"הנזירה": סיפור על חושך
גיבורת "הנזירה", שמשלמת מחיר מזעזע על מלחמתה בדיכוי, מבטאת את הפחד הגדול של דידרו ושותפיו לתנועת הנאורות: הפחד מפני חיים שלא מוצו
"הנזירה" נכתב מנקודת מבטה של סוזאן סימונן, נערה מסכנה שנולדה מחוץ לנישואים ונשלחה למנזר בניגוד לרצונה על ידי אמא שלה, שהבינה שהדרך היחידה להיפטר מייסורי המצפון בגלל הממזרה היא לסלק אותה מפניה. הרומן הוא בעצם תיעוד מכתב שכתבה סוזאן למרקיז, ובו היא מגוללת את ההתעללות שעברה במנזר ומבקשת ממנו סיוע בחילוצה.
הגיבורה של דידרו היא אומנם נערה תמימה, שדרך תיאורה הטהור לכאורה אנו מתוודעים לרוע אנושי שאינו יודע שובע, אבל היא גם מספרת מתוחכמת. הנארטיב שלה מזכיר במידה את "תפוז מכני" של אנתוני ברג'ס, שבו מתוודה הנער אלכסנדר דה-לארג' בכנות מדהימה על מעשיו, כנות שתאפשר לו לנתח היטב את המניעים של אלה שיתעללו בו לאחר מכן.
גם סוזאן מציגה התעללות מסמרת שיער בכנות, אך נוטה לעתים להתחנחנות מכוונת, של נערה תמימה ומתוחכמת כאחת. כך, למשל, היא מנסה לשכנע את הנמען לעזור לה: "יש בארות בכל מקום (רמיזה להתאבדות). אדוני המרקיז, רחם עליי, וחסוך מעצמך ייסורי חרטה ממושכים בעתיד". ופסקה לאחר מכן היא כותבת: "אני אישה, אולי קצת מתייפייפת, מי יודע? אבל באופן טבעי ולא מעושה".
"הנזירה" מגולל את המלחמה בדיכוי ואת המחיר שמשלם מי שמנהל מלחמה כזו. ומעבר לכך, את אופיו של המדכא ומניעיו. באחד הדיאולגים המצמררים בין האם לבת אומרת הראשונה: "אני חייבת להודות שאת מזכירה לי בגידה, כפיות טובה כל כך שפלה מצדו של אחר, שאני לא מסוגלת לשאת את המחשבה על כך. האיש הזה (אביה האמיתי) קיים תמיד בינך וביני; הוא דוחה אותי, והשנאה שאני מרגישה כלפיו עוברת אלייך".
וזה רק המישור הפסיכולוגי המשפחתי. כי את מסכת ההתעללויות שעוברת סוזאן במנזר צריך להסביר, והיא עושה זאת היטב, דרך ניתוח של הפחדים המאפיינים כל חברה בדורה. מתייחסים אליה כאל אחוזת דיבוק, הופכים אותה לשעיר לעזאזל, לקורבן שמביא את כל הרעות החולות על העולם, ולכן אפשר להרגיש את הסיפוק בלבן של האחיות המתעללות. זהו אותו סיפוק שבקצהו השני עומדים הפחד והשנאה, הדעות הקדומות והאימה מהאחר.
ובמרכז כל זה עומד הפחד של סוזאן, המשקף את מה שאנשי הנאורות, ודידרו בתוכם, ניסו להילחם בו עד מוות: הפחד מחיים שלא מוצו, מפוטנציאל שלא מומש. "את לא יודעת מה פירוש של דאגות פרנסה, עבודה, עוני", מנסה האם להסביר לה למה עליה להיכנס למנזר. וסוזאן עונה: "אני יודעת לפחות מהו מחיר החופש, וכמה קשה הוא אורח חיים שלא נועדת לו".
כרומן
המהדורה העברית מלאה נספחים. יש בה אחרית דבר מאלפת של המתרגמת ניצה בן-ארי, חילופי המכתבים האמיתיים בין דידרו בתור "הנזירה" למרקיז, וביניהם אפשר למצוא גם חיבור שכותרתו "על מלכודת המילוליות-דבר ההוצאה", שמתייחס לפולמוס ביו המתרגמת למו"ל. ופולמוס זו מילה עדינה: מאחורי הקלעים התנהל ויכוח נוקב, בשאלות מקצועיות של מלאכת התרגום, שהעמיד את הספר בסכנת גניזה (ר' גם עמ' 26-27).
בין שמצדדים במתרגמת או בהוצאה, אי אפשר שלא לחוש באירוניה הספרותית המופלאה שקרתה כאן: המתרגמת מצאה את עצמה כלואה ב"מנזר" שלטעמה היה שבוי ברעיונות תרגום מוכנים מראש, ראתה את עצמה כמורדת במוסכמות האלה, שילמה על כך מחיר ואף כתבה על זה, ממש כמו גיבורת הספר שתרגמה. זה כוחו של "הנזירה". זה כוחו של דידרו, שרק בשנים האחרונות החלו לתרגם את ספריו לעברית, והנה, גם התרגומים הופכים למחלוקת בפני עצמה.
דני דידרו, הנזירה, תרגום: ניצה בן-ארי, ספרות יפה, 240 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
