הלקסיקון של המתנחלים
לכבוד חג הביכורים, מגיש המדור את הדובדבנים הלשוניים מספרה החדש של אמילי עמרוסי, שיעזרו לכם להתמצא בנבכי העולם המתנחלי. וגם: מילון יידיש שימושי לכל דורש ועיון בסיפורון הזוכה בתחרות ה"צרצרפיס"
בהיבט הלשוני "תריס" מעניין לא פחות. תנועת ההתנחלות היא בשר מבשרה של הציונות הדתית. יש לה אמנם לקסיקון משלה, אך בסיס השפה שלה ישראלי-עברי, ובכך היא נבדלת מן החרדים. אפשר לקרוא ב"תריס" שפה שינקינאית בנוסח "תקתקנו עשרים משלוחים" או "יהיו פה אנרגיות שחבל על הזמן", לצד ביטויים בעלי אופי דתי מובהק כמו "לעשות את הוורט אצל ההורים שלו בקראווילה".
סלט של שמאלנים. על המיוחד בלקסיקון הזה אפשר ללמוד קודם כל מהסלנג המקומי של ההתנחלות. אצל צדוק בגינה יש "גמ"ח דלק", תחנת שאיבה שכל אחד יכול לשאוב ממנה בשעת הדחק. "בגדי מוצאי שבת" הם בגדים חצי חגיגיים, לא שבת ולא חול. בהתנחלות אלרום (בלי מקף, בהבדלה מהקיבוץ בגולן). "ציר הכפכפים" הוא המסלול שבו אפשר ללכת לבושים ברישול, בין המכולת, המרפאה והמקווה, ו"שיטת הש"ג" היא שיטה לגלות את מצבו הסוציו-אקונומי של המתנחל. אם הוא מוכר את יום השמירה הדו-חודשי שלו תמורת 300 ש"ח, סימן שהוא מרוויח יותר מהסכום ליום עבודה. ומה זה "סלט של שמאלנים"? סלט ירוק שכזה, עם נבטי ופקאנים.
יש גם הומור עצמי. זוג מתנחלים עבי בשר קרויים "גוש אמונים": כל אחד גוש. "חוק פינוי פיצוי", רמז לג'וב הדוברות של אמילי, הוא משחק בין האופנה וההלכה. אם מגזימים במפתח החולצה, מאריכים בחצאית, ולהיפך. נשים המקפידות יותר על מצוות הדת ובעיקר בולשות אחרי מידת הדתיות של השכנה קרויות בלגלוג ואפילו באיבה "דוֹסיות". נוער הגבעות הקיצוני ביותר נקרא "תנזים".
שקיקה, בחילה ומחלה. הציונות הדתית טרחה במשך השנים לשמור על שמות פרטיים מיוחדים לילדים, וגם כאן יש מקבצים. לאחותה הברסלבית של נועה, גיבורת הספר, יש ארבעה ילדים: נפש, אהיה, שקיקה וקדושה. למשפחה שפונתה מגוש קטיף שני ילדים: נטע ודקל. אַ-יָה, עם מקף מטעמי דת, קרויה כך כראשי תיבות של "ארץ ישראל השלמה", והשם אכן נפוץ בקרב המתנחלים. מוריה ושלם מדברות בעד עצמן, ואילו מכורה ונחלה קרויות בתזמורת ברעננה בה הן משתתפות בכינויי הלעג "בחילה ומחלה".
צעדים של בני"שים. יותר מכל חושפת עמרוסי ב"תריס" באופן מודע ומדויק את הסטריאוטיפים הלשוניים של המתנחלים כלפי סביבתם, בתוך עצמם ושל הסביבה כלפיהם. חלקם נשענים על לבוש: "הכיפות והחצאיות והזקנים והמשבצות". בנות ההתנחלות הבאות לכיכר רבין אחרי הרצח כותבות: "לא רצחנו את רבין, נערות בחצאית". "שביס", מסבירה עמרוסי כמה פעמים, "זו מילה של עיתונאים", מתנחלות לא לובשות שביס.
צעירי הציונות הדתית מתחלקים לקבוצות. למנחם הצייקן יש "צעדים של בני"שים" (בני ישיבות ההסדר בז'רגון הצבאי), מהירים ומדודים. ה"מכיניסטים" יותר שווים מ"ההסדרניקים", שאתם "אפשר לקרוא את אורות התשובה", וזו לא מחמאה. הכי שווים, כך נראה, הם המטכ"ליסטים, הם "מחוץ לבִיצה", הבִיצה כאן היא הסצינה הפנימית של הציבור הציוני-דתי. לעומתם ראוי להתרחק מהאויב האמיתי: יסמניקים, מג"בניקים ושוטרים. לא מתיידדים אתם ולא מתחתנים אתם.
והערבים מהכפר הסמוך, ראניה? בעיני צביקי ומנחם כולם מחבלים, פעילים או רדומים. ובכל זאת נחשפות שתי דרגות, המתמצות במשפט "בין הערבים יש אולי עמלקים, אבל יש גם ישמעאל". ישמעאל מרמז על האיבה בין העמים אבל גם על הקִרבה ביניהם. עמלק הוא האויב הנצחי.
במפעל הפיס הכריזו על תחרות סיפורי ס.מ.ס., הקרויה "צרצרפיס". במקום הראשון זכתה אפרת בן ארזה מירושלים, וזה סיפורה: "מה בשבילך אבאל'ה? שאל אותו החציליונר בשוק, מפשיטו באחת מהחיוך שכיסה על החלל הפנוי, המת, הגדל בבטנו מאז ראה את תוצאות ספירת הזרע שהגיש לו ד"ר מן".
הסיפור בנוי על משחק לשון. "אבאל'ה" הוא גם כינוי חיבה מתגרה, וגם פשוט אבא, במובן הביולוגי. אבאל'ה ככינוי חיבה כללי מתייחס גם למבוגרים מצד צעירים, וגם לילדים קטנים,
השבוע התקיים בכנסת יום תרבות היידיש, וזו הזדמנות נאה להשיב לכל הפניות הרבות למדור לדון בביטויים ביידיש שהתבייתו בעברית.
אסנת אלון כותבת: לאחרונה, השד יודע למה, התחלתי להצחיק את עצמי ואת בני ביתי בהיזכרות במילים ביידיש ששמעתי בחצר הקיבוץ בילדותי. מחקירה אסוציאטיבית נראה לי שיש מילים רבות בשפה זו המתארות אנשים חסרי מזל וביטחון: ליימך, שלימזל, יוצמח, נבך, צילייגר, לא-יוצלח, קאקר ועוד; מכות שונות: שמיר, פלאסק, זץ, פליק ועוד; ולא מעט מילים לתיאור צרות ואסונות: גוואלד, אוי ווי, וייז מיר ועוד. כמו שבאסקימוסית יש עשרות מילים המתארות שלג, כך בשפת היהודים ישנן הרבה מילים המספרות על מזל ביש וסכנות עם ריבוי ניואנסים וגיוון. האם כך?
הדוגמאות של אסנת מדברות בעד עצמן. יש ביידיש הרבה מילות תלונה, אי נחת ורכילות. עם זאת, הלקסיקון הזה איננו מרושע או מזיק, אפשר להמשיך לחיות. ריבוי שמות המכות דורש הבהרה, שכן היידיש אינה שפה אלימה. מקורו בתרבות החדר והרבי המכה את תלמידיו במקל ובסרגל.
ברוכים הבאים למועדון ההומו-יידישוס, והלוואי על כל שונאינו, ושיהיה לכם לבריאות. הרשימה חלקית, הגולשים מתבקשים להשלים את המותר.
לֶמֶך. שלום וינריב מחיפה שואל: מדוע נקרא איש לא יוצלח, קצת שלימזל, בשם למך? הרי הוא היה אחד הנינים של אדם הראשון, וגם שמו של אביו של נוח. במה חטאו השניים? שאלה טובה, אך יש להזכיר שלֶמֶך הראשון דווקא חטא, ועל פי המקרא ופרשניו הוא זה שהרג את קין נגד מצוות אלוהים, ואף נענש.
מאכֶר. עסקן מדרגה שנייה, מארגן דילים ועסקאות מפוקפקות. מילולית, מגרמנית: "עושה", כמו ב"געמאכטע געשעפט", עושים עסק.
נֶבֶּך. מסכן, ביש מזל. דורית מקיבוץ יזרעאל כותבת: מה מקור ה"נעבעך" האידישאי? אני מכירה
שתי גירסאות, ושתיהן לא מקובלות עלי. אחת מלשון "נבוך" בעברית, השניה מגרמנית: ני ביי אויך, כלומר - שלא תדעו...
דורית צודקת, לא זה ולא זה. נעבעך היא מילה ביידיש שהתגלגלה משפות סלאביות ומוכרת גם בצ'כית. מהיידיש היא נכנסה לגרמנית, שם אומרים Nebbich כביטוי של רחמים, וגלשה גם לאנגלית: nebbish.
נודניק. טרחן. בא מיידיש: נודזשען, ויצר גם פועל: לנדנד. באותה משפחה וממקור דומה ני'גס ולנג'ס.
פּוֹץ. שייך לחבורת אברי המין שהם גם כינוי גנאי לגבר מנוול. יש טענה שהמקור הוא במילה פּוּץ, שפירושה קישוט מהודר. עוד בחבורה שמוק, שוואנץ וכדומה.
פרייער. המילה הנפוצה ביותר בסלנג הישראלי שמקורה ביידיש, וגם הכי ישראלית בלקסיקון הזה.
צילייגר. עקום רגליים וידיים, במסגרת הצוות המנצח צילייגר, ציפלויגענער (חלשלוש) וציקרוכענער (עצלן). הצילייגר הוא מילת סגי-נהור, ביידיש פירושו דווקא גבר לעניין.
קאקֶר. מנוול, או בעברית צחה, חרא בן אדם. צורות משנה: סתם קאקר: איש חסר חשיבות. אלטע קאקר: זקן עובר בטל.
קוּטר. בכיין, מתלונן סדרתי. במקור, חתול מיוחם.
שווינדלֶר. נוכל, מגרמנית. לא מאוד נפוץ. ירון לונדון מגיב בתוכניתו על סיפורי נסיכוּת דובאי: "בעצם, חיים שם כל מיני שווינדלרים שעשו כסף מתיווך ואוכלים קאוויאר ורוד".
שוויצר. גאוותן ורברבן. מגרמנית, שוויצן פירושו להזיע, ושוויצר הוא מי שמפגין ברבים את פעילותו המאומצת והמיוזעת.
שלימזל. מילה דו לשונית: שלים (גרמנית: רע)+מזל. וכמו שנאמר בבדיחה השחוקה, מה ההבדל בין שלומיאל ושלימזל? השלומיאל שופך את המרק על השלימזל.
אילנה מארצות הברית שואלת: למה קוראים לכיתות בתיכון חמישית, שישית, שביעית שמינית?
מקור הדבר הוא בשיטת בתי הספר הגרמנית, שהשפיעה על שיטת הלימוד ביישוב הישראלי בראשית המאה העשרים. אז התקיימו כאן שתי מערכות לימוד. בבית הספר העממי (Folkschule) שנועד לכל, למדו הילדיםמכיתה א' ועד ח'. בגימנסיה, היא בית הספר התיכון, למדו בעיקר ילדים למשפחות אמידות, ורובם החלו את דרכם בה בגיל 6.
בגימנסיות התקיימו ארבע מכינות לקראת התיכון, המקבילות לכיתות ה' עד ח', והן נקראו הכיתה הראשונה, השנייה, השלישית והרביעית. הכיתה שבה החלו לימודי התיכון נקראה על כן הכיתה החמישית, ואליה הצטרפו חלק מאלה שסיימו שמונה כיתות בבתי הספר העממיים. עם קום המדינה בוטלה השיטה, אך שמות הכיתות חמישית, שישית, שביעית ושמינית השתרשו, במקביל לספירה מט' עד י"ב.
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? שמעת ביטוי סלנג שכדאי לשפוך עליו אור? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח/י באמצעות "כתוב לעורך".
נא להמתין לטעינת התגובות
