פייפר קאט: ביקורת על "החזרה"
"החזרה" של יותם ראובני הוא סיפור של שש מילים בדיוק, שמגיעות בסוף הספר. אבל מי שיקפוץ ישר לשם יפספס סיפור אהבה מרטיט ברומניה של נפילת הקומוניזם
יותם ראובני.
יותם ראובני הוא הסופר החשוף ביותר שלנו. בדומה למשוררים הוא מניח לפנינו תמיד טקסט עירום של רגש חשוף ורוטט, ספר חי, פרוזה שכולה וידוי. כך הם סיפוריו ההומוסקסואליים הראשונים ב"בעד ההזיה" וכן סיפורי המשפחה שלו בקובץ זה ובקבציו האחרים "התפכחות" ו"מגמה מעורבת", וכך גם מתוודָה עירומה לעינינו נילי הרוקדת, גיבורתו, אישה המחפשת אהבה וקוראת לכל המאהבים שהיו לה תידאוש, בנובלה נפלאה שלו משנות השמונים "מחול הונגרי", וככה גם גיבור רומן זה "החזרה" שהוא שדרן רדיו, יהודי ישראלי ממוצא רומני, הנוסע בשנת 1989, עם נפילת ניקולאה צ'אושסקו, לסקר את כישלון המשטר הקומוניסטי האָפֵל שם ואת הבחירות המתחדשות.
אבל ראובני הוא אינו סופר חברתי-פוליטי מובהק. הוא אולי הסופר האישי ביותר שאני מכיר, בבחינת וידויו של היחיד, האינדיבידואל, בחזקת "רק על עצמי לספר ידעתי", וכך הופך המסע לרומניה הישנה-חדשה, לאודיסאה אל תוך נפש הגיבור, אותו ילד-עבר שבגר אל הווה לא רצוני ולא בחירתי בישראל, הרואה במדינה שלנו גלות, אבל גם ברומניה אינו רואה מולדת כי אם מחוז חפץ רחוק ופנטסטי של עבר, ספק זכור ספק מדומין ממוחו הקודח.
כפי שביאליק מכפיף את כל ההיסטוריה היהודית מחורבן בית שני עד אליו אל יגונו של היחיד ב"מגילת האש", מעשה מאוד רומנטי, כך גיבורו של ראובני מכפיף את כל מהלך נפילת המשטר הקומוניסטי לאהבת הנעורים, שלא לומר אהבת הילדים, שהייתה לו פעם עם מישהי בכפר רומני. עליה הוא משליך תוך רגעי ייאוש מודעים את יְהָבוֹ, את אושרו, את הפוטנציאל להיות איש שלם יותר.
רומנטיקה בג'סטות גדולות
וזה מפתיע. כי ראובני הוא סופר הומוסקסואל שכתב וכותב ברגישות, בעוצמה ובאומץ על אהבת גברים ובכשרונו הספרותי, בדומה לסופרים גדולים אחרים, כתב נפלא בקול של אישה, גיבורה ("מחול הונגרי). והנה ב"החזרה" הוא כותב כגבר אל אהובה, או כילד-נער האוהב ילדה-נערה, ובאופן כל כך משכנע ומעורר הזדהות.
כריכת הספר החזרה
שימוש במונחים כחור שחור, חללית אם, סיירה נבאדה, צְביר כוכבים, נֶבּוּלָה, לטאות ענק, הולוגרמה, הים כיֵשות חושבת ומעוררת מחשבה, עוברים כאן תהליך מאגי של הזרה ויוצרים תנופה אסוציאטיבית היוצרת מיתולוגיה אישית ופנטסמגוריה. הטקסט הזה הוא מין עוף חול של זיכרונות וארכיטיפים שקמים ונופלים כל הזמן.
האהבה בספר הזה היא לא סתם אהבה בנאלית מן הספרים. זאת אהבת ילדים אבודה בכפר, בין יהודי לצוענייה – ברית של ממזרים בני בלי בית של מיעוטים, עמים נודדים, שנגדעת לפתע עם כינון המשטר הנורא. וכמו שהאהבה התמימה הוכתמה, כך השפה, הלשון, הזדהמה במונחים טכניים קומוניסטיים,
עקרים, קרים ורצחניים. ובאמת, ראובני פרסם את הספר הזה לפני כשנתיים ברומניה, והביקורות שהיללו תהו מניין הרומנית הישנה הזאת שהיא כמו שמורת טבע או כפר קטן, נשמרה ולא נמעכה תחת המכבש הקולקטיבי והמסויט של הסֶקוּרִיטָטֶה. ממש מקרה הפוך לזה שחווה פאול צלאן, משורר גדול, יהודי-רומני, שכתב גרמנית, וטען שהתקופה הנאצית זיהמה לו את הגרמנית, שפת האמנות שלו. הרומנית של ראובני כנראה הצליחה לחמוק מזה. החזרה היא לא רק השיבה הפיזית אל המקום ולא רק השיבה המופשטת בזיכרון. היא גם חזרה על מילים, על משפטים בתוך הרומן. חזרה גנרלית רטורית לקראת הפגישה שבוא תבוא עם האהובה.
ראובני שבעבר הוציא את ספריו במיטב ההוצאות, מזה כמה שנים מוציא את יצירותיו ותרגומיו בהוצאתו הקטנה "נמרוד". השם אומר הכול. בשנה זו, אחרי שמלאו עשרים שנה לנפילת משטר החושך ברומניה, ובשנה שבה הרטה מילר – סופרת רומנייה הכותבת גרמנית ועוסקת פעם אחר פעם בנושאים שנוגע בהם הספר הזה – זכתה בנובּל, טוב יעשה הממסד הספרותי אם ייזכר ביותם ראובני וייתן לו איזשהו פרס על מפעל חיים, או לכל הפחות יכניסו לחמשת המועמדים של איזה פרס מסחרי מאוד. ואם הממסד הספרותי יישאר אדיש כדרכו או ימשיך למלמל את אותן מנטרות מוכרות ומייגעות, עשו עימכם ועמי חסד. אנשים טובים, פנו לאתר ההוצאה ורכשו את הספר הזה. לא תצטערו.
הברקה או החמצה: הברקה
החזרה, יותם ראובני, נמרוד, 251 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
