דרישת שלום: ראיון עם הנכדה של שלום עליכם
בעולם מציינים 150 שנה להולדת הסופר שלום עליכם וצח יוקד פגש את נכדתו, בל קאופמן, ושמע על ספר הביכורים שלה שהפך לרב-מכר אחרי גיל חמישים, על אהבה לוהטת אחרי גיל שישים וחיים סוערים בגיל 98. קאופמן מספרת על זיכרונותיה מהסב המפורסם ומתכוננת לחגיגות שנת ה-100 לסופר הנערכות ביוזמת ארגון לימוד חמ"ע
במרכזו, כמו במרבית סיפוריו, היה עומד מנחם מנדל, אותו סוחר שלימזל שהיה לסמלו המסחרי, שמגיע ל"עיר הגדולה" לביקור קרובת משפחתו. הביקור של אותו יהודי גלותי, סוחר כושל, במגדל היוקרתי שקאופמן מתגוררת בו באפר איסט סייד של ניו יורק, חלקה היוקרתי ביותר של העיר, היה מספק לו קרוב לוודאי שפע של חומר שנון.
המפגש עם פקיד הקבלה נעים הסבר שהיה מקבל את פניו לבוש מדים רשמיים, חבוש כפפות לבנות, עוטה על ראשו כובע שהיה מזכיר לו קרוב לוודאי קציני צבא רוסים מתקופת המהפכה של ראשית המאה העשרים. כורסאות העור שבלובי, הנברשות הנוצצות המאירות את המקום באור נגוהות שלא היה מבייש את אולמות הכניסה של כמה מהמלונות המפוארים ביותר בעיר.
המראות הגדולות, השטיחים המהודרים, ובעיקר איש המעליות האדיב שהיה מקבל את פניו של מנדל המבולבל. מנחם מנדל עוד לא ביקר כאן בינתיים, אבל אין ספק שנכדתו של שלום עליכם שווה סיפור. אישה בת 98 שנמצאת ממש בשיאה, עם כישרון כתיבה נדיר, שירשה מסבה המפורסם.
כשמשקיפים מדירתה המרווחת במיוחד שבקומה העשרים על נופה עוצר הנשימה של ניו יורק קשה שלא לחשוב על ההבדל הגדול באורחות חייהם של השניים. להבדיל משלום עליכם, אחד הסופרים המוערכים ביותר בעולם, שמת בגיל 57 ממחלה קשה, עצוב ומיוסר, בלי שזכה לראות בחייו את ההצלחה הגדולה של ספריו, קאופמן אינה עוצרת לרגע גם בגילה המתקדם. למי שחושב אולי שהוא זקן מדי כדאי לציין שספרה הראשון שזכה להצלחה מסחררת, פורסם כשהיא הייתה בגיל 53, בערך הגיל שנפטר סבה המפורסם בחוסר כול.
בקרוב יחלו אירועי "שנת שלום עליכם" שיזם הארגון לימוד חמ"ע. הארגון קיבל לאחרונה הצהרת הוקרה מראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג וכן תעודת הוקרה מהקונגרס האמריקאי, אותה העניק חבר בית הנבחרים מטעם מדינת ניו יורק ג'רולד נאדלר. כמובן שגם בלה קאופמן תשתתף באירועים.
בינתיים היא ממשיכה לבלוע את החיים הטובים שניו יורק מציעה לתושביה האמידים. "אני מתנצלת על הבלגן הגדול", היא אומרת בשעה שהיא מקבלת את פניי בדירתה. "אנחנו בדיוק צובעים", היא מסבירה. את הקיר המרכזי מעטרת תמונה גדולה שהיא נראית בה ישובה על ברכיו של סבה האהוב, שהיא זכתה לראותו עד גיל חמש בלבד.
"לא קראנו לו מעולם 'סבא'", היא אומרת. "הוא היה יותר מדי מלא בחיות ובאנרגיות כדי שנקרא לו ככה. הוא היה מלא הומור ושמחת חיים, וכשהיה בסביבתנו היה מתנהג כמו ילד בין ילדים. הוא היה סבא חם וצחקן ומשעשע. אני ותמרה, בת דודתי, היינו שתי הנכדות הראשונות שלו, והוא אהב אותנו אהבת נפש. הוא היה אומר לנו: 'אתן רואות את ההר הזה? אותו אני
לטל בשן, כתבת "מעריב", היא סיפרה ב-2002: "זיכרון אחר שלי אתו היה מביקור בגן החיות בז'נווה, שם הוא בילה תקופה בניסיון להחלים משחפת. היינו מול כלוב הקופים כשסבא לקח נייר, גלגל אותו לגליל קטן, מילא מים מברז וניסה להגיש לקוף, אבל הקוף לא רצה. סבא התכופף אליי ואמר לי ברוסית: 'זה קוף מפונק'.
אבל ברוסית, כמו באנגלית, 'מפונק' זה Spoiled, ואני חשבתי שהקוף מקולקל. ואז סבא הלך לברז, ושתה ושתה ושתה, בלי סוף. לימים הבנתי שזה היה סימפטום של מחלת הסוכרת שהוא היה חולה בה. אפילו על זה הוא צחק. לאמי הוא אמר:'עכשיו אני יודע שלא אמות ברעב, אני ודאי אמות מצמא'".
היא לבושה בקפידה, שערה צבוע בלונדיני, הליכתה גאה, וקשה להאמין שמדובר במי שנולדה ארבע שנים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. "אתמול קיבלתי את המסך החדש למחשב שלי", היא אומרת בהתרגשות בשעה שהיא בודקת אם נכנס אי-מייל חדש. "יש לי גם סורק חדש שעוד לא יצא לי לנסות", היא ממשיכה בהתרגשות ילדותית. "אני אוהבת המצאות חדשות", היא מסבירה. "לא מזמן מישהו שאל אותי כיצד גם בגיל 98 אני מלאת שמחת חיים. אני הסברתי לו שזה משום שלא הפסקתי מעולם להיות סקרנית, ולכן אני ממשיכה לחיות. כדי לראות מה יהיה בעתיד".
לשאלה אם היא ממשיכה לרקוד גם היום, אחד מתחביביה הגדולים ביותר במשך השנים, היא מגיבה בשאלת נגד. "האם אתה נושם? בטח שאני רוקדת. אמנם לא שלוש פעמים בשבוע כמו פעם, אבל פעם אחת בשבוע קבוע. כשאתה רוקד אתה שוכח את כל הצרות של החיים, הגוף נע לקצב המוזיקה. מלבד זה, הם מפנקים אותי שם, נותנים לי לרקוד עם רקדנים מקצועניים, לא סתם אנשים רגילים", היא ממשיכה בגאווה.
בלה קאופמן אינה צריכה חגיגות רשמיות כדי לזכור את הסב המפורסם שתמונתו הגדולה תלויה בסלון ביתה והשראתו הספרותית מרחפת כצל תמידי ברחבי הבית. עם זאת, 15 שנה להולדתו של אולי גדול הסופרים היהודים בכל הזמנים, ובעיקר החגיגות הרשמיות שהחלו לאחרונה בישראל, באוקראינה, ברוסיה וכעת גם בניו יורק, שם נפטר שלום עליכם בשנת 1916, מעניקות לה הזדמנות נוספת להיזכר בערגה בסב שהלך לעולמו בהיותה בגיל שמרבית הילדות עדיין מתקשות בו בדיבור. אלא שבמקרה של קאופמן, כך נראה, נהיה הענק הספרותי נוכח-נפקד קבוע בחיי מי שנעשתה ברבות הנשים נושאת הלפיד היחידה הנושאת את זיכרונו של שלום עליכם.
בזה אחר זה מגיעים לביתה בימים האחרונים עיתונאים רבים מכלי תקשורת מקומיים, יהודים בעיקר, שמבקשים ללמוד עוד על אורחות חייו של עליכם. עד מהרה הם נשאבים לסיפור חייה המרתק של קאופמן עצמה. בת להורים מהגרים מרוסיה שנהייתה מורה לאנגלית. אם לשני ילדים שבמשך עשרות שנים הייתה כלואה במערכת יחסים בעייתית במיוחד, עד שאזרה אומץ לנטוש את בעלה, שהיא מסרבת להרחיב עליו את הדיבור.
אלא שדווקא אז, בהיותה בת חמישים וחסרת כול, קיבלה הצעה מפתה לכתוב את ספרה הראשון. עד מהרה היא נהייתה אחת הסופרות המצליחות ביותר בדורה. בגיל 53 היא פרסמה את ספרה הראשון, "במעלה המדרגות היורדות". הספר מכר יותר משבעה מיליון עותקים ברחבי העולם, כיכב 64 שבועות ברשימת רבי-המכר, תורגם לעשרות שפות, ועובד מאוחר יותר גם לסרט.
את המהפך בחייה היא השלימה תשע שנים לאחר מכן, כשפגשה את מי שיהיה בעלה השני סידני גלוק, מי שהיא מגדירה פעם אחר פעם "אהבת חיי". פרופסור למזרח הרחוק, מומחה לתרבות הסינית, פעיל שמאל מרקסיסטי ומי שגם כיום, בגיל הצעיר להפליא (92), ממשיך ללכת ברגל מדי יום למשרדו שבמרכז שלום עליכם שבניו יורק.
הפסיכיאטר היה צריך ללכת. "אוכל להתקשר אלייך בשבוע הבא להזמין אותך לארוחה? " הוא שאל. אמרתי שכן. מיד כשהוא קם ללכת התיישב לידי הגבר הגבוה והנאה. "גם אני אוכל להזמין אותך לארוחה?" הוא שאל. "בשבילך אני אפילו אבשל", שמעתי את עצמי אומרת לו, "אבל רגע, נזכרתי שאני לא יודעת לבשל".
"אבל אני יודע לבשל", הוא ענה, וככה נפגשנו לארוחת ערב. הוא בישל, אני הבאתי יין, ישבנו כאן על הספה ודיברנו שעות, ומאז לא נפרדנו". מאז שלושים שנה הם ביחד, שותפים פעילים. הוא משמש יושב ראש הקרן להנצחת שלום עליכם, היא נוסעת אתו בעולם.
"תבין, כל העולם חוגג השנה 150 שנה להולדתו של שלום עליכם, ולמעשה אני הזיכרון החי היחיד ממנו, וגם אני כבר בת 98", היא מסבירה. "אני היחידה במשפחה שזוכרת כיצד הייתי יושבת על ברכיו, כיצד נהגנו לצחוק ביחד, כיצד היה מבקש ממני לאחוז בידו חזק ככל האפשר. הוא היה אומר שככל שאאחוז חזק יותר, כך יהיה לו כוח לכתוב יותר. אני הייתי משוכנעת שאת ההצלחות הספרותיות שלו צריך לזקוף לזכותי. הוא היה איש מצחיק וילדותי, אחד שמחביא את הנעליים של הנכדים כדי שלא נוכל למצוא אותן".
אלא שקאופמן חוגגת לא רק את זיכרונו של סבה, שספק עד כמה באמת היא זוכרת מן השנים האחדות שזכתה לחיות במחיצתו, אלא בעיקר, כמו שהיא מדגישה לא פעם, את ההיסטוריה עצמה. "סבתי, אשתו של שלום עליכם, הלכה ללמוד רפואה לא רק כדי לממן את ששת ילדיהם, אלא בעיקר כדי שיאפשרו למשפחה להישאר בקייב", היא נזכרת.
"כשאני נזכרת בזה כעת זה משעשע אותי מאוד. רק לפני שלושה ימים, בחגיגות לרגל יום הולדתו של שלום עליכם, חנך נשיא אוקראינה מוזאון מיוחד לזכרו. יש פסל גדול שלו במרכז קייב, עורכים לכבוד יצירותיו פסטיבל שלם. אני מסתכלת על כל זה וחושבת על כל הדם היהודי הנטוע עמוק באדמה של המקום הזה ועל הכבוד הגדול שמעניקים עכשיו לסבא שלי. בגלל זה אני רוצה לחיות זמן רב, כדי לראות איך ההיסטוריה משתנה לנו מול העיניים".
"לפני כמה שנים נסעתי לביקור באודסה שבאוקראינה, שם גדלתי בצעירותי. אני זוכרת שירדתי בגרם מדרגות שנהגתי לעבור בו עם אמי, ולא הבנתי למה ידי הימנית מתרוממת למעלה בשעה שאני פוסעת במדרגות. פעם אחר פעם היד שלי הייתה מתרוממת, ואני לא הבנתי מה קורה פה. רק לאחר מכן נזכרתי שבתור ילדה הייתי חולפת במקום עם אמי, שהייתה תמיד אוחזת בידי הימנית. זה מדהים שהשריר זכר מה שהראש כבר הספיק לשכוח".
את אודסה היא עזבה עם משפחתה בגיל 12, שש שנים לאחר פרוץ המהפכה הבולשביקית. משם הם היגרו לניו יורק הרחוקה. "כשאתה ילד אין לך מקור להשוואה, אז אתה לא מבין מה לא בסדר בכך שאתה נאלץ לדלג על גופות. מה לא בסדר כשאתה נאלץ להמתין זמן רב בתור כדי לקבל לחם שהיה אז ירוק ועשוי קליפות של סויה כי אין מספיק בצק.
"בוא אספר לך את השיעור הראשון שקיבלתי בקומוניזם. אני זוכרת שלקחתי את אחי, שהיה צעיר ממני בתשע שנים, בעגלת תינוק. בעוד אנחנו מטיילים ברחובות אודסה ניגשו אלינו שתי בחורות צעירות במעילי עור, התכופפו לעבר אחי, העבירו אותו מהעגלה לזרועותיי ועזבו את המקום עם העגלה של אחי. הן אמרו לי) (גם לנו יש ילדים(. כשבאתי הביתה ואימא שלי ראתה שאני עצובה ושבכיתי היא שאלה אותי מה קרה. אני זוכרת שאמרתי לה (גם להם יש ילדים(. בכלל, הפעם היחידה שהבנתי שמשהו לא בסדר הייתה כשראיתי את המבט המודאג של ההורים שלי".
קאופמן מדגישה כי באותה תקופה המעמד שנלווה בטבעיות למי שהיו צאצאיו של הסופר המוערך הוא שאפשר למשפחה להמשיך לנהל את שגרת חייה. זה היה בתקופה שיהודים רבים נפלו קורבן לרדיפות השלטון הקומוניסטי. "הסיבה היחידה שאבא שלי לא נורה היא הכבוד הגדול שרחשו לסבא שלי בברית המועצות", היא מסבירה.
אלא שמתברר כי גם הכבוד הזה לא עזר למשפחה שנפלה קורבן להתנכלויות רבות, עד שנאלצה להגר לארצות הברית בשנת 1923. " ברחנו לא בגלל מוצאנו היהודי אלא כי היינו קפיטליסטים. חיינו בבית מפואר, הייתה לנו טבחית קבועה, עוזרת בית, כסף רב. בסופו של דבר לאימא שלי לא הייתה בררה והיא הלכה לשר התרבות המקומי. הוא ידע מי זה שלום עליכם. לא זו בלבד שהוא אישר לנו להגר לארצות הברית אלא שהוא גם ארגן לנו ליווי צמוד כל הדרך לריגה ומשם לניו יורק. אתנו בספינה היגר גם לא אחר מהשחקן והבמאי האגדי קונסטנטין סטניסלבסקי".
קאופמן הגיעה לניו יורק כנערה בת 12 שקראה כבר אז את "מלחמה ושלום", אך הייתה זרה לחלוטין לשפה האנגלית. היא נרשמה לכיתה א(, שם למדה כמה חודשים עם תלמידים שגילם מחצית מגילה. עד מהרה היא השתלטה גם על האנגלית, וסיימה את בית הספר התיכון במסלול מזורז בתוך שש שנים בלבד. מאוחר יותר נרשמה ללימודי ספרות אנגלית של המאה השמונה עשרה בקולג( האנטר המקומי, לפני שהייתה מורה לאנגלית.
"אני זוכרת שכחלק מהלימודים נרשמתי ללימודי דידקטיקה, ובהם הייתי צריכה ללמד תלמידים צעירים אחת לשבוע", היא נזכרת בחוויה שגרמה לה להיות מורה. "אני לא אשכח את הפעם הראשונה שנפגשתי עם התלמידים. כשראיתי את המבט בעיניים שלהם, כשהם מחכים למוצא פי, כשהעיניים שלהם תלויות בי. אני לא אשכח את ההרגשה הזאת כל חיי, את הכוח שהרגשתי באותו רגע, הכוח לגרום להם לחשוב, לגרום להם להרגיש משהו, וככה גם הרגשתי כל חיי המקצועיים כמורה".
בד בבד עם עבודתה של קאופמן כמורה, עבודה שמצליחה גם היום לעורר בה ניצוצות של אושר, היא המשיכה לשמור על גחלת הכתיבה המשפחתית, זו שהחלה בסבה המפורסם ועברה גם לאמה, שכתבה בימי חייה יותר מאלפיים סיפורים קצרים. "במשך כל חיי כתבתי סיפורים קצרים. למעשה, את היצירה הראשונה שלי פרסמתי כבר בגיל שבע", היא נזכרת.
אלא שקאופמן, אשר ברבות השנים נהייתה סופרת מצליחה בזכות עצמה, מדגישה לא פעם בריאיון כי בראשית דרכה נלוו המשקולות הכבדים למעמדה המשפחתי, הגבילו את ידיה והצרו את צעדיה הספרותיים. "לא העזתי מעולם לכתוב ספר שלם", היא מודה. "בעיקר בגלל החשש הגדול שישוו את היצירה שלי לאלו של שלום עליכם".
כאמור, היא כתבה לא מעט סיפורים קצרים. אחד מאותם סיפורים, "מסל הניירות של מורה" שמו, מקבץ דמיוני ושנון של מכתבים רבים שנמצאו בפח האשפה של בית הספר, סיפור שהוא קודם כול ביקורת חברתית סאטירית על מערכת החינוך והביורוקרטיה האמריקנית, הוא זה ששינה את חייה מן הקצה אל הקצה. קודם לכן פרסמה קאופמן את מרבית יצירותיה במגזין "אסקוויר".
שם היא אולי לא זכתה לפרסומה הגדול, אך גם בו הצליחה לעשות היסטוריה, כמו שהיא נזכרת בגאווה. "היה מדובר במגזין גברי שנכתב לגברים ועל ידי גברים", היא נזכרת. "בעקבות כך המליצה לי הסוכנת שלי לשנות את השם, מבלה לבל, כדי שהם יחשבו שאני גבר. הם באמת פרסמו את הסיפורים שלי. אני הייתי אישה הראשונה שפרסמה משהו במגזין הזה, הייתי פורצת דרך", היא ממשיכה.
"אחר כך כבר היה ברור להם שאני אישה, והם אפילו שמו את התמונה שלי ליד הסיפורים, אבל באותה תקופה של ראשית שנות השישים אני קבעתי תקדים כשהייתי האישה הראשונה שפרסמה במגזין הגברי הזה. מאוחר יותר נשארתי עם השם'בל', שהיה לשמי הספרותי".
את "מסל הניירות של מורה" התקשתה קאופמן לפרסם, בעיקר בשל התנגדות מרבית העורכים, שהתקשו להשלים עם סגנונו הייחודי. בסופו של דבר הרים ה-Saturday Review את הכפפה, ופרסם את הסיפור. הפרסום שינה את חייה של קאופמן. "ביום שהוא פורסם התקשר אליי סוכן של הוצאת ספרים גדולה וביקש שניפגש", היא נזכרת.
"הוא הציע ארוחת צהריים, ואני הייתי אישה רעבה. בארוחה הוא הציע לי להרחיב את הסיפור משני עמודים לספר שלם. אני זוכרת שאמרתי לו בגאווה שאני מורה ואין סיכוי שאפרסם ספר שלם. אלא שהוא סירב להרפות, והצליח לשכנע אותי באמצעות מקדמה שמנה, שהייתה לה חשיבות גדולה מבחינתי, בעיקר בגלל המצב הכלכלי הקשה שנקלעתי אליו לאחר הגירושים".
קאופמן מסרבת להרחיב בנושא בעלה הראשון, אלא שבספרה השני "אהבה וכו'" (Love etc) היא מתארת אישה שמוצאת את עצמה במערכת יחסים בעייתית במיוחד, ונופלת קורבן לבעל בוגדני, סיפור שהיא מסרבת להגדיר כדמיוני לחלוטין. "מה שאני מוכנה להגיד זה שהוא היה אדם נורא ושאני חיכיתי לנטוש אותו כשהילדים יתבגרו ויעזבו את הבית, וזו הייתה טעות נוראה", היא מסבירה.
שנה לאחר אותה ארוחת צהריים ראה אור ספרה הראשון "במעלה המדרגות היורדות' '. את שמו היא לקחה מסיטואציות אמיתיות בבתי הספר, שהיה בהם גרם מדרגות מיוחד לעלייה, ואחר לירידה, וחדשים לבקרים נשלחו למורים פתקים והודעות אבסורדיות, כגון "לתשומת לב כל המורים: מעתה המדרגות המסומנות 'למעלה' יסומנו 'למטה', המדרגות המסומנות 'למטה' יסומנו 'למעלה', והמדרגות המובילות למרתף יסומנו 'למטה בלבד'".
יום לאחר פרסום הספר, כשעותק ממנו מונח מתחת לכרית ראשה בבית החולים, נפטרה אמה של קאופמן, שלא זכתה לראות את ההצלחה הגדולה שזכה לה הספר. הוא כיכב במשך 64 שבועות ברשימת רבי-המכר, ותורגם לעשרות שפות. הוא יצא בקרוב לחמישים מהדורות והיה בעיקר יקיר המורים. הם הזדהו עם סיפורי הביורוקרטיה המתוארים בו, שלא פעם שמים ללעג את שיטת החינוך השמרנית של ארצות הברית.
"לא קל להיות נכדה של אישיות כמו שלום עליכם", היא מסבירה את הפריצה המאוחרת. "בתור נכדה של סופר גדול וסופרת בפני עצמה לא העזתי לפרסם שום דבר בשם שלי מהפחד שישוו אותי אליו. גם כשהייתי מפרסמת סיפורים קצרים זה היה בשם אנונימי. אלא שאז יצא הספר והמבקרים אהבו אותו והיו אדיבים מספיק להגיד שיש בו אותה חמלה והומור שאפיינו את כתיבתו של שלום עליכם.
"רק אז, בפעם הראשונה בחיי, שמעתי את אותו קול פנימי בראש שאמר לי שיש לי רשות לכתוב בזכות עצמי. בפעם הראשונה בחיי. אם לא הייתי רעבה ללחם ולא הייתי זקוקה לאותה מקדמה, קרוב לוודאי שגם את הספר הזה לא הייתי כותבת".
עם ההצלחה הגדולה בא גם הפרסום הגדול, וקאופמן, בעלת מבנה הגוף הצנום, הייתה באבחת חרב לא רק לסופרת מבוקשת אלא גם לסלבריטי, אורחת קבועה בכמה מתכניות האירוח המובילות בארצות הברית.
"עד אותה תקופה הייתי אנונימית לגמרי, מורה ענייה לאנגלית שחיה לבד אחרי ששני ילדיה עזבו את הבית לקולג', ופתאום נעשיתי אישה מפורסמת, כולם הכירו את הספר, כולם ידעו פתאום את שמי, נהייתי סלבריטי, ובו בזמן למדתי מקצוע חדש, מרצה. למדתי שיש בי כישרון חבוי לדיבור בציבור. הסוכן שלי שלח אותי למסעות לקידום מכירות הספר, ואני הבנתי, בפעם הראשונה בחיי, שיש לי כישרון נדיר לרתק אנשים לדבריי".
במקרה של קאופמן, להבדיל מסבה המפורסם, תורגמה ההצלחה הספרותית הגדולה להצלחה כלכלית מרשימה לא פחות. מאוחר יותר אף נמכרו זכויותיו של הספר לחברת ההפקות של "האחים וורנר", ששילמה עבורו סכום שנחשב אז אחד הגבוהים ביותר אשר שולמו אי-פעם בעבור ספר ראשון של סופרת לא ידועה.
"יצא ששתי חברות בהוליווד התחרו בו בזמן על הזכויות לספר: 'וורנר' ו'פוקס המאה עשרים'", היא סיפרה בריאיון על אותה התרחשות. "הסוכנת שלי תמרנה ביניהן. אני ישבתי בדירת החדר שלי, היא צלצלה בכל חצי שעה. 'וורנר מציעים עוד עשרים אלף', 'פוקס מציעים עוד חמישים אלף'. אני כבר הייתי מוכנה להיכנע מזמן. כל האפסים האלה כבר לא דיברו אליי, אבל היא המשיכה: 'דאריל זאנוק צלצל עכשיו ממצרים, הוא מציע 400 אלף דולר'".
"להבדיל ממני, שלום עליכם לא זכה להצלחה כלכלית בארצות הברית", היא מסבירה. "הוא היגר לניו יורק בחיפוש אתר תהילה, אבל הביקורות קטלו באותה תקופה את ההצגות שלו. לאחר כמה שנים הוא עזב את ניו יורק ועבר לז'נווה שבשווייץ.
זה מוזר כי כשהוא נפטר 150 אלף איש באו להלוויה שלו, הלוויה הכי גדולה שהייתה עד אז בניו יורק. גדולה כל כך עד שאפילו "הניו יורק טיימס" שלח צלם מיוחד. להבדיל ממני, הוא לא זכה לראות את ההצלחה הגדולה שלו בחייו. הוא, שכתב עד יומו האחרון וחיפש תמיד לשמח אנשים אחרים, ביקש לכתוב על המצבה שלו את המשפט שמתאר אולי את חייו בצורה הטובה ביותר: 'ובזמן שקוראיו הנאמנים צחקו, שוכחים את צרותיהם שלהם, רק אלוהים יודע כי בתוך כך, הוא ממרר בבכי, בשקט, לבד'.
זו הייתה משימת חייו, למצוא את ההומור בכל מצב. כמו באותו סיפור ידוע שהוא מאתר עיוור שהולך עם משקפיים ללא עדשות, רק מסגרת. וכששואלים אותו מדוע הוא הולך עם מסגרת לבד הוא משיב'זה יותר טוב מכלום'. כזה בדיוק היה שלום עליכם, אדם שחיפש את ההומור בכל מצב".
לא פעם בריאיון בלה מדברת על השינויים ההיסטוריים הרבים שהייתה עדה להם. הקמת מדינת ישראל, המהפכה הרוסית, מלחמת העולם השנייה. אם יש שינוי נוסף שמשמח אותה במיוחד, הרי הוא תחייתה של היידיש, השפה שכתב בה סבה, שהיה נוהג לכנס בה את כל בני המשפחה בכל פעם שרצה להקריא להם סיפור חדש מפרי עטו. אמנם היא בעצמה מבינה היטב יידיש, אך להבדיל מסבה, היא אינה יכולה לכתוב או לדבר בה.
"אני שמחה מאוד לראות את התחייה של היידיש", היא אומרת. "מה שקורה עכשיו הוא שישראל מרגישה אשמה שבשנותיה הראשונות ניסתה להעלים את השפה לטובת העברית, ולכן רבים חוזרים עכשיו לשורשים שלהם. אני חושבת שכדי להבין את זהותך היהודית אתה צריך לקרוא את כתביו של שלום עליכם ביידיש. גם התרגום ברוסית טוב, אבל באנגלית הוא כבר מאבד לא מעט מהערך שלו, אם כי כמו אותו גבר עם מסגרת בלי עדשות, זה יותר טוב מכלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
