מי ראשון: על שלושה ספרי ביכורים
ליסה כץ מחטטת בטראומה אישית, אולי קצת יותר מדי. אלחנן ניר נוטה לברוח אל הנשגב, וזה מכשיל אותו. ויודית שחר מציגה את אחד מהאירועים השיריים הכי חשובים של התקופה האחרונה
יודית שחר, למרות היותה משוררת שכותבת ומפרסמת כבר שנים בכתבי העת, מוציאה רק עתה ספר ראשון. הספר הזה הוא האירוע המשמעותי ביותר שקרה בחודשים האחרונים בתחום השירה.
קשה מאוד לכתוב שירה פוליטית-חברתית משמעותית.
טובי המשוררים שלנו בהווה נכשלו בזה. זה יוצא פלקטי כמעט כמו סיסמאות הבחירות האחרונות. אבל שחר מצליחה. כי בדומה למשוררים ליריים מעולים אחרים, היא מגניבה את הפוליטי-חברתי מבעד לדלת האחורית של האישי-פרטי. רק בשירים אלה, ויש רבים כאלה בספר זה, כשהיא אינה הצהרתית, היא מגיעה לשירה דיבורית קריסטלית.
הנה דוגמה, השיר: "שמונה עשרה שנה לאחר
כאליעזר שחר, ושאפס אחד הושמט/ במספר הזהות באשמת המשרד, מצהירה בזאת/ שהוא זה הוא/ / (רציתי לומר לשופט: עיניו היו חומות והאדימו/ כשהיה זועם, בהיר פנים היה, לשנינו אותם נמשים/ על הכתפיים, רציתי לומר גם אני לא הכרתי/ את האיש וספק אם הכיר אותי)".
השיר הכואב והאמיץ הזה שואב את כוחו הפואטי מן הפער ומן הדיכוטומיה שבין בית א' לבית ב'. בית א' כתוב בטון כביכול יבש, דיווחי, מעין הצהרה בשבועה אצל שופט. כל זה היה יכול להיות אגבי לגמרי אילו לא היינו מבינים שמדובר באביה של הדוברת. יש כאן צירופים שמרטיטים לקורא את הלב כמו הפצצה שניחתת בתחילת השיר "הוא לא היה רלוונטי", או השורה החותמת את הבית הראשון שהיא טאוטולוגית: הנושא שלה הוא גם הנשוא שלה, ואין דבר מנוכר יותר וחפצי יותר מטאוטולוגיה שמשתמשת בכינוי נסתר "הוא זה הוא".
בעוד שבבית א' נכתב לנו בדיוק ובקיצור ענייני מה שנאמר, בית ב' מגלם בתוכו את כל מה שלא נאמר וכנראה לא יכול היה להיאמר, לא רק בין השופט לדוברת בשעת התצהיר, אלא גם, ובעיקר, בין הבת לאב. מתברר לנו שהדוברת לא באמת הכירה את אביה, שכנראה מעולם לא הייתה להם ההזדמנות או האפשרות לשבת זה מול זה להיכרות אינטימית מילולית.
יפהפייה הרשימה הקטלוגית שהדוברת מונה מן הפרטים האינטימיים שהיא זוכרת מאביה, דברים קטנים, חבויים, כביכול לא רלוונטיים, אבל זה כל מה שנשאר לה מן האדם, האב. למשל, העיניים החומות שהאדימו כשהיה זועם, הנמשים שירשה ממנו על הכתפיים.
הסוגריים המקיפים את בית ב' הם כל כך נכונים צורנית, שזה מרגש. הרי את האינטימי אתה מבקש להחביא, להצניע מפני כל אדם, למקף אותו, לסגור אותו בלבך שיהיה רק שלך.
שירים אחרים של שחר נוגעים ביציאה מן הפרובינציה הענייה של האישה אל עבר העולם הגדול והפחד העצום מפניו. מצד אחד אין רצון להישאר בפתח תקווה או בראשון לציון (מקומות מהם באה הדוברת בשירים), ומהצד האחר כל מה שמעבר הוא אוקיינוס מפחיד הכרוך במגע עם אנשים ופגיעות, ולשירים מתלווה גם תחושה ארוטית חזקה של הרפתקה.
למשל: "פתחי את החלון/ פתחי/ מה כבר יש לך לפחד/ ק? רעי את החלון/ מה כבר יש שם בחוץ/ נשמי את השמיים פעורים/ יופי וכאב/ דגיגים מכרסמים עננים/ חיים מפרפרים תחת סכין/ נוטפים מאוויים/ רוחשים/ נהגי אוטובוס שולחים בך מבט/ מוכרי ממתקים בשוק מודדים אותך/ החבאת את החיים/ בתוך התחתונים/ וכיסית בשמלה רחבה,/ פתחי".
יודית שחר, זו אני מדברת, הוצאת בבל, 85 עמודים
ליסה כץ היא מתאזרחת בשפתנו, לפחות כך היא מעידה על עצמה: "השפה שלכם זרה לי,/ אבל לא קשה/ למשמש בה באצבעות/ ולהרגיש את העלבון/ מרוקם במשי העתיק" (מתוך "שירים עילגים"). ואכן שיריה נכתבים באנגלית ומתורגמים על ידי המשורר וחוקר השירה שחר ברם, למרות שהחטיבה "שירים עילגים" נכתבה, רק היא, עברית על ידי המשוררת.
במרכז קובץ הביכורים הזה עוברת חוויית החיים דרך פריזמה של טראומה אישית-נשית אחת נוראה: אובדן שד ממחלת הסרטן. אירוע טראומתי זה נתן לקובץ את שמו "שחזור" וגם את שירו החזק ביותר הנושא את השם הזה:
"אתה אומר שעליי/ לבנות מחדש/ עם שק מפלסטיק או/ איבר במקום איבר.// אישה יכולה לאהוב/ גבר בלי רגל./ יהיו להם ילדים./ וגברים שרגליהם/ לא מתפקדות/ עושים ילדים/ עם נשים שנאחזות./ לפעמים ילד נעלם/ כמו איבר שאבד.// למה לא נאמץ/ אסתטיקה אחרת,/ א-סימטרית,/ יפנית,/ הרי יש מלחמות,/ הרי איים נכבשים.//
למה לא נעריץ/ את ההרוס, הקרוע, המושלם/ שבמשגים, שהרי האורג/ מדלג על שורה/ מחמת ענווה,/ שהרי אהבתך/ זקוקה לכמה תפרים? // ראה את הצלקת,/ את המישור השטוח בחזי./ חבר את הנקודות./ לא תזכה בעוד אפשרות/ להישיר מבט אל העדר".
השחזור הוא כמובן לא רק השחזור הטכני הקשה של שד הדוברת, אלא שחזור החיים עצמם עם בן הזוג שלה. ככלל, בהרבה שירים פונה הדוברת של כץ אל נמען אהוב, מבקשת לדבר אתו, לתקשר עמו, למרות שרוב הזמן הוא אינו קשוב לה. כך בכל אופן היא חשה.
הדוברת מוכנה להפליג עד לתרבויות רחוקות כדי לשאת חן בעיני הנמען האהוב, כדי לתרץ את העובדה שאפשר לקבל אותה גם עם החסר, השד החסר. היא תגייס את התרבות היפנית, את מלחמות העולם שהם ודאי מקור לפגימות ואפילו את נול האריגה, שכן בתרבויות מסוימות מדלגים האורגים שורה אחת כדי שמלאכת האריגה לא תהא מושלמת וכדי להראות שכל מה שאנושי הוא בעצם פגום. אבל הנמען האהוב לא עונה לדוברת ונראה, מבלי שישיב, שכל הרציונליזציות מרחיקות הלכת הללו לא עושות עליו שום רושם.
זה יתרונו וזה גם חסרונו של הקובץ, כי הוא רוב הזמן עסוק בשאלת הזוגיות הזאת שבאה לידי ביטוי במונולוג המבקש להפוך לדיאלוג בין הדוברת לנמען האהוב. זה יוצר קצת מונוליטיות של שירים ופריזמה צרה. יעידו חמש השורות הראשונות הפותחות את הקובץ ומהדהדות לאורכו: "נניח שאתה בתוכי./ אתה אתי? // האם האוהל זקוק לנווד? / האם המים זקוקים לגמל? / אתה אתי? ".
ליסה כץ, שחזור, הוצאת עם עובד, 61 עמודים
אלחנן ניר שייך לגל השני של משוררים אמוניים שפרץ אל תוך השירה החילונית המודרנית. הגל הראשון הופיע בשנות ה-80 ונמנו עמו מירון ח. איזקסון, חוה פנחס-כהן, אדמיאל קוסמן, יוסף עוזר ואחרים. הגל השני, אמצע שנות ה-90 ואילך, כלל את משוררי כתב העת "משיב הרוח" ובראשם אליעז כהן.
אלחנן ניר הוא לא רק משורר הוא גם עורכו הספרותי הצעיר של היומון הדתי-ימני "מקור ראשון". אני מציין זאת כי מעבר לספר הביכורים הזה שלו, הבנוי כמעין מסע אל הרוחני, הוא מבקש לקבוע טעם בספרות תוך חיבור היהודי, תלמודי, פיוטי, קבלי, אל תורות המזרח ובעיקר להינדואיזם ולבודהיזם.
אותי משכו דווקא השירים הפוליטיים שלו המתארים את ההתנתקות ההיא של אריק שרון והמחאה הרגישה נגדה, אשר לוקחת את השירים אל מחוץ להקשרם הספציפי, כמו בשיר "אישה. חלון אחרון":
א. אישה פותחת חלון אחרון./ הם באים לקטוף אותה. היום./ זה לא שיר./ זה לא שיר./ זה לא פנים./ היא רצה אל הים, נושבת בקול,/ לוחשת , עייפה, שאלות מפרודי החולות,/ מילדה קטנה שלו, מדמים שהייתה פה אליו,/ מילדים שהרתה פה מן האין./ מהקיקיון
ג. אישה פותחת ונושבת וצועקת ובורחת/ ויודעת/ / והיא חולנת/ והיא דלתת/ והוא"
אני מאוד אוהב את הבית השלישי של השיר, שמעביר את האטרף הטוטאלי של המנותקים המפונים מבתיהם. שמות העצם כבר מתבלבלים אפילו לדובר בשיר. יוציאו את האישה מן החלון, תחזור מבעד לדלת; יוציאו אותה מן הדלת, תנסה לשוב מן החלון, עד שהיא עצמה מתעייפת והופכת דלתת, כלומר וריאציה חופשית על דלה וחולנת, כלומר וריאציה חופשית על חילונית, או חולמת.
וגם הסוף הנקטע במילה והוא. אינני חושב שהכוונה כאן היא למפנה, אלא פנייה נואשת לבורא עולם.
לא כל שירי הספר טובים. אפשר לנסח כלל פואטי שכזה: ככל שניר קונקרטי יותר, כמו בשיר הזה, ולא בורח אל הנשגב ואל המופשט או אל הרוחני שתוצאתו כמובן היומרני - הוא אמין יותר כמשורר.
אלחנן ניר, תחינה על האינטימיות, הקיבוץ המאוחד, 94 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
