זיכרונות לפני מותי: הספר על אריאל שרון הוא החמצה
הביוגרפיה של גלעד שרון על אביו היא בעצם ספרו של אריאל שרון על עצמו, שמציג אותו כמנהיג חף מכל מטעות
רווי עלבונות. אריאל שרון רויטרס
גלעד שרון היה בן 11 חודשים כשאחיו הבכור גור נהרג בתאונת נשק. ברור שצל מותו של הבן הבכור ריחף בבית, ברור שכאבו של אביו היה נוכחות מתמדת בחייו של גלעד. אבל ברור גם שגלעד עצמו אינו זוכר אותו כאירוע ממשי אלא רק דרך דבריהם והתנהגותם של הוריו בנוגע אליו. לו היה כותב כך על מותו של גור, זה היה מובן לגמרי, בוודאי במסגרת של ביוגרפיה של אביו. אבל הוא בחר לקרוא לאובדן של אחיו "הכאב שלנו", המאפיל (כפי שכתוב בפסקה הבאה) אפילו על מותה של אמו.
וכאן טמונה הפוזיציה שבחר גלעד כמספר הביוגרפיה של אביו, אולי הפוזיציה שבה הוא חי את חייו: נוכח-נפקד, צל של האדם הגדול שהוא ואחיו עמרי אינם אלא השלכות שלו. הכאב של אריאל הופך להיות הכאב הגדול בחייו של גלעד, בין שהיה שם ובין שלא. זוהי שאלה אנושית מרתקת, אבל גם היא נעדרת מן הספר לגמרי. מה שיש לנו הוא ספרו של אריאל שרון על עצמו, אילו היה כותב אותו בלי כל חוש הומור או חוש מידה, שתי תכונות שהיו לשרון (השנייה בעיקר בזקנתו) ואין לבנו כלל כשהוא מתייחס אליו.
הדבר שמשפחת שרון הכי זוכרת הוא עלבונות. בנו של האיש שנהג לכנס את קציני הצנחנים שהיו תחת פיקודו ולהשמיץ את הדרגים שמעליו, נכדם של וירה וסמואיל שינרמן, שגם הם מתוארים על ידו רק בדרך אחת - כולם היו נגדם, כולם תקעו להם סכין בגב, הם חיו לבד והם צדקו - מתאר את חייו העשירים של אביו בצבעי שחור-לבן ותו לא. "אבא שלי", כפי ששרון מתייחס אליו לאורך כל הספר, הוא חף מטעות, שיקול זר וכמעט כל חולשה אנושית, ומתמודד לאורך כל חייו עם בוגדנותם הנוראה של הרבים שסבבו אותו, קינאו בו, ניסו לעצור את דרכו אל הצמרת. אין ספק שכך גדל גלעד שרון לראות את חיי אביו; אין ספק גם שזו זווית צרה ולא מעניינת במיוחד.
סיפור הסכסוך בין הוריו של אריאל שרון למושב כפר מל"ל בשנת 1924 תופס בספר יותר מקום מסיפור התמוטטותו ואשפוזו האחרון של שרון, בינואר 2006. הנסיעה לבית החולים, כולל השאלה אם לא היה צריך לפנות את שרון בדרך אחרת, אינה מופיעה כלל. כל מה שאתם יכולים להבין מכך הוא בדרך ההיסק בלבד, כמו למשל השאלה אם אי פעם חלפה במוחם של בני שרון המחשבה שטוב היה לאביהם, לדרך חייו ולראיית העולם שלו, לו הסתיימו חייו במהלך שש השנים כמעט שחלפו מאז אושפז. גלעד שרון הוא צל, והצל אינו מהרהר בסופו של הגוף המטיל אותו.
נעדרת מן הספר, באותה מידה, הדרמה בעלת הממדים הטרגיים הנוגעת לפרשת מימון הבחירות שבשלה נכנס עמרי שרון לכלא, מתוך מה שנראה מהצד כהקרבת הבן למען אביו. האם אי פעם שוחחו האחים ביניהם, או אולי מי מהם עם האב, על העניין? בספרו של גלעד שרון עמרי לא נכנס לכלא, וסיריל קרן הוא חבר ותיק המופיע בסדר אצל משפחת שרון ומציץ מאחורי כתפו של אריק באחת התמונות.
נוכח נעדר. גלעד שרון פלאש90
אז מה נשאר? נשאר מנהיג פלאי, שאין בו פגם ואין בו טעות, שאלף פעמים נבגד ואלף ואחת קם על רגליו, סלח לאויביו על חולשות האנוש שבהם והמשיך בדרכו, למען ביטחון ישראל והעם היהודי. גם במישור הזה אנחנו לומדים מעט מאוד, פרט לקרדיט המסוים שגלעד שרון לוקח לעצמו על שהעלה את רעיון הנסיגה מעזה באוזני אביו. ספרו של גלעד שרון מתועד וממוסמך, הוא הרחיק עד לשיחות עם מנהיגים כמו ג'ורג' וו. בוש וטוני בלייר, ובכל זאת מספר החידושים שיש בו אינו עולה על רבים מאלפי המאמרים שנכתבו על אריאל שרון בעיתונים ביותר מ-50 השנים שבהן היה דמות ציבורית מדינת ישראל.
ויש גם המון אוכל. כל מי שעסק בשרון כעיתונאי מכיר עשרות סיפורים כאלה, הררים של פנקייקים ומנות פלאפל ואפילו המשפט החביב של עמרי, "אצלנו לא אוכלים חיות שאנחנו מכירים". גלעד, הנצר הרזה והמסוגף של משפחה בעלת תיאבון גרגנטואני, מקדיש לא פחות משלושה עמודים בפרק העוסק באמו לילי לכישרון הבישול שלה, כולל תיאור ההבדלים בין "סילבאש גומבוץ" ל"טורוש
גומבוץ", שניים מהמאכלים ההונגריים שבהם התמחתה.
לדרמה האדירה של מות אחותה מרגלית, שהיתה אשתו הראשונה של אריאל שרון, ונישואיה לבעלה של אחותה המתה, מוקדשת חצי פסקה. "אמא שלי היתה שם. היא היתה שם בשביל גור", כותב גלעד. שוב גור, שוב הילד המת, הצל השני על חייו של מי שלא רק גדל בצלו האדיר של אביו, אלא גם נידון להיות לעולם הבן שאיננו הבן שאיננו.
"שרון - סיפורו של מנהיג" הוא ספר מוחמץ על אריאל שרון - מוחמץ משום שלגלעד שרון אכן היתה זווית ראייה ייחודית, כמי שגר ליד אביו והיה חבר במעגל המצומצם ביותר של אמון שהיה לאיש החשדן וספוג העלבונות הזה. עוד יותר מזה, הוא מעורר מחשבה כמה מרתק היה יכול להיות ספר אמיתי על מה זה להיות גלעד שרון, על הצורך היומיומי להתמודד עם העלבונות האמיתיים, הבלתי נמנעים, שאפשר רק לנחש עליהם מתוך מה שאיננו בספר. אלא שלזה נדרשים יכולת להתבוננות עצמית, עומק אנושי ונכונות לחשיפה של ממש, כל הדברים הנעדרים, למרבה הצער, מהספר שכתב גלעד על אביו.
חייו של מנהיג, מאת גלעד שרון. הוצאת מטר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם