתוב דמויות אינטליגנטיות. זה עדיף מאשר לכתוב דמויות מטומטמות".
וזה יותר קשה לכתוב דמויות אינטליגנטיות, או יותר קל? נדמה לי שזה בעיקר חשוב במחזות שהדרך היחידה להעביר בהם אינפורמציה לקהל היא דרך דיאלוג.
"כן, זו הבחנה נכונה. אני מנסה לחשוב על הפעם האחרונה שבה כתבתי דמויות מטומטמות. אני לא בטוח שהיו. כנראה זה מה שאני מעדיף ונראה שזה גם עונה על השאלה שלך. נדמה לי שאפילו העז ב'העז או מי זאת סילביה' היא עז די משכילה. מצד שני, היא אולי לא הכי חכמה בעולם כי היא התחילה להתעסק עם גבר נשוי. עז חכמה ממנה לא הייתה עושה את זה, כי אתה יודע, הם לעולם לא עוזבים את הנשים שלהם".
אחרי ש"וירג'יניה וולף"' הפך לסיפור הצלחה,
"אבל לא היה לי עניין בזה", הוא חותך. "לא היה לי עניין מעולם גם לחזור לדמויות האלה אחרי שנים. גמרתי להגיד כל מה שהיה לי להגיד איתן. והתפיסה שכל מחזה שגמרת אותו אז גמרת אותו - זה עוזר לך להתנתק ממנו ולהמשיך לעבוד הלאה, בלי להיות מסורס ותלוי בהצלחות או בכישלונות שלך".
אתה עדיין אוהב את המחזה?
"בהחלט. אני רואה אותו לעתים קרובות למדי בכל מיני הפקות ועדיין אוהב אותו מאוד".
ואת הסרט?
"לא".
למה?
ליז טיילור.
באמת?
"כן. חשבתי שהיא שחקנית טובה, אבל לא מתאימה לתפקיד. בצורה קיצונית. מרתה צריכה להיות מבוגרת מג' ורג' וחזקה ממנו, ובמקרה של ברטון וטיילור זה היה הפוך: היא הייתה צעירה ממנו ביותר מ-20 שנה. האולפנים התעקשו כמובן, כי העובדה שהם היו זוג בחיים הוסיפה משהו עסיסי ליחסי הציבור, ושניהם, בעיקר טיילור, היו כוכבים ענקיים, שהקהל נהר לראות. אני העדפתי שחקנים אחרים, אלה שהאולפנים הבטיחו לי במקור, בטי דייוויס וג'יימס מייסון. אבל לא יכולתי לכפות את דעתי.
"גם חשבתי שעשו טעות בכך שהיו קטעים בסרט שקרו מחוץ לסלון של מרתה וג'ורג'. ואני הקפדתי שהכול יישאר בתוך הסלון כדי להמחיש את תחושת המלכוד. וזו דוגמה למשהו שהלך והידרדר עם השנים גם בארצות הברית וגם בשאר העולם: המוכנות שלנו להתגמש ולהקל על הקהל שלנו כדי שירצה לראות אותנו או לקרוא אותנו.
אין היום בעיה של מחזאים טובים, יש בעיה של קהלים טובים. הרולד פינטר, שהלך לעולמו לפני כמה חודשים והיה חבר טוב שלי ומחזאי שהערצתי, היה אולי אחרון המוהיקנים בעניין הזה של להגיד את שלך בלי להתפשר כדי שיקנו עוד כרטיס".
הייתי אומר שאתה אחרון המוהיקנים.
"אולי. אבל אני כבר מוהיקני זקן".
נא להמתין לטעינת התגובות
