מלאכים בשמי טבריה: ספרו של אהוד בנאי מרגש כמו הנגינה שלו
ספרו החדש של בנאי מתאר נדודים מסביב לעולם ולישראל ואת הרצון למצוא פינה משלך במדינה שבה קשה להבדיל בין כוכב נופל לפצצת תאורה
כמו בספרו הראשון, בנאי כותב בששה סיפורים קצרים על מסעות וטיולים אולם הפעם נדמה שהוא ממקד אותם בארץ ישראל. הוא מצטייר כאמן שהדלק ליצירה שלו הוא הנדודים, המפגשים מקריים על שבילים לא מסומנים, הצטלבויות עם טיפוסים מסביב לארץ ולעולם והכל מנקודת המבט המיוחדת שלו, נקודת מבט שלוקחת את "שתיקת האדמה" הפטאליסטית של פנחס שדה כאמן שסופג הכל ורושם, אך בניגוד לשדה, "אנחת האדמה" של בנאי מציעה נחמה מסוג אחר.
>> איך המופע החדש של אהוד בנאי?
>> בואו להיות חברים של nrg תרבות בפייסבוק
הוא מצייר בסגנון קרואקי למדי עולם קסום שבו חוזרות התמות המרכזיות שלו - גבעתיים המייצגת עירוניות משעממת ממנה הוא מחפש תמיד לברוח, הפריחה המאוחרת, תחושת הזרות ואי ההתאמה למסגרת הצבאית וכמובן הזווית היהודית אליה פנה. את הכל הוא קושר בהרבה מוזיקה שמבליחה פעם כציטוט, פעם כשיר מתורגם וההבנה שמחלחלת לו לאט שזהו ייעודו בעולם. אגב כך, שיריו מקבלים עכשיו עוד פרשנות נעימה לאור הגילויים שהוא מציע בכתיבתו.
בנאי כותב בסגנון רגיש, אימפרסיוניסטי כמעט, לעתים אפילו בהומור. הוא מנסה לתאר את הבלתי ניתן לתיאור - התחושה החזקה שמלווה את האדם הנודד. הוא מחפש רמזים קסומים שהיקום שולח במיוחד בשבילו ומנסה להבין את המשימה אליה נשלח במונחים כמעט תנ"כיים. בסך הכל הוא מנסה למצוא פינה משלו במדינה שבה קשה להבדיל בין פצצת תאורה לכוכב נופל ("א בומב אוף לייט יעני").
לעתים זהו מכתב של רחל המשוררת שהוא מוצא בבית נטוש השולח אותו למסע לכנרת, שם הוא פוגש בצד האפל של העלייה השניה, מחפש עבודה כרועה צאן בבקתה ללא חשמל על גבעה מוזרה. לעתים זה הלום קרב שמרצה בפני עדר הכבשים על יום בקיעת ירושלים, טיולים ליליים למועדוני ג'אז עם חבריו שמבינים שאחרי ששמעת את "סרג'נט פפר" כבר אי אפשר לחזור ל"חולצה כחולה והיא עולה". הוא זוכר וכותב, מנסה להשלים פסיפס אינטימי של המציאות כפי שהוא תופס אותה.
סיפור יפה במיוחד הוא כותב על הצריף שהחזיק בצבא בזמן מלחמת יום כיפור (הצבא עובר כחוט השני כמעט בכל סיפוריו). בצריף הוא בורא בכישרון עולם אלטרנטיבי וצבעוני שמספק לו הכל. כמו "הילדים הנוראים" של ז'אן קוקטו (זמורה ביתן, 1979), החדר הופך למרכז הוויתו. רחוק מהמלחמות, מלא במוזיקה ואמנות, בית שמאפשר להיות בטיסה מתמדת מסביב לגלובוס ולנשום אבק כוכבים מבלי לצאת ממנו. אפשר כמעט להריח את האווירה שהוא מתאר, עם פטיפון מנגן וגשם דק בחלון. אבל גם האוטופיה הזו האידיאלית קורסת באנלוגיה מושלמת למציאות הישראלית בתום מלחמת יום כיפור ובנאי חוזר לנדודים. הוא מבין שאת הצריף הזה אי אפשר לשחזר, ואולי גם את ישראל שלפני המלחמה.
בסיפור אחר, בתיאור מופלא של מסע לפני גיוס לטבריה הוא מספר על העיר כאילו הייתה יעד רחוק במזרח. מי ידע שאפשר להרגיש כך גם בארץ? לאכול מקופסאת שימורים, לישון על גג מסגד עם תיירים מאירופה על הגרושים האחרונים
גם היום המסעות שלו נמשכים כשהוא מתאר בתי כנסת מסביב לעולם, מנסה לזכור עצות ליישום בבית הכנסת שלו בחזרה בבית, מצטט מהמקורות ומביא סיפורים על קהילות יהודיות נשכחות שנתקל בקורותיהן בנדודיו.
אז מה הוא מנסה לומר לנו ולאן הוא מזמין אותנו? נדמה לי שלפחות חלק מהאמירה שלו היא שמסע גדול ומרגש יכול להתחיל ממש פה בארץ. שהנדודים הם מצב פנימי, הם כמעט חלק מהאופי ואולי אפילו מטען גנטי יהודי. השביל הזה למעיין היצירה לא חייב להתרחש אלפי קילומטרים מהבית, לפעמים המסע המופלא ביותר יכול להתחיל גם כאן, על שדרות ירושלים פינת דרך אילת ביפו.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם