מצעד סרטי העשור
עולם הקולנוע בעשור האחרון הביא לנו מספר רב של יצירות שייחקקו לנצח בתודעה הקולקטיבית שלנו. רגע לפני שהוא מסתיים, אנשי האוזן השלישית קיבצו את הסרטים הבולטים, החשובים והמשפיעים ביותר. ולקינוח, יש גם חמישה סרטים ישראלים
מוכה אהבה + זה ייגמר בדם: פול תומס אנדרסון משלים את אחיזתו בפסגת הקולנוע האמריקאי עם שני סרטים: קומדיה רומנטית קצת אחרת (שכוללת את ההופעה בטובה ביותר של אדם סנדלר אי פעם), וכתב אישום חמור נגד הקפיטליזם האמריקאי ומורשת הנפט, בכיכובו של דניאל דיי לואיס המבריק.
אלפנט: לא סתם שחזור של אירוע הירי בתיכון קולומביין, אלא מסה קולנועית מעמיקה על תרבות הנוער האמריקאית וחולייה. הבמאי גאס ואן סנט משחק עם כרונולוגיה ונקודות מבט, עם שוטים ארוכים ששטים במסדרונות, ומספק אלגיה מצמררת לחלום האמריקאי, שמת באקט של אלימות שרירותית.
זיכרונות מרצח + המארח: עבודותיו של בונג ג'ון הו מסמנות יותר מכל (יחד עם אלה של פארק צ'אן ווק) את הרנסאנס המדהים בקולנוע הקוריאני. הראשון הוא תעלומת מתח מושחזת, זרועת הומור שחור. השני הוא אחד
עננה הפכפכה + Goodbye Dragon Inn: שני סרטי המופת של טסאי מינג ליאנג - המשורר הנטורליסטי-סימבוליסטי של הקולנוע הטיוואני. תוכלו למצוא כאן סקס ותסכול מיני, ניכור אורבני, שימוש מבריק בחלל וארכיטקטורה, עיצוב מדהים של צבע וטקסטורה ומשחק בין מוזיקה לדממה.
שירים מהקומה השנייה + You, the Living: שתי יצירות המופת של גדול הסוריאליסטים האירופאים בתחילת המאה ה-21, השוודי רוי אנדרסון. המצלמה אמנם סטטית ולעתים מרוחקת, אבל מה שקורה בין ארבעת כתלי הפריים הוא לא פחות מגאונות צרופה. אנדרסון מייצר מערכונים עם הומור דק, לעיתים מקאברי, שחושפים את האבסורד בחיים המודרניים. נראה שלז'אק טאטי קם יורש והוא מתעלה עליו.
דוגוויל: הילד הרע של הקולנוע הדני, לארס פון טרייר, לא נח על שמריו ופונה מייצוג קיצוני של מציאות לייצוג תיאטרלי, מזויף. בתוך האנגר ענק סומנה עיירה אמריקאית באמצעות פסים לבנים על הרצפה. בתוכה התחולל משל נוצרי על אכזריות המין האנושי, כזה שמגיע לשיאים מטאפיזיים, ועוד עם ניקול קידמן כאל המבחנים והנקמות.
מותו של מר לזרסקו + 4 חודשים, 3 שבועות ויומיים: רומניה מתאוששת סופית מעידן צ'אושסקו ובוראת קולנוע ריאליסטי, ביקורתי ונוקב שזוכה להילולת קאן מסיבית, ובצדק. כריסטי פויו מתבונן על תלאותיו של זקן חולה במסדרונות מערכת הבריאות החולה, בסיפור קפקאי מטריד. כריסטיאן מונג'יו מלווה שתי בנות בניסיון לבצע הפלה לא חוקית, וחוקר אגב כך את החיים תחת משטר טוטליטרי.
Still Life + The World: ג'יה ז'אנג-קה הסיני משכלל את הסגנון הריאליסטי שלו בשני סרטים שנותנים לאימאז' הקולנועי לספר את סיפורה של סין, במעבר מחברה קולקטיביסטית לחברה קפיטליסטית המושפעת מהתרבות האמריקאית. האדם תחת מכבש הטכנולוגיה והבנייה, הסימולקרה הלאס-וגאסית, תרבות הצעירים, משפחות מנותקות - אלה ועוד בסרטים עם אימפקט ויזואלי חריג.
גיבור + מחול הפיגיונות: אחרי "נמר דרקון" של אנג לי, מתנסה גם גדול במאיה של סין, ז'אנג יימו, בז'אנר הוושיה (אומנויות הלחימה), ומשדרג אותו לממדים אופראיים. מיתולוגיה סינית הופכת ביעף לחזיון עוצר נשימה שלא מפסיק להמציא את עצמו מחדש כל חמש דקות, תוך התנסות חכמה בכרונולוגיה נרטיבית, שטיפות צבע עזות והפשטה של רגשות אנושיים למחול של שדים ופיות.
Fog of War: לעתים רחוקות מאוד מצליח יוצר להביא פוליטיקאי אל סף דמעות. זה בדיוק מה שקורה כשארול מוריס מושיב את רוברט מק'נאמרה, מי שהיה שר ההגנה האמריקאי בתקופת ממשלי קנדי וג'ונסון, מול המצלמה שלו ל-Tete-a-Tete. ארבעים שנה אחרי וייטנאם (שבגינה התפטר מתפקידו), מק'נאמרה מודה בפה מלא על תחושת האשם הכבד שרובץ על כתפיו. מעבר לכך מדובר באחד מסרטי הדוקו החשובים שנעשו על המלחמה המיותרת ההיא.
Grizzly Man: ורנר הרצוג ידוע באומץ החריג שלו כיוצר דוקומנטרי, אבל הפעם הוא מתעלק על האומץ (או שמא יש לומר אקסצנטריות, טירוף, טיפשות...) של אדם אחר, טימות'י טרדוול - האיש שאהב דובי גריזלי וחי בקרבם במשך קייצים רבים. הרצוג לוקח את החומרים המצולמים של טרדוול עצמו ומרכיב פרופיל מפתיע, משעשע ומטריד של אדם שחי על הקצה, ונכבה.
טרילוגיית שר הטבעות: פשוט אי אפשר להתעלם מהתופעה הזו, למרות שלעסו אותה מכל כיוון. פיטר ג'קסון מצליח להעביר לקולנוע את עולמו הפנטסטי, הקסום והאפל של ג'יי. ר. ר. טולקין, והוא עושה זאת בגדול. שלושה סרטים שהם מופת של קולנוע אפי, תוך שימוש מושכל בכל האמצעים הטכנולוגיים החדישים ביותר. ג'קסון מרשים ברגישות הרומנטית שלו וגם בחזון ויזואלי חסר פשרות שעושה מטעמים מ-CGI.
זולנדר: הקומדיה ההיסטרית, הפסיכית, הגרוטסקית של בן סטילר, שהצליחה לגרום לגברים סטרייטים להצטרף לקרנבל הדראג הקווירי של תרבות הגייז. עולמם של דוגמני צמרת (שהמילה מטרוסקסואליות עדינה מדי בשביל לתאר אותם) הופך למיצג צבעוני של קריקטורות אנושיות. מעתה גברים-גברים יכולים גם הם לצעוד על המסלול בגאווה ולצרוח: !Vogue is Fashion! Fashion is Vogue
משפחת טננבאום: ילדי ההורים הגרושים מגיעים לבגרות בקומדיה השנונה של ווס אנדרסון, עשרים שנה אחרי ש"קרמר נגד קרמר" העלה את התופעה על סדר היום ההוליוודי. אין צורך לומר שיוצאי המשפחות המפורקות יצאו קצת מוזרים... אנדרסון מרשים עם חזון ויזואלי שמייחד אותו (גם בשאר סרטיו) והשחקן הקבוע שלו, אוון ווילסון שגם כתב את התסריט, מכניס את הנשמה.
הרמוניות וורקמייסטר: היפנוזה קולנועית שנעה בין הגות לשירה לסוריאליזם - יצירת הארט-האוס המרשימה של ההונגרי בלה טאר. לכפר נידח מגיע קרקס, שהאטרקציה היחידה שלו היא גופתו נטולת החיים של לוויתן גדול. טאר, בתורו, לוקח את הקולנוע למחוזות חדשים שנראים רק לעתים רחוקות על מסך הכסף.
Ichi the Killer + Gozu: טקאשי מיאיקה הגאון ממשיך להכות בברזל החם ובין יצירות המופת הרבות שילד בעשור החולף, גם יצירת הקאלט שהמציאה מחדש את המושג "אלימות קולנועית". האיש אינו קולנוען, הוא מדען מטורף והממציאן הוויזואלי הכי פורה שקיים בשטח. בסרט השני הוא שולף עלינו יצירה "לינצ'יאנית" שמגיעה לשיאים בסצנת הלידה הכי מופרעת שראיתם אי פעם!
דוני דארקו: חידה מטאפיזית שנובעת ישירות מאופנת העיסוק בפסיכוזה, זהות ויקומים מקבילים. ריצ'ארד קלי מפתיע עם יצירת ביכורים מרתקת שעל הדרך גם מבכה את הפרבר האמריקאי ואת החלום הבורגני. כמו ב"אליס בארץ הפלאות", הכל בזכות ארנב פסיכדלי אחד.
המסע המופלא: ואם כבר באליס עסקינן - גם לגדול האנימטורים היפנים, היאו מייזאקי, יש את הגרסה שלו. ילדת אנימה מקסימה מגיעה עם משפחתה לפארק שעשועים זנוח ולא עובר זמן רב לפני שהם הופכים לחזירים והמציאות הופכת לחלום. טימות'י לירי היה מנשק לו את כפות הרגליים.
אביב, קיץ, סתיו, חורף... ואביב + השומרונית: גדול הבמאים הרוחניים של תחילת המאה ה-21, קים קי דוק, מביא שני משלים על מקום האדם בעולמו של אלוהים. הראשון הוא משל בודהיסטי המתרחש על אי קטנטן באמצע אגם (מוטיב מפעים שחוזר על עצמו בסרטיו של קים), השני הוא משל קתולי שבמרכזו שתי זונות והרבה רגשות אשם וכמיהה לגאולה. אמן.
חיים של אחרים + המורה לפסנתר: שתי הופעות מרתקות סיפק הקולנוע האירופאי בעשור החולף. האחת היא זו של השחקן אולריך מוהה, המגלם את דמות סוכן השטאזי בסרטו של פלוריאן הנקל פון דונרסמארק "חיים של אחרים". השנייה היא זו של איזבל הופר המדהימה בסרטו עוכר השלווה של מיכאל האנקה "המורה לפסנתר". שתי דמויות בודדות, האחת של מציצן מקצועי שמאבד את כל המשמעות לחייו, השנייה של מורה למוזיקה סאדו-מזוכיסטית, צימררו אותנו, קרעו אותנו לגזרים והותירו אותנו מוטרדים ודומעים.
מצב רוח לאהבה: ריקוד ואלס קולנועי מסוגנן ומעודן של וונג קאר וואי, על גבר ואישה שמגלים כי בני זוגם יוצאים למסעות עסקים תמיד באותו הזמן. חשד הבגידה מקרב את השניים זה לזה והבילוי המשותף הופך לאהבה גדולה. מלודרמה פיוטית, אולטרה-ויזואלית של משורר הצלולואיד מהונג קונג.
10 + Crimson Gold: בשנות ה-90 גילה העולם את הקולנוע האיראני, ובמאה הנוכחית הוא ממשיך בדרכו הווירטואוזית, האקספרימנטלית, הביקורתית והמרגשת. עבאס קיארוסטמי מחליט לנסות את מצלמת ה-DV החדשה שלו ומעיז לדבר על פמיניזם במדינה הכי פונדמנטליסטית ביקום ועוד בסרט שלא יוצא מהמכונית אפילו לא לשנייה. ג'אפר פאנאחי מתבונן על התיאוקרטיה הדיקטטורית של ארצו דרך עיניו של שליח פיצה ומצליח ליצר דרמה צובטת לב, אמינה וחסרת עכבות, בלי לפחד מהשלטונות.
A.I: אולי הסרט הטוב ביותר שעשה סטיבן ספילברג מאז "אימפריית השמש", אשר לוקח את מוטיב ההתבגרות השזור בסרטיו ומטמין אותו בליבו של סייבורג-ילד. אגדה מד"בית שמושפעת רבות מהאחים גרים, על האהבה חסרת הגבולות של ילד לאמו. אבל מה קורה כשהיא מתה והוא עומד לחיות לנצח נצחים?
מלהולנד דרייב: התעתוע הקולנועי המבריק של דיוויד לינץ', שממשיך לחקור הוויות פסיכוטיות ופיצולי אישיות מטרידים. בטי עוזרת לריטה לגלות את זהותה האמיתית, לאחר שזו האחרונה איבדה זיכרון בעקבות תאונה. אבל מה קורה כשבטי מתעוררת כדיאן המשוגעת וריטה הופכת לקאמילה המצליחנית? מחווה גאונית למסורת הז'אנרים של הוליווד.
ממנטו: החידה הקולנועית המסובכת של כריסטופר נולאן, מתארת אדם באמנזיה שמנסה להבין את מקומו בעולם, כשכל כמה דקות הוא מאבד את זיכרונו ומתעורר למציאות חדשה. נולאן מאתגר את מוסכמות הנרטיב הקלאסי עוד יותר, כשהוא מייצר סרט שנע אחורה. ראוי לציין שהבמאי המשיך לייצר עוד כמה פנינים בנושא זהות - "יוקרה" על אמני אשליה במאה ה-19, ושני סרטי באטמן מעולים - "באטמן מתחיל" ו"האביר האפל".
שמש נצחית בראש צלול + אדפטיישן: שני תסריטיו של צ'ארלי קאופמן, האחד התממש בזכותו של מישל גונדרי והשני בידיו של ספייק ג'ונז. קאופמן מקפיד לעסוק בקשר בין היוצר ליצירה שלו, בזיכרון האנושי ובשאלת המציאות בעולם פוסט מודרני שבו הגבול בין המציאות לפיקציה הולך ומיטשטש.
שבעה צעדים: האדם בעידן הטלוויזיה יוצא לנקום, בסרט השני ב"טרילוגיית הנקמה" המופתית של אחד מגדולי הבמאים של קוריאה (אחרי "שלום לנוקם" ולפני "שלום לנוקמת"). פארק צ'אן ווק מתאר את המציאות כסיוט, במה שגולש למפגן סוריאליסטי משעשע, וירטואוזי ומאוד אלים.
Tarnation: סרטו התיעודי-אישי של ג'ונתן קאהוט מורכב כולו מצילומים של הבמאי לאורך ההתבגרות שלו ועוד חומרי ארכיון רבים, אותם ארגן למופת על מחשב העריכה הביתי שלו. סיפור חייו הצליח לרגש עד עמקי הנשמה גם את גאס ואן סנט, שלקח את הסרט שעלה 200 דולר ותרם לו עוד מיליון לפוסט-פרודקשן והפצה.
בין הקירות: הבמאי לורן קאנטה מציג הישג ריאליסטי המבוסס על חוויותיו של מורה פריזאי (שגם מגלם את עצמו בדרמה שעומדת על סף התעודה). כיתת בית הספר מהווה מיקרוקוסמוס של החברה הצרפתית הרב-תרבותית, שבה דיאלוג ומתיחות בין מיעוטים יוצאי אפריקה, המגרב ומזרח אסיה.
יבוא\יצוא: יצירת מופת ריאליסטית עגמומית של הגאון האוסטרי אולריך סיידל. הסרט עוקב אחר אישה אוקראינית שמגיעה לאוסטריה על מנת לחפש עבודה, וגבר אוסטרי שמאבד את משרת המאבטח שלו, ויוצא לעסקים מפוקפקים במזרח אירופה. סיפוריהם מהווים קרקע לחשיפתה של אירופה שלאחר נפילת מסך הברזל, על כל בעיותיה: הגירה, זנות, קפיטליזם ציני, אינטרנט, הזדקנות וכו'.
הגרגר והדג: דרמה הממוקמת על רקע משפחות מהגרים צפון-אפריקאים בצרפת. הבמאי עבדל קשיש מצליח לרגש בתיאור הריאליסטי והפרטני שלו את מערכת היחסים שנוצרת בין פנסיונר קשה יום המנסה להקים מסעדת קוסקוס, לצעירה אמביציוזית שמסייעת בידו. מולם עומד הממסד הצרפתי כמו קיר אטום של ביורוקרטיה וגזענות לטנטית.
עם הראש בקיר: המלודרמה האינטנסיבית של אחד הקולות הבולטים בקולנוע הגרמני הפוסט-חומתי, פאטי אקין. צעירה, בת למהגרים טורקיים, מבקשת מבן עדתה לשאת אותה כדי שהוריה יניחו לה לנפשה. אבל גם הוא לא מצליח לרדת לה מהגב.
אני לא שם: טוד היינס, הבמאי המהולל של "הרחק מגן עדן", עובר מרוויזיה של מלודרמת הפיפטיז לעריכה מחדש של ז'אנר הביוגרפיות הקולנועיות. אצלו, אייקון הפולק בוב דילן, מתפצל לשש דמויות שונות, ביניהם גם קייט בלאנשט בסיקוונס גאוני שכולו מחווה ל"8 וחצי" של פליני. אולי הסרט המעמיק ביותר שנעשה זה זמן רב על מושג האייקון התרבותי.
אחת ושתיים: דרמה מופתית נוספת שעושה שם טוב לקולנוע הטייוואני המתפתח. סרטו של אדווארד יאנג מתאר את מערכות היחסים בתוך משפחה בורגנית על רקע בעיות הזוגיות של צמד ההורים וכניסתה לקומה של הסבתא. אבל הדמות המפתיעה והמרגשת באמת היא זו של הילד הקטן שמוצא לעצמו מצלמה להשתעשע איתה ולראות באמצעותה את החיים מזווית קצת שונה, אולי כנה יותר.
אהבה נושכת: יש שיטענו כי סרט הביכורים של אלחנדרו גונזלס איניאריטו הוא הסרט המקסיקני הטוב בכל הזמנים. מה שכן, הוא בטוח יריית פתיחה מופתית למדי למסע ההתעוררות של הקולנוע הלטינו-אמריקאי בכלל. שלושה סיפורים על אהבה, נכות, קנאה, משפחתיות, כסף וכלבים רצחניים, מצטלבים באופן מושלם כדי ליצר מותחן פילוסופי שאוחז ולא מניח.
עיר האלוהים: טור-דה-פורס נוסף של הקולנוע הדרום-אמריקאי - החיים בפאבלה ברזילאית במסגרת סרט פשע אינטנסיבי, ערוך לעילא ועוכר שלווה של פרננדו מרייאס. שני נערים צומחים במקביל על רקע העוני, האלימות והפעילות הכנופייתית של שכונתם בריו דה ז'נרו. בעוד אחד לומד לצלם את המציאות, השני נשאב לתוך הסחר בסמים.
The Far Side of the Moon: יצירתו המאתגרת, שופעת ההומור והמקוריות הוויזואלית, של רובר לאפאז' - מאנשי האוואנגרד והתיאטרון הבולטים של קנדה. דוקטורנט ופילוסוף עם עניין גדול במשמעויות שמאחורי חקר החלל, מתעקש לשמור על כל חפציה של אמו לאחר מותה.
אמלי: בדרכו הוויזואלית הייחודית, מביא ז'אן-פייר ז'נה פנטזיה פריזאית על בחורה מקסימה עם עיניים גדולות שכמו מלאך מגן עדן עוזרת לאנשים להתמודד עם תלאות החיים. בעלת עיני השקד היא אודרי טוטו, כמובן, והיתר - היסטוריה.
חדרו של הבן + The Consequences of Love: גם הקולנוע האיטלקי התנער מתרדמתו בעשור החולף. סרטו הריאליסטי של נני מורטי על משפחה בורגנית שמתמודדת עם שכול, וסרטו המסוגנן והמסתורי של פאולו סורנטינו, על איש עסקים דיכאוני שחי בחדר מלון - שניהם דוגמאות נפלאות לרנסנס הזה.
ספיידר + היסטוריה של אלימות: דיוויד קרוננברג עוזב את אימת הגוף ועובר לאימת הנפש בראשון (עם פיצולי דמויות ורצח אדיפאלי), ומתקיף את הפרבר האמריקאי "השלו" בשני.
דבר אליה: פדרו אלמודובר מוכיח שהוא לא חייב את כל הקיטש הזה, ומביא דרמה מאופקת יחסית, עם צבעים הרבה פחות עזים, אבל הומור ורגש שלא נופלים מיצירותיו הקאמפיות. למעשה, הוא מתעלה מעל עצמו.
מת על המתים: אולי המעולה שבסרטי הזומבים - ז'אנר שזוכה לתחייה חסרת תקדים בהיסטוריה של האימה. אולי דווקא משום שיוצריו, אדגר רייט וסיימון פג, הם יוצרי הקומדיה הבולטים ביותר בבריטניה כיום.
רקוויאם לחלום: מעורר המחלוקות האולטימטיבי של דארן ארונופסקי הוא אחד הסרטים האכזריים ביותר בעשור החולף, שדנו בקשר בין התמכרות לתרבות הצריכה בארצות הברית. בעוד הבן מזריק סמים לא חוקיים, האמא מקבלת אותם מעבר לדלפק, לאור יום. והכל בזכות הטלוויזיה.
משפחת סופר-על + רטטוי + וול-E: בתחום האנימציה, העשור האחרון הוא ללא ספק העשור של פיקסאר. החל מ-1995 החל האולפן להפיק סרטי אנימציה תוך שימוש בגרפיקה ממוחשבת, והכניס לפעולה את שיטת הרינדור - PhotoRealistic Renderman, המקנה תחושת מציאותיות חזקה יותר לאלמנטים המצוירים. אבל כשהטכנולוגיה המדהימה באה כתוספת לעלילות חכמות ומרגשות, להומור אינטליגנטי ולבימוי מלא המצאות והברקות, נוצר גוף עבודות שהוא לא פחות ממופתי.
Battle Royale: קינג'י פוקאסקו מגיב לתרבות הגלדיאטורים המאפיינת את הריאליטי-TV, עם משל עתידני מטריד, על קבוצת בני נוער שצריכים לחסל אחד את השני על אי בודד. כמו ב"האח הגדול", גם כאן רק האחרון שורד.
משמרת לילה + המבוך של פאן: שתי פנטזיות בעלות חזון ויזואלי ייחודי ונדיר. הראשונה היא שילוב של אקשן, סרט ערפדים וטאפטים סובייטיים (במאי: טימור בקממבטוב). השנייה, סרט ההתבגרות האפלולי של גיירמו דל-טורו, מתרחשת על רקע זוועות מלחמת האזרחים בספרד, אבל עוברת לממדים גותיים מרהיבים. עיצוב, עיצוב, עיצוב.
הר ברוקבק: בעשור שבו ההומואים הפכו לקונצנזוס, דאג אנג לי להזכיר לנו את ימי הבושה וההסתתרות. הסרט המרגש בה"א הידיעה של העשור החולף, זה שלא הותיר לחי אחת יבשה באולמות הקולנוע, זנח את הפרדיגמה המוכרת של המלודרמה הקלאסית (זכר-נקבה) לטובת שני קאובויז ממין זכר שמאוהבים אחד בשני עד כלות הנשימה.
חתונה מאוחרת: דובר קוסאשווילי, שכבש את העולם בסרט מינימלי דל תקציב ושוטים, הציב את ישראל כאקלים נוח להנביט בו יצירה עברית (דוברת גרוזינית), חשופה ותובענית.
ההרוג ה-17: כותרת אחת בעיתון על הרוג בלתי מפוענח בפיגוע בקו 830 הובילה את דוד אופק למסע בלשי מרתק הנובר בספסלים האחוריים ביותר של חברה ישראלית העושה דרכה בצל המוות.
מחסומים: שמועות על עם מדוכא ומסוגר בשטחים. יואב שמיר מתל אביב נוסע 25 דקות אל הגדה ורצועת עזה וחוזר כעבור שנתיים. מבעד למצלמתו ולמחסומים שלמולו, ניבטים ועולים תחלואות התושבים ושלל הזקיפים שסביבם.
סוף העולם שמאלה: "השיר הבא נגנב לביטלס, אנחנו גונבים אותו חזרה", זעם וזעק בונו בהופעה. הסרט המרהיב של אבי נשר נגזל מהתחרות על האוסקר בידי חברי האקדמיה, אנחנו ממלמלים את צערנו מאז.
ואלס עם באשיר: אין מילים.
(אסא אופק)
הרשימה המורחבת מתוך מגזין העשור של האוזן השלישית שיוצא בימים אלו.
הכותבים הינם עובדי האוזן השלישית.
לכתבות נוספות באתר האוזן השלישית, היכנסו לכאן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם