הגורם האנושי: ראיון עם הסופר הטוב ביותר בעולם
הרומן החדש של איאן מקיואן עוסק בסוכנת ביון בריטית המפתה סופר צעיר בתקופת המלחמה הקרה כחלק מתוכנית ממשלתית לממן בחשאי אמנים שיציגו את המערב באור חיובי. "זו אוטוביוגרפיה מעומעמת ומסולפת", מודה הסופר, ומסביר מדוע היא עשויה להיות הרומן האחרון שלו
במשרד נתנו לו עלון מידע שבצד האחורי שלו היתה טבלה בעלת שתי עמודות. "בצד אחד הגיל שלך, כל הדרך עד 65, ובעמודה השנייה השכר שצפוי לך בכל גיל", הוא מספר. "הבטתי בה ונחרדתי. כל החיים שלי היו שם. הבנתי שמצפים ממני להקדיש את 35 השנים הבאות לטיפוס במעלה הטבלה הזאת". בכך הסתיימה בבת אחת הפנטזיה של מקיואן על רכיבה על גמלים בדיונות.
למזלו מדובר היה בתחילת שנות השבעים. "היה אז קל מאוד לא לעבוד אלא לחיות כסופר במשרה מלאה. התגוררתי בדירה ענקית בדרום לונדון והיא עלתה לי 30 לירות שטרלינג בחודש. בעזרת ביקורת ספרים בכתב עת אחד ופרסום איזה קטע שכתבתי במגזין אחר, יכולתי לשלם בקלות את שכר הדירה, לקנות כמה ספרים ולערוך ביקור שבועי במכבסה. אף אחד לא נזקק אז למכונות, חוץ ממערכת סטריאו. לא חשבתי שאני עני".
שנות השבעים הם גם העשור שבו מתרחשת עלילת ספרו החדש של מקיואן, "Sweet Tooth" (שייצא בקרוב בהוצאת עם עובד; טרם הוחלט שמו בעברית). מובן שלא אגלה את העלילה, אלא רק את השלד: סרינה פרום היא בוגרת קיימברידג' צעירה שמגויסת ל-MI5. זוהי תקופת המלחמה הקרה והיא מועסקת בתוכנית תעמולה ששם הקוד שלה הוא Tooth Sweet, במסגרתה הממשלה מתכננת לממן בחשאי אמנים שעשויים להציג את המערב באור חיובי. אחד האמנים האלה הוא סופר צעיר ומבטיח ששמו טום היילי. תחילה סרינה מתאהבת בסיפורים שלו. אחר כך היא מתאהבת בסופר עצמו. בקיצור, לא מרגלת מוצלחת במיוחד. סטלה רימינגטון היתה אוכלת אותה לארוחת בוקר.
אני תוהה איך נולד הרעיון. או במילים אחרות: מה בא קודם, ה-MI5 או הסבנטיז? "קשה לומר", משיב מקיואן. "אני בדרך כלל נסחף לתוך הרומנים שלי. במשך תקופה ארוכה התעניינתי בפרשת 'אנקאונטר' (סטיבן ספנדר, עורך המגזין הספרותי אנקאונטר, נאלץ להתפטר ב-1967 לאחר שנחשף שהסי.איי.איי מימן אותו בחשאי) ותהיתי אם יש שם חומר בשבילי. אחרי שסיימתי לכתוב את'על חוף צ'זיל', שמתרחש בתחילת שנות השישים, חשבתי לעצמי שבמוקדם או במאוחר אכתוב על אנגליה בשנות השבעים. בקיצור, התשובה היא גם וגם. בסופו של דבר, מה שקרה זה שפשוט פתחתי את המחברת הירוקה שלי וגרמתי לסרינה להתחיל לדבר - למרות שזה קצת מנוגד לעקרונותיי".
למה?
"כי יש לי דעות קדומות נגד סיפורים בגוף ראשון. יש יותר מדי כאלה. זה קל מדי. זה סתם כמו 'דיבור מהבטן' באמצעות בובה שמזיזה את השפתיים, והסופר יכול להסתיר את הסגנון הנורא שלו מאחורי אפיון הדמויות".
ה-MI5 של מקיואן הוא מקום ממש לא נוצץ, מלא בגברים בגיל העמידה. יש שם הרבה יותר ארונות עמוסי קלסרים מאשר דיו בלתי נראה. הוא התעניין ברעיון של איך מוסדות צומחים ומפתחים לעצמם היגיון מוזר. "מה שמדהים במלחמת התרבות הקרה זה שהסי.איי. איי שפך מיליוני דולרים על דברים ראויים. למשל פסטיבל מוזיקה בפריז ב-1950. הרעיון היה לשכנע אינטלקטואלים אירופים מהשמאל שהמערב הכי טוב ושאמריקה היא לא סתם אומה פזיזה וחומרנית. וכאשר אתה חושב על זוועות
ברומן , העניין שלו ב-MI5 קצת נחלש ברגע שטום היילי מופיע. אולי זה משום שיש לא מעט קווי דמיון בין מקיואן להיילי. בין השאר היילי, כמו מקיואן, לימד באוניברסיטת סאסקס, והמו"ל שלו הוא המו"ל הראשון של מקיואן. שניהם גם חברים של הסופר מרטין איימיס. "כן", אומר מקיואן. "ניחשת נכון. הרומן הזה הוא אוטוביוגרפיה מעומעמת ומסולפת. למרות שלמרבה הצער שום יפהפייה לא נכנסה לחדר שלי והציעה לי מלגה".
מהרהר בעובדה שסופרים הם גנבים ערמומיים וחסרי לב. גרהם גרין אמר פעם שלכל הסופרים יש "חתיכת קרח" בלב. זה נכון גם לגבי מקיואן? "לא, אני לא חושב", הוא משיב. "פיליפ רות' אמר לי פעם, לפני שנים, כאשר הייתי סופר צעיר: 'אתה צריך לכתוב כאילו הוריך מתים'. זו עצה טובה מאוד ודבקתי בה. אבל עכשיו אני מביט אחורה וקצת מתחלחל. אבי נקרע בין הגאווה האדירה על כך שבנו הוציא ספר לבין האימה שחש כלפי תוכנו של הספר. כך שכנראה הייתי מנוכר למדי באותם ימים. אבל לפחות לא עשיתי מה שסול בלו או רות' או חניף קוריישי עשו, וזה להכניס את הגרושות שלהם לספר. לא, את זה לא יכולתי לעשות". הוא חושב לרגע ואז מוסיף: "נראה שחתיכת הקרח שלי קצת בוצית".
מקיואן הוא בנו של חייל. אביו, דיוויד, סקוטי ממעמד הפועלים, התקדם בסולם הדרגות והגיע לדרגת רב-סרן. מקיואן נולד באנגליה, וכילד התגורר בגרמניה ואחר כך בלוב. בגיל 11 הוא נשלח לפנימייה באנגליה. פנימייה בבעלות ממשלתית, לא פרטית. הוא אמר פעם שזו היתה תקופה עגומה: "הרגשתי קהות חושים במשך ארבע-חמש שנים".
לאחר שסיים תואר בספרות אנגלית בסאסקס, הוא המשיך ללימודי תואר שני באוניברסיטת איסט אנגליה. הוא עבר ללונדון ב-1974 והפך לחלק מהחבורה הספרותית שהתקבצה סביב הניו רוויו של איאן המילטון ונהגה לשבת בפאב פילרס אוף הרקולס ברובע סוהו. באותה תקופה יצר קשרי חברות עם מרטין איימיס, ג'וליאן ברנס וכריסטופר היצ'נס.
איך הוא הצליח להישאר חבר שלהם כל כך הרבה זמן? הרי העולם הספרותי יכול להיות מלא רוע וקנאה, וריבים הם לא דבר יוצא דופן. "אני מניח שהסיבה לכך היא שהיכרנו לפני שהתפרסמנו", הוא אומר. "זה לא שהיינו חבורת כוכבי קולנוע שמבלים יחד". חוץ מזה, הוא מוסיף, כתיבת רומנים אינה ריצה למרחקים קצרים. אין מישהו שצריך לסיים במקום השני, יש מקום אינסופי לכתיבה משובחת. "ואולי היום אנו כבר זקנים מדי כדי לקנא", הוא מציין. "החרדה הזאת למעמד שלך נשחקת. אני נהנה להיות בחברתם. ארוחת ערב אצל ג'וליאן היא פשוט תענוג".
הספרים המוקדמים והמקאבריים של מקיואן זכו לשבחים ומצאו קוראים נאמנים, אבל רב-המכר הראשון שלו הגיע רק ב-1975. בשנת 1998 זכה הרומן שלו "אמסטרדם" בפרס בוקר. כעבור תשע שנים הפך ספרו מ-2001 "כפרה" לסרט זוכה אוסקר. בעקבות הצלחת הסרט, קצב המכירות של הספר, שכבר היה טוב, הוכפל ואף שולש. האם להצלחה היתה השפעה על היצירתיות שלו? "ברור שכן", הוא אומר. "אבל אני תמיד עשיתי מה שרציתי. לכן ברגע שאני סוגר את הדלת ומנתק את הטלפון, חוזרות כל החרדות הקשורות לניסיון להוציא תחת ידך משהו נכון, וזה לא משנה כמה אתה מצליח". ויש גם חרדות חדשות. "אתה דואג שבמוקדם או במאוחר - וזה חייב לקרות - כבר לא תוכל להמשיך לכתוב. המחשבה כבר תהיה פחות מחודדת. ויש גם חשש שתתחיל לחזור על עצמך. כל הסופרים בשנות ה-60 לחייהם חייבים להתעמת עם השאלות האלו: מתי הזמן הנכון להפסיק? האם למשוך עוד ולסיים בשורה של רומנים חלשים? אבל בדממה של הניסיון לכתוב, ההרגשה היא כמו בתחילת הקריירה".
הוא דואג להדגיש ש"כפרה" הוא היוצא מן הכלל. "זה קרה לי רק פעם אחת. כמה ספרים שפרסמתי לאחרונה אפילו לא החזירו את המקדמות שקיבלתי, והן ממילא לא היו כל כך גדולות. את 'סולאר' (הרומן האחרון שלו שתורגם לעברית), אם אנחנו בקטע של כנות, האמריקאים פשוט תיעבו".
לא יעזור לו. אם הוא מנסה לצנן את התלהבותי ולצייר את עצמו כסופר שלא כל כך מצליח, זה פשוט לא עובד. שכן חייו, לפחות מבחוץ, נראים כל כך מלאים, כל כך ממוקדים וכל כך מאושרים - וזו מילה שבדרך כלל לא מתקשרת לסופרים - עד שזה כמעט מעורר בחילה. הוא צוחק. "כן, אם נמשיך את קו המחשבה הזה, הרי כמו הרבה אנשים לפניי, גם אני התחתנתי טוב מאוד בפעם השנייה (הוא התחתן עם אנלנה מקאפי, עיתונאית שפגש כאשר היא באה לראיין אותו). ואתה צריך ללמוד איך לגרום לדברים להסתדר. אני גם נהנה מאוד מהבנים שלי. חשבתי שזה יהיה עצוב כשהם יפסיקו לחשוב שאני אלוהים, אבל אני מאוד נהנה מהעלילה המתפתחת הזאת של ראשית חייהם הבוגרים".
אתה לא יכול לקבוע מראש כיצד חייך יתנהלו, הוא אומר לי. ובכל זאת, אני לא יכולה שלא לפרש את שביעות הרצון שלו כתגובת נגד להוריו. חיי הנישואים שלהם היו מלאי בעיות, בעיקר מפני שהם הסתירו סוד גדול: רק ב-2007 גילה מקיואן שיש לו אח מבוגר יותר, דייב שארפ, תוצאה של רומן שניהלו הוריו כאשר אמו רוז עוד היתה נשואה לבעלה הראשון, ארנסט וורט. הרומן התנהל בעת שוורט נלחם באיטליה. הוא נפצע קשה בלחימה ומת ב-1944, כאשר דייב היה בן שנתיים. התינוק נמסר לאימוץ דרך מודעה שהתפרסמה בעיתון רדינג מרקיורי, שבה נאמר: "דרוש בית לתינוק בן חודש. כניעה מוחלטת".
"טיפוסי לאבא שלי", אומר מקיואן. "כל כך אופייני לו הנוסח הזה. אפשר היה להגיד בצורה קצת יותר מעודנת שההורים מוותרים על כל תביעה עתידית, אבל הוא בחר בלשון צבאית, 'כניעה מוחלטת'". האם נוכחות אחיו בחייו היא סיבה נוספת לשביעות הרצון שלו? לדעתי כן. אפילו אם הם לא החברים הכי טובים בעולם, מדובר בקרן אור שמאירה עוד אזור אפל. מקיואן לא מכחיש. "זה מעשיר את החיים", הוא אומר. "בהחלט כן".
את הביקורות על ספרו החדש הוא לא מתכוון לקרוא. האם הוא מסכים לטענה שאנו עדים לסוף עידן הספרים, שיביא עמו גם גסיסה אטית של הרומן? "יש לנו צורך לדבר ולחשוב על אחרים ואני לא חושב שיש פורמט שיכול לעשות זאת טוב יותר", הוא פוסק. על מסך או נייר, זה היינו הך מבחינתו.
מצד שני הוא בדיוק עבר דירה ובילה כמה ימים בסידור הספרים על המדפים. "אתה מניח אותם על המדף וזה הנרטיב המלא של הקיום שלך", הוא אומר. "כל הספרים המצהיבים והמרופטים האלה שקניתי כאשר הייתי בן 17. לעולם לא אקרא אותם שוב, אבל אני גם לא מסוגל לזרוק אותם. אני רוצה אותם סביבי וזה לא משהו שאפשר לעשות בצורה אלקטרונית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם