לוזר עד הסוף: הסופר שלא סובל את ישראל
"לא ישראל שהוריי הבטיחו לי" המאכזב לא היה צריך להיות הספר האחרון בקריירה המפוארת של אמן הקומיקס המנוח הארווי פיקאר
באחד מסיפוריו המוקדמים בסדרת "אמריקן ספלנדור" מהרהר הארווי פיקאר מה יעלה בגורלו אם יוכל לנטוש את עבודתו כפקיד זוטר בבית חולים בקליבלנד ולהתפרנס ככותב. לכאורה הוא יוכל להתרכז בתחום שבו הוא מצטיין, אך מנגד לא יזכה לחוות את אותן חוויות יומיומיות בנאליות שמספקות לו השראה.
גדולתו של פיקאר, שחבר לאמני קומיקס ויצר סדרה שמתעדת את חייו ואת חוויותיו שנים לפני שעשו זאת לארי דיוויד, לואי סי.קיי ואנשי "מחוברים", היתה יכולתו למצוא את הנשגב בחלקיקים הזעירים של החיים, החל מנסיעה באוטובוס, דרך יום במשרד ועד לחיפוש אחרי טבעת נישואים שאבדה. חיי רווחה, הוא חשש, ישימו קץ לכל אלה.
במובן מסוים ספרו האחרון, "My Parents Promised Me Not the Israel" ("לא ישראל שהוריי הבטיחו לי"), הוא ההוכחה העצובה לכך שפיקאר צדק. בניגוד למה שניתן היה לצפות, הפרסום העולמי שלו זכה בעקבות הסרט על אודותיו מ-2003, "אמריקן ספלנדור", לא הפך אותו לעשיר מופלג. גם לאחר שיצא לפנסיה נאלץ לעבוד למחייתו ואף אושפז תקופה קצרה במוסד פסיכיאטרי. עם זאת, ההצלחה אפשרה לו לכתוב על נושאים נוספים פרט לחייו, כולל ספר זה, שעוסק באכזבתו מהמדינה שהוריו כה העריצו. פיקאר הלך לעולמו ב-2010, במהלך העבודה על הספר, שהושלם - בחטף, כך נראה - לאחר מותו.
למרבה הצער, הניסיון לחרוג מגבולות הגזרה הקבועים שלו לא צלח. ראשית, ההיקף: במהלך הספר הוא מתמרן בין ביקור בחנות לספרים משומשים, בספרייה ובמסעדה, לבין פלאשבקים שמתארים את יחסה של משפחתו למדינת ישראל. אה, כן: בתווך הוא גם מתאר את כל ההיסטוריה של העם היהודי.
ניסיון יומרני כל כך יכול להחזיק אפוס רחב יריעה, אך תחת זאת מסתפק פיקאר ב-172 עמודים בלבד. כפועל יוצא, הסקירה ההיסטורית שטחית בהכרח, בייחוד החלקים שהושלמו לאחר מותו. פיקאר סוקר את קורות העם היהודי מתקופת אברהם אבינו, בלוויית איוריו החינניים של המאייר ג'יי טי ולדמן, אך משמיט פרטים חשובים דווקא מהתקופה שאחרי הקמת המדינה. מלחמת יום הכיפורים, למשל, לא זוכה לכל התייחסות, הפיגועים של האינתיפאדה
פיקאר חוזר על טיעוני השמאל הישראלי והזרם הליברלי ביהדות ארה"ב, על מגמות ההתחרדות וההקצנה בחברה הישראלית, על חוסר התוחלת בהתנחלויות ועל הצורך לצאת מהשטחים, אך כושל לחלוטין בקישור בין ההיסטוריה הטראומטית והעקובה מדם של העם היהודי לבין החשדנות והאיבה הנוכחית כלפי הפלסטינים. אף שלאורך כל הספר טווה פיקאר נרטיב של רדיפה בלתי פוסקת אחרי היהודים לאורך אלפי שנים, הוא מצפה בתמימות מוזרה, שאינה מאפיינת אותו כאדם, שאותו עם בדיוק יזנח את טראומות העבר ויקים חברת מופת - בדיוק כפי שהוריו הבטיחו לו. אין כל סיבה היסטורית להאמין שכך יקרה.
התוצאה היא שכותב ייחודי שזכה לאורך השנים להשוואות לסופרים דגולים כתאודור דרייזר, מידרדר בעמודים האחרונים של ספרו האחרון לטיעונים עבשים מעט, שכמותם ניתן למצוא מדי שבוע בשבוע במדור הדעות של הניו יורק טיימס. במובן מסוים תהליך דומה עובר גם על דויד גרוסמן, עמוס עוז וא.ב. יהושע כשהם מתפנים לעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. מתברר שסופר דגול - ואל תטעו, פיקאר אינו נופל במאום מהשמות הללו - יכול להפוך לפובליציסט ולרעיונאי בינוני.
כצפוי, החלקים המגובשים ביותר בספר הם אלה שבהם מתאר פיקאר את חייו כילד שגדל בבית ציוני, של זוג מהגרים מפולין שאיבדו את כל קרוביהם בשואה. הוא מצליח לגלות אמפתיה כלפי הוריו ובעת ובעונה אחת לבקר את תמיכתם העיוורת בישראל, תמיכה שממנה התפכח כשהתבגר. שיאו של תהליך ההתפכחות הוא המפגש עם הפקיד האנטיפת בקונסוליה הישראלית בשיקגו, שטוען שלמדינה הצעירה אין צורך באמנים אבודים כמוהו (או כפי שפיקאר מגדיר זאת: "הוא אמר שאני לוזר, ולישראל אין פנאי לשקם שמוקים"). תיאורי הלוזריות, או ליתר דיוק הנעבעכיות, הם אלו שבהם פיקאר היהודי פרח תמיד, אך גם במקרה הזה הוא לא הצליח לקשר בין התקרבנותו התמידית לבין ההתקרבנות של העם היושב בציון.
למרות מגרעותיו "לא ישראל שהוריי הבטיחו לי" הוא ספר ששווה לקרוא. ראשית, כל בוגר של מערכת החינוך הישראלית יוכל למצוא בו תקציר של קורות העם היהודי, שמועבר באופן אפקטיבי ואינטגרטיבי יותר ממה שעושים מרבית המורים להיסטוריה ולתנ"ך. שנית, בין כל הקלישאות ששזורות בספר, לפיקאר יש גם כמה אבחנות נכונות, כמו התהייה כיצד עם שסבל כל כך הרבה לאורך השנים מתיימר לכנות עצמו "עם סגולה".
מעריציו הוותיקים של פיקאר אף יוכלו להיפרד ממנו באחרית הדבר העצובה של אשתו, ג'ויס ברבנר, שמתארת את סלידתו מהלוויות ואת הלווייתו שלו. מבחינה אמנותית, הבחירה לחתום בכך את הספר מתבקשת: את דרכו הספרותית של אמן הסיפור האנושי הקטן אפשר לסיים אך ורק בסיפור אנושי קטן. ניתן רק להצטער שפיקאר לא הבין זאת בחייו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם