מצב חרום: על "מצבי רוח" של יואל הופמן

הפרוזה של יואל הופמן קצת דורכת במקום בשנים האחרונות והאמת, אולי כמעט מתחילת דרכו. עם יציאת ספרו החדש "מצבי רוח", רן יגיל שולח לו מסר: המלך הוא עירום וממחוזר. פייפר קאט

רן יגיל | 10/3/2010 17:05

בַּמקום דְרוך! כך אפשר להגדיר בצער רב את הפרוזה של יואל הופמן בשנים האחרונות ואולי כמעט מתחילת דרכו. מישהו צריך להגיד להופמן שלא מדבר עם התקשורת, בין מודעיו, קרוביו, קוראיו, מבקריו, או הפרופסורים הנלהבים לספרות התומכים ביצירתו, שהמלך הוא עירום וממוחזר.

- ומה חשב מנחם בן על הספר?

זה מאוד מצער כי הופמן הוא סופר מוכשר של ספר אחד עד כה, לכל היותר שניים. מדובר כמובן על ספרו הראשון "ספר יוסף", שכלל ארבע נובלות, ביניהן "קצכן" (חתלתול בגרמנית), שעובדה שנים אחר כך לדרמה טלוויזיונית ו"בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת". מה עוצמת הפרוזה המקורית והאוונגרדית בספר ההוא שיצא ב-1988 בהוצאת כתר ועשה הרבה רעש?

אירועים רבים מתרחשים ב"ספר יוסף" ואין להם הסבר. מה פשרם של כל האירועים האלה? הסופר מסביר זאת בספר עצמו: "תנועות הרבה טובות מתנועה אחת, בין שתנועה זו באה מלמעלה למטה ובין שהיא באה מלמטה ומעלה. בין שהיא הולכת ימינה או פונה שמאלה".

כריכת הספר של יואל הופמן

כלומר יש אצל הופמן ניסיון לתפוס את ההוויה בלשון חסכנית, מקורית בו-זמנית כמו שאנחנו רואים ציור, או עבודת אמנות פלסטית ולא באופן לינארי-רציף כמו שבדרך כלל אנו מדמיינים מילים ומשפטים בפרוזה. אצלו דבר מונח ליד דבר ואתה אמור ליצור את הנסיבתיות במוחך, כלומר קשר של זה ועוד זה ועוד זה. להבדיל מהקשר הסיבתי השכיח במעשה עלילה בפרוזה: זה נובע מזה, נובע מזה.

אלא שמכאן ולהלן בחר הופמן בדרך קלה של מסכה אוונגרדית. בספרו הבא "ברנהרט", 1989, הוא החל לכתוב מעין מקטעים-מכתמים שכאלה שיש בהם מעט תיאולוגיה נוצרית, הרבה חוכמת חיים מעודנת והתבוננות על העולם, שנובעת כנראה מהעניין של הופמן בתורות המזרח - הוא פרופסור לספרות ומורה לפילוסופיה שלמד ביפן, כלומר איזו כתיבה זן בודהיסטית מהולה קצת בקיטש ובמודעות יתר למעשה הכתיבה.

קיטש אוונגרדי ניו-אייג'י

בספר השני זה עוד עבד. אבל מאז הפך הופמן יותר סובטילי, יותר מעודן וגם יותר מעצבן בסך הכול. חידוש רב לא היה בספריו הבאים, כי מי שרואה עצמו מעל הדברים, או שקוף כראי, איך יתייחס באמת אליהם? וכך הגענו לספר הזה שהוא מעין שיא של הצטעצעות אסתטית.

לחשו לי באוזן כי הופמן ישב עם המעצב מיכאל גורדון ועשה רישומים שונים, די מביכים לטעמי, אשר הופיעו על גבי העטיפה; כלומר מדובר באותו ספר עם כמה עטיפות שונות. אצלי יש איזה פרופיל לא ברור. מעניין איזו עטיפה יש לכם? הוא לא זול, הספר הזה, כי הוא מודפס על נייר מיוחד, חום כזה עם סימן מים, נטול דיקט, נטול חול, נטול עץ, נטול קפה, נטול אנ'-יודע-מה! הרבה מסביב יש בספר "מצבי-רוח", אבל ספרות אין.

ספרות זה לא עניין חזותי, עד כמה שהופמן יתעקש על ההיבט האסתטי המושלם, ספרות עשויה נמלים שחורות די כעורות על הדף, שקמות לתחייה בתנאי שהסופר מצליח במלאכתו. להופמן זה לא קורה כבר הרבה זמן. למשל, הזונה שבספר נשארת מילה ולא קמה לנגד עיניך בשלמות צורה - גוף ונפש.

הבה נראה מכתם הופמני משנת 1989 ומכתם מן הספר הסובטילי הזה וניווכח במו עינינו שהופמן לא התקדם מילימטר מבחינה פואטית ומכר לנו ספר אחר ספר את אותו קיטש אוונגרדי ניו-אייג'י עמקני של תורות המזרח. אתם

אמורים להרגיש בסוף הקטעים טיפשים והופמן מאוד חכם. נתי ספר ונחזי:

"כשתינוק נולד מישהו רושם שתינוק נולד. וכך רשומים שמותיהם של כל התינוקות (מלבד תינוקות שנולדו ברחוב או בשדה). לפעמים טועים ורושמים, למשל, 'בריץ' במקום 'פריץ' אבל לא מאמינים לו. מכל מקום, לפני שברנהרט נולד הוא היה בתוך עור דק, כעין כיס, בבטנה של אמו קלרה. הוא עלה וירד וקלרה אמרה 'התינוק זז' (היא עוד לא ידעה ששמו יהיה ברנהרט). אסור להתחכם בדברים שכאלה. איבריו של ברנהרט נתרקמו לאט לאט (הוא לא נוצר בבת אחת) עד שהיה לתינוק שלם. יתרה מזאת, בתוכו מצוי עוד תינוק וכך עד אין סוף. אבל בני האדם (שנפעלים בכוחה של השגרה), כיוון שראו שגם צורתו של גוסטב דומה לצורת תינוק, סברו שהוא תינוק. ועל כן, כשגוסטב זחל על רצפת העץ איש לא שאל את עצמו למה הוא (כלומר גוסטב) קרוב כל כך לקרום האדמה" (ברנהרט, 1989, כתר).

"עזרא דנישבסקי אכן היה למתקין מעליות אבל הוא עשה זאת בלוס אנג'לס. הוא קרא אליו, כך שמעתי, את חיים גלוזמן ושניהם התקינו שם מעליות. אתה הולך אופקית ופתאום אתה נישא למעלה במאונך. ואז, אחרי זמן, אתה יורד במאונך וחוזר ללכת אופקית. ולפעמים אתה מקביל לפני האדמה (כלומר גופך כולו אופקי) כמו במעשה האהבה" (מכתם 11, מצבי רוח).

כלומר החיים זה ימינה ימינה, שמאלה שמאל, לפנים, אחורה, ורצוי שלגיבורים יהיו שמות אשכנזיים קצת מצחיקים. אני מקווה שתפסתם את העניין.

לו הדברים היו אמורים רק בהופמן ניחא, אבל סופר זה, ירצה או לא ירצה, מקלקל את השורה בכך שהוא מעמיד צאצאים ספרותיים מפונקים, מעודנים, פסבדו-אוונגרדיים שהושפעו ממנו בדמותם של סופרים כדרור בורשטיין וכאסף שור.

אנשים טובים, 98 שקל לספר בן 191 מכתמים, אם נחלק זה יוצא 0.513 שקל למכתם. יקר לי קצת הסיפור הזה. אם אתם רוצים להרגיש רוחות מזרח ומערב נפגשות, זמן מודרני ברומן וזמן קלאסי של המאה ה-19, שקעו בטרילוגיה הקהירית לנגיב מחפוז. אני יודע שזה לא חוכמה ללכת על בטוח, אבל לפחות תחושו את רוח הגדולה מפעמת בכם. מכתמי הופמן לא יעשו לכם את זה, כי הלב שלכם הוא לא קטמנדו, הוא לב אדם חם מישראל. קוראים יקרים, פרוזה - זו לא התחזות בפוזה.

הברקה או החמצה? החמצה

"מצבי רוח", יואל הופמן, 191 פרגמנטים, כתר