סיפור מטלטל על הפריפריה שלנו
"בקופסאות הבטון", ספר המתעד חמש נשים מירוחם, מתאר את ההוויה המזרחית בישראל על שלל בעיותיה וקשייה. למי קראת בלבוסטע?
אומץ לב מאפיין גם את חמש הנשים מהפריפריה הישראלית שהסכימו לפתוח צוהר לחייהן עבור המחקר האתנוגרפי הפמיניסטי שערכה פנינה מוצפי-האלר ומתפרסם עתה בספרה "בקופסאות הבטון". לעיירת הפיתוח הישראלית יש מגבלות מבניות, שהן חלק ממארג החיים בה, ומגבלות של התנהלות תרבותית וכלכלית.
מוצפי-האלר מודעת לכך ונוגעת ברגישות רבה בדמויות הנשיות המזרחיות שעליהן היא כותבת ומנסה להבין ללבן. היא עושה זאת בדרך מחקרית ייחודית ומנהלת מפגשים ושיחות, כולם בגובה העיניים, ללא אוטוריטה או סמכות מקצועית מצדה. כך היא משתתפת בעצמה בסיטואציית המחקר. חמש הנשים מירוחם הן ייצוג שאינו מעיד על הכלל, ועם זאת יש במחקר הזה תועלת מרובה בהבנת ההוויה המזרחית בישראל על שלל בעיותיה וקשייה.
מסמך אתנוגרפי מטלטל, "בקופסאות הבטון" צילום:יח''צ
מה שבולט במיוחד בסיפורי הנשים הוא הפער העצום בינן לבין מה שמתרחש במה שמכונה שם "מדינת תל אביב". אחת הנשים, אסתי, מבקשת לדעת את מי בכלל מעניין לקרוא על החיים שלה. כאן מנסה מוצפי-האלר להראות כיצד נתפס המרכז מתוך מרחבי השוליים. גם סיפורה של נורית, דמות אחרת בעלילה שעל חייה מדווחת המחברת, מתאפיין בהתעלמות כללית למדי מהמרכז הרחוק ומנגד גם בהשתוקקות להיות חלק ממערכת הערכים שהמרכז מגדיר.
עיירות הפיתוח שהוקמו לאחר קום המדינה, בפרט אלו שהוקמו בנגב ובגליל, היו חלק מתוכנית רחבה של פיזור אוכלוסין. אכלוס העיירות היה משימה לאומית, אולם לא נתלוותה אליו מידת היוקרה שלה זכתה ההתיישבות החקלאית ערב קום המדינה. בשנים הראשונות לקיומן הופנו אליהן עולים שכבר שהו בארץ במעברות המרכז. הפניית האוכלוסייה, בעיקר עולי תימן, עיראק ורומניה, לא נחלה הצלחה גדולה.
ההזדמנות ליישב את עיירות הפיתוח הפריפריאליות בהצלחה גדולה יותר נקרתה כאשר גל עלייה חדש ניצב באופק, וכך בקיץ 1954- בעקבות תהפוכות פוליטיות בצפון אפריקה - צפויה היתה עלייה גדולה ממרוקו ומתוניס. הנהלת הסוכנות יצרה אז זיקה ברורה בין קליטת העלייה לתוכנית פיזור האוכלוסין, וכך העולים הגיעו מהאונייה היישר אל היישוב שאליו הופנו. שיטת הקליטה הזו נקראה "מהאונייה לכפר".
הנשים של שנות האלפיים הן הדור השני והשלישי שצומח בפריפריה הזו. המאבק שלהן, יש שיטענו מאבק הרואי במיוחד, בהשתלבות בזרם הכללי עדיין בעיצומו ומובא פה בספר.
"ירוחם זה מקום חמים, משפחתי... אני רגילה לירוחם, המקום קטן ואין מה לעשות בו אבל כוחו של הרגל הוא שמחזיק אותי פה", מתוודה אסתי, עובדת ניקיון בת 34, רווקה המתגוררת
בדירת עמידר קטנה עם אחותה הבוגרת, גם היא רווקה. המשפחה עלתה ארצה ממרוקו בשנות השישים, והיא ילידת הארץ. הוריה נפטרו כשהיתה צעירה.
"אנשים מדברים שאם היה להם כסף הם היו עוזבים את ירוחם. יש בירוחם אנשים מאוד טובים, חבל שאין מקומות עבודה, אולי אנשים לא היו עוזבים", היא אומרת והופכת את ירוחם למרחב של ביטחון ומשמעות עבורה. המחברת מלווה אותה לבנק, ללשכת התעסוקה ולטיפול שיניים, ושומעת ממנה תובנות על החיים תוך שהיא צופה באינטראקציה שלה עם הסביבה. התוצר הסופי הוא מסמך אתנוגרפי בהיר ומטלטל.
"רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת", מסכם שמעון אדף את שירו, ואילו מוצפי-האלר מציגה ברשמיה ובמסקנותיה את האהבה המוחלטת הזו למקום שהוא כביכול חסר אהבה, אבל למרות הכל, מלא חיים.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם