פרויקט המכשפה מפלך
ערפדים, אנשי זאב ומכשפות מסתובבים באולפנה בשומרון וגורמים למהומה רבתי. קבלו את נגה פרנקל, החתומה על סיפור הפנטסיה הסרוג הראשון
שירה הזומבית מגיעה לשעה ביום לבית המדרש. בין הבתים מסתובב משה, שמנהיג להקת אנשי זאב. כל זה מתרחש על רקע יומיומי הכולל סריגת כיפות, חצאיות ארוכות ותפילות בבית הכנסת. החברה הדתית לאומית מעולם לא נראתה קרובה כל כך לעולם המד"ב, וכל זה בזכות נגה פרנקל, חיילת בת 21 מירושלים, חובבת מדע בדיוני בנשמתה, שכתבה את סיפור הפנטסיה הראשון העוסק בחברה הדתית.
פרנקל, בוגרת התיכון היוקרתי "פלך" בי–ם, פרסמה לאחרונה סיפור קצר בשם "עד בלי ירח", בספר "היה יהיה" של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה. זהו סיפורה הראשון, והוא מופיע כאחד מתוך קובץ סיפורים קצרים שהוציאה האגודה בשיתוף "דני ספרים".
מטרת הסיפור, המתרחש כאמור באולפנה בשומרון, היא לגלות מה קרה לאלישבע צוקרמן. בחודשים האחרונים החלה צוקרמן להתנהג באופן מעורר חשד, כאשר בסביבות ט"ו בכל חודש הייתה
דפנה לביא, חוקרת בעלת כוחות על טבעיים, חושדת שצוקרמן שייכת לתת סוג של אנשי זאב. לביא תיכנס לאולפנה בזהות בדויה של בת שירות לאומי, תתפוס איש זאב ותכסח לו ת'צורה, ובסוף, כיאה לאשת חיל אמיתית, היא גם תפתור את התעלומה.
תודו שבית מדרש של בנות הוא המקום הכי לא צפוי לפגוש בו פיות, ערפדים, מכשפות ואנשי זאב. אבל כשפרנקל ישבה לכתוב את הסיפור שלה, העניין היה נראה לה טבעי ביותר.
"כשדמיינתי את הסיפור שאני רוצה לכתוב נתקלתי בבעיה", היא מודה. "ניסיתי לכתוב סיפור על חילונית בת גילי, אבל גיליתי שאני לא יודעת המון פרטים על החיים שלה, ושאני כל הזמן צריכה לשאול אחרים על צורת חיים של בחורה חילונית.
"התברר לי שנכון מה שאומרים על כך שכשכותבים, כדאי לכתוב על הסביבה הטבעית. כשראיתי שזה לא בא לי בצורה טבעית הבנתי שאין סיבה שעולם הפנטסיה לא ייכנס לתוך החברה שלי, החברה הדתית. אז לקחתי את הדמויות הבסיסיות של סיפורי הפנטסיה והתחלתי לחשוב מה היה קורה אם אלה היו מתרחשים בתוך אולפנה".
את אומרת שכדאי לכתוב על הסביבה הטבעית, אבל את ירושלמית שכותבת על התנחלות.
"למדתי שנה באולפנת עפרה אז יש לי גם 'ניסיון התנחלותי', וסיפורים מהסוג שכתבתי נוטים להתרחש במקומות אחרים ושונים מאשר בעיר גדולה כמו ירושלים. חוץ מזה, נקודת המבט של גיבורת הסיפור — החוקרת — היא באמת מהחוץ אל הפנים, וזו גם נקודת המבט שלי.
"הגיבורה הזו הייתה קיימת במחשבה עוד לפני שכל הסיפור היה קיים, והיא מהווה עבורי מודל לגיבורת–על דתית, מהסוג שאין מספיק כמוהו".
אם לא מחשיבים את "אשת חיל", אין בכלל גיבורות–על דתיות.
"נכון. והייתי רוצה שתהיה סופרוומן דתייה. אני לא חושבת שיש סתירה בין העולם הדתי לעולם המדע הבדיוני והפנטסיה. כשכתבתי את הסיפור לא חשבתי בכלל על כך שהמכשפות וכל השאר לא מסתדרים עם העולם הרגיל של האולפנה ואורח החיים המיוחד שלה. ולמען האמת, אני חושבת שזה לא סותר שיש באולפנה בנות פגאניות שנותנות מנחה לירח.
"נכון שהן באות ממשפחות דתיות ומתלבשות כמו דתיות, אבל הן פשוט מאמינות במשהו אחר. גם בחיים האמיתיים, כשאתה הולך לבית ספר אתה יכול לפגוש שם ילדים שלומדים שם רק כי ההורים שלחו אותם לשם מהסיבות שלהם, אבל הילדים עצמם לא מאמינים בערכים של בית הספר".
פרנקל עצמה מנהלת אורח חיים פעיל למדי בז'אנר חובבי המדע הבדיוני והפנטסיה, ובין השאר מתנדבת בכנסים וחברה בוועדות האגודה. "בגיל 16 פעלתי בפורום של כתיבה באינטרנט וקבעתי להיפגש עם מישהו באחד הכנסים של מדע בדיוני ופנטסיה", היא מתארת את ההתחלה.
"מהרגע שהגעתי מאוד נהניתי והבנתי שאני רוצה להיות חלק מזה. בכנסים יש הרצאות וסדנאות, הפקות מקור ומשחקי תפקידים, אבל אני מגיעה בעיקר בשביל האווירה. יש בכנסים מהסוג הזה אווירה מדהימה שקשה להסביר אותה, תחושה מאוד חברותית ומקבלת.
"יש שם המון דברים מגניבים. למשל, אפשר ללכת ולראות במסדרון אנשים משחקים משחקי קופסה, אנשים מחופשים לדמויות מתוך סרטים או סדרות, ושיחות מעניינות מתנהלות בכל פינה. אתה יכול להגיע לכנס כזה בלי להכיר אף אחד ולהרגיש שם מצוין כי אלו אנשים מהסוג שיקבל אותך כמו שאתה, ותמיד תכיר שם אנשים חדשים".
אם כן, בניגוד לחובבי דרמות או רומן רומנטי, שאינם נוהגים להיפגש בינם לבין עצמם ולהתחפש, נניח, לג'יין אוסטין, חובבי המדע הבדיוני יצרו לעצמם עולם מאוד לא בדיוני שבו הם נוהגים לערוך כנסים, לקיים ישיבות ולדון בעניינים שונים הנוגעים לפעילותם השוטפת.
"לחובבי הז'אנר צמח עולם חברתי ייחודי משלהם, אולי כטריגר לפגוש אנשים כמוהם", מסבירה פרנקל. "מדובר בקבוצה לא גדולה שעוסקת במשהו מאוד נישתי. זו קבוצה שצומחת מתוך עצמה, כי חובבי הז'אנר של היום הם הסופרים של מחר, ולפגוש אנשים כמונו זה לא תמיד קל. בזכות הכנסים הכרתי לא מעט חברים חדשים".
אגב "משהו מאוד נישתי", אתם בהחלט מוזמנים להיעזר רגע בדעות הקדומות שלכם על מנת לתאר את החברים החדשים של פרנקל. כן, מדובר בחבר'ה שלרוב ייחשבו בחברה הכללית כחנונים ברמה כזו או אחרת.
"רואים שם אנשים שהם מאוד גיקים", מאבחנת פרנקל. "אולי זה בגלל שמדע בדיוני הוא ז'אנר שמצריך חשיבה. אלה ספרים שגורמים לך לחשוב במהלך הקריאה. בנוסף, מדע בדיוני יכול להיות מאוד טכנולוגי, מה שמיד מתחבר לאנשים חובבי טכנולוגיה, שבדרך כלל נוטים להיות גיקים".
תגידי, את חנונית?
"לגמרי".
תגדירי חנונים.
"אנשים שלמידה עבורם היא תחביב ולא רק צורך".
יש לי תחושה שיש יותר גיקים חילונים מהסוג הזה מאשר דתיים.
"זו הייתה גם התחושה שלי כשלמדתי בחטיבת הביניים. לא הרגשתי שיש סביבי חובבי מדע בדיוני. אבל בשנים האחרונות אני רואה בכנסי מדע בדיוני ופנטסיה יותר ויותר חצאיות וכיפות. אז יכול להיות שעדיין מדובר בפחות אנשים, בטח מבחינה מספרית, אבל צריך לזכור שהחברה הדתית היא חברה קטנה יותר, שבקרב בני הנוער שלה יש מראש פחות זמן פנוי.
"בני נוער דתיים לומדים יותר שעות ויש להם בכלל פחות זמן לפעילות פנאי. אני לא חושבת שלחברה הדתית יש יחס שונה למדע בדיוני. נכון שזה לא נמצא אצלנו במיינסטרים, אבל עדיין זה נמצא לא מעט. בכלל, אני חושבת שההבדל בין דתי לחילוני מצטמצם כשיש להם משהו משותף כמו חיבה למדע בדיוני ופנטסיה".
מה תאמרי למי שיטען שגם הדת היא סוג של מדע בדיוני?
"כבר אמרו לי את זה, אבל האמירה הזו אינה נכונה בעיניי. כי מדע בדיוני או פנטסיה הם דברים שהם אמת רק במהלך הסיפור. לקורא ברור שאלה דברים שאינם אמיתיים, ואתה לא קובע את המוסר שלך על פי משהו בדיוני לגמרי. וזה גם היתרון הגדול של הז'אנר, שבאמצעותו ניתן להעביר מסרים מאוד חזקים שאין בז'אנר אחר.
"בפנטסיה או במדע בדיוני אתה יכול לייצר גם מצבים שלא קרו במציאות. כשאתה מציג לאנשים משהו שקרה בהיסטוריה הם לרוב מגיעים אליו עם דעה קדומה ואז מאוד קשה לשכנע אותם לראות צד אחר, אבל פנטסיה מאפשרת לאנשים לקבל רעיונות חדשים כי זה לא קרה בעולם האמיתי. הדוגמה הכי מוכרת לכך היא הספר '1984' של ג'ורג' אורוול, שהתריע מפני עליית הטוטליטריות".
בעולם הדמיוני שפרנקל יצרה, בין הערפדים והמכשפות, מסתתרת בצללים ביקורת מגזרית. כשראש הישיבה, הרב קאובר, משוחח עם הגיבורה החוקרת, היא חושבת לעצמה "אידיוט, לא יכול להביא את עצמו לדבר גלויות בשום מצב".
בהמשך היא מסבירה לחברתה החילונית את ההבדל בין האולפנה שאליה היא עומדת להיכנס במסווה לבין התיכון הדתי שבו למדה בעצמה: "זה היה תיכון דתי עירוני מתקדם וזו אולפנה שמרנית. זה מזרח ומערב... יש את הקטעים היותר עקרוניים כמו גיוס או לימוד תנ"ך בגובה העיניים ושאר מחלוקות רעיוניות, אבל יש גם המון קטעים קטנים שלא חושבים עליהם. למשל, באולפנה לא קוראים למורה בשם פרטי, גם לא בפניה. יש שם המון כבוד למורים, שלא לדבר על הר"מים שהבנות ממש מעריצות".
אם לא די בכך, הרי שחדי העין יוכלו להבחין במהלך הסיפור בעובדה שבין ההתנחלויות השונות באזור נעות להקות אנשי הזאבים, שיכולות להתקשר בדמיונו של הקורא (ועל אחריותו בלבד) לקיצוני ההתיישבות ולאנשי "תג מחיר", ובדמותה של שירה הזומבית, שהיא ככל הנראה תוצאה של משפחה שלא יכלה להשלים עם השכול.
"אני חושבת שהחברה הדתית היא חברה מאוד טובה", מבהירה פרנקל, "אבל כמו בכל חברה יש בה בעיות. לפעמים יש בחברה הדתית פחות פתיחות כלפי השונה ולפעמים ישנה שמרנות במקומות שבהם צריך להיות יותר פתוח. אני גדלתי בסביבה מאוד פמיניסטית, אבל יש לא מעט מקומות בחברה הדתית שאינם כאלה וזה מאוד חבל לי".
בסוף הסיפור של פרנקל התעלומה אמנם נפתרת, אבל המכשפות, הערפדים ואנשי הזאב לא נעלמו מאולפנת טללי שחר, ובהחלט יש מצב שהם חיים באושר ובעושר — עם הרב קאובר ועם צוות האולפנה — עד עצם היום הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם