סיפור חייב: גבי ניצן, מחבר "בדולינה", חי על סף תהום כלכלית
עיקולים, הוצאה לפועל, חובות למדינה, לקרובים, לחברים. בראיון חשוף מדבר גבי ניצן על החיים שאחרי "באדולינה": המאבק הסיזיפי להישרדות כלכלית, מצבה המחפיר של הספרות והצורך לקרוע את מסכת הבושה מעל מצוקה המשותפת לרבים. כן, גם כשמכרת רבע מיליון עותקים
כשגבי ניצן מדבר על יציאה מהארמון, הוא מתכוון לזה. ניצן הוא הסופר שברא ב"באדולינה" ספר הביכורים שלו, ממלכה בדיונית אוטופית ומשוחררת, וסחף את הקורא הישראלי. "באדולינה" היה לאחד מספרי הסיפורת הנמכרים בישראל מאז ומעולם. קרוב לרבע מיליון עותקים, והמספר- 12 שנים לאחר שהספר יצא מבית הדפוס לראשונה - ממשיך לטפס. גם שלושת הספרים שפרסם אחרי "באדולינה" גרמו להוצאת הספרים לחייך כל הדרך אל הבנק.
ניצן עצמו - סופר ועיתונאי מוערך ומוכר כמעט בכל בית ישראלי - חייך קצת פחות. בשבוע שעבר פרסם פוסט חשוף וכן, המגולל מציאות כלכלית קשה. "זה לא בדיוק טקסט של 'אני מאשים'", מודה ניצן. "זה טקסט שהוא שיקוף המצב שלי כרגע. ניסיתי לכתוב אותו בלי שיפוט, לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים. אני בבדיקה מאוד מדוקדקת, אבל לא ברמה של מי הטובים ומי הרעים. זה שטחי, הדברים האלה".
מה העלתה הבדיקה?
"העובדה שיש פה בארץ המון אנשים שלא חטאו ולא רימו ופועלים נגדם באמצעים נגד עבריינים - הוצאה לפועל, עיקולים - אומרת שמשהו פה מקולקל. לא יכול להיות שכל כך הרבה אנשים הם עבריינים כי הם לא מצליחים להישאר מאוזנים כלכלית. חלק מזה, לגביי, הוא שאני לא בפוקוס בעניין הכלכלי. הרבה פעמים אני מקבל החלטות כלכליות לא נכונות, כולל אולי הפוסט הזה, שאני לא יודע מה יהיו התוצאות שלו, אבל זה לא השיקול".
ובכל זאת. פרסמת ספר שהיה בין הנמכרים ביותר בארץ. מכרת קרוב לרבע מיליון עותקים. לכאורה, היית אמור להתפרנס ממנו בכבוד. מה השתבש?
"יש לזה הרבה מרכיבים שאת חלקם אני יודע ואת חלקם לא. הספר נמכר במספרים גדולים בשנה-שנתיים הראשונות. באופן שרשויות המס עבדו אז, קפצתי מבחינת מס הכנסה בתוך שנה, פתאום, למעמד של העשירון העליון. שילמתי בהתאם. בשיא, כשהספר נמכר בלי מבצעים, קיבלתי משהו כמו שבעה שקלים לספר. זה היה השיא"
ברוטו.
"בדיוק. ברוטו. ואז הניכויים היו לפי מדרגות המס הכי גבוהות. בנטו קיבלתי בתקופת השיא שלושה-ארבעה שקלים לספר. היו שנתיים שהרווחתי וקיבלתי סכומים יפים של כסף. לא ברמה שאתה מתעשר ממנה, ברמה שאם היית מרוויח ככה כל שנה היית חי יופי".
אז בשנתיים הראשונות ראית פרי בעמלך. מה קרה אחרי?
"בעבר חייתי שנים בחו"ל, וכשחזרתי היו לי שנתיים טובות עם ההכנסות של 'באדולינה'. ביקשתי מאיזה יועץ מס לסגור לי את כל הפינות עם כל הרשויות. המשכתי להתנהל בשמחה כשהכל נקי. שנתיים אחר כך התברר שיש לי חוב ענק לביטוח לאומי על כל השנים שלא הייתי בארץ והייתי אמור לשלם. 60 אלף שקל. הייתה איזו תחושת שגשוג, ופתאום קושי גדול מאוד. משם אתה מתחיל מין משחק כזה של להעביר מפה לשם. אתה פורס לתשלומים אבל אז אתה נהיה משועבד להם. באיזה שלב זה יותר מדי אז אתה לוקח הלוואה מהבנק ועל זה יש ריבית, וזהו. מרגע שמתחילים את ההתגלגלות הזו, היא דוחפת לכיוון אחד: החוב רק גדל. כלכלית יש לזה היגיון ואפשר להסביר את זה, אבל כשאתה מסתכל בתור בנאדם מבחוץ זה ממש לא הגיוני. רוב הזמן זאת מפלצת חצי מאולפת כזו שאתה מצליח לעשות עליה כל מיני אקרובטיקות מפה ומשם. פתאום אתה מגייס איזה נס כזה או אחר ומכבה את השרפות, ובינתיים שרפה אחרת מתחילה. זו התעסקות כל הזמן בבקרת אש. האש בוערת. יש כל הזמן גחלים לוחשות. אז אתה אומר, החודש הכי דחוף לטפל בזה ובזה, ואלה יכולים לחכות לחודש הבא. אתה יודע שבינתיים האחרים מחכים, וזה מלבה את האש, אבל אין ברירה: פה הלהבה גדולה יותר. זו הדינמיקה".
ניסית לדבר עם הביטוח הלאומי, עם מס הכנסה?
"כן, יש עם מי לדבר. פרסו לי את החוב לתשלומים. בביטוח לאומי יש לי חוב של עשרות אלפי שקלים, אז אני משלם אלף ומשהו שקלים בכל חודש, בנוסף לביטוח הלאומי השוטף שלי. אין שם רעים. הרבה פעמים, כשהייתי על סף עיקול וכן הלאה, והייתי מצליח להגיע לבני אדם ולדבר איתם, מצאתי בני אדם. יש בני אדם בביטוח לאומי, במס ערך מוסף, במס הכנסה, אפילו אנשים נחמדים. אבל קודם כל הייתי
דפקו פעם בדלת שלך?
"בבית הזה לא. באחד הבתים הקודמים כן. יכולתי לחוות גם את אי הנעימות של אלה שדופקים בדלת. אני חושב שהם רגילים למפגשים אגרסיביים והם באים עם אגרסיה, אבל כשהם פוגשים משהו אחר האגרסיה נושרת. גם אין מה לעקל לי. מה יעקלו? הרהיטים בבית הם רהיטים שאלתרתי, האוטו שלי מושבת. אבל אתה יודע, אם מעקלים לך את חשבון הבנק, זה מיד משתק אותך ומיד נוצרים כדורי שלג וכל מי שאתה אמור להחזיר לו חובות פתאום לא מקבל, וזה עובר להוצאה לפועל. אלה המקומות הבעייתיים באמת. לא במפגש של בנאדם מול בנאדם. הוראה ממחשב אחד למחשב אחר - שם זה קורה".
הפג'ו שהביאה לגבי ניצן הצלחת "באדולינה" כבר לא שם. סובארו ישנה נחה באלגנטיות עייפה בחניית ביתו. פרדס חנה, בית מרווח אבל צנוע, מאופק. שער עץ וברזל מקדם את הנכנסים. שביל מרוצף מוביל לדלת הכניסה. שלווה כפרית, ניחוח מנוחה ונחלה. את הטלוויזיה בסלון מכסה בד צבעוני. הלפטופ, המתנקש הרשמי של הפריים-טיים, נח על שולחן עץ כמעט מהוקצע. ניצן התקין את השולחן ממשטח עץ תעשייתי שמצא. שייף, ניסר והנה רהיט סלוני לתפארת.
הוא לא שש לרדת לפרטים. לא מתוך מגננה, אלא כי הוא לא מחפש אשמים, כתובת, טעות נקודתית להצביע עליה. כך או כך, על קניית הפז'ו ההיא, פרי הצלחת באדולינה, הצטער. "לא הסתובבתי ובזבזתי כסף", הוא אומר, "אבל השתכנעתי לקנות רכב חדש. פעם אחת לחוות את החוויה הזו. קניתי אותו בעסקת מימון שנשמעה אטרקטיבית מאוד. בדיעבד התברר שלא הבנתי את העסקה. פג'ו 308 זה היה. מרוב שהאוטו היה חדש וסוף הדרך מבחינה טכנולוגית ומופעל על ידי מחשב, הוא פשוט היה עוצר פתאום באמצע הכביש. אי אפשר לתקן וצריך לשלוח את המחשב לצרפת. כשהבנתי שלהחזיק את האוטו הזה זה כמו לפרנס שני ילדים, החלטתי למכור אותו ואז גיליתי שאני חייב לבנק את כל הסכום שהם הלוו לי. בעצם כל מה ששילמתי עד עכשיו הוא רק הריבית ולא הקרן או השד יודע מה. שנתיים שילמתי עשרות אלפי שקלים על הרכב בלי שמימנתי שום דבר"
אוקיי, אבל עכשיו אתה עובד, מתפרנס. כתבת שאתה אפילו מרוויח יפה.
"אם רק הייתי מתפרנס למחייתי הייתי חי נפלא, אבל אני מתפרנס למחייתם של החובות שלי. חודש טוב הוא חודש שאני מצליח להתפרנס מספיק כדי לשלם את כל התשלומים על החובות. המחייה שלי היא כבר אקסטרה. צריך חודש ממש מצוין כדי שיהיה גם למחייה שלי. ככה נוצרים פערים שמגדילים את החובות"
זה מייאש?
"זה כל הזמן אתגר. אני, מטבעי, במזג שלי, בתפיסה שלי, בנאדם מאוד אופטימי. אני מאמין בחלק הגדול שיש לי ביצירת המציאות שלי וביכולת לשנות אותה. האתגר הוא לא להתייאש, לא להתרגז, לא להרגיש שזה לא פייר. זה מהמבחנים היותר גדולים שהיו לי. כיבוי השריפות הזה דורש ממני הרבה מאוד".
כתבת בפוסט "אין לי שקל". זו מטאפורה?
"תראה, למעשה זה לא שאין לי שקל, אלא שיש לי מינוס של כך וכך שקלים. זו אמת והיא אמת של רוב האנשים. יש לך אולי שקל בארנק, אבל יש לך חוב של 20 אלף בבנק, 200 אלף במשכנתא, 20 אלף בוויזות. אז אני אומר, אין לי שקל וגם מה שיש אצלי הוא לא באמת שלי, הוא רק עובר דרכי בדרך לכיסוי חובות. אין לי אקסטרה מעבר ליכולת להשאיר רוב הזמן את האף מעל המים וחלק מהזמן לא להצליח".
חשבת למכור את הבית?
"זה בית שכור. בעלת הבית הנדירה היא תיקון לכל בעלי הבית שהיו לי בדירות קודמות. בזכותה אני משלם הרבה פחות ממה שהבית הזה שווה. אני באמת מאמין בחיים וקורים לי הרבה נסים. זה אחד מהם. תראה, אני גר בפרדס חנה. אתה לא יכול לחיות פה בלי אוטו, אז שוב אתה נכנס ליוקר של רכב, דלק, ביטוח".
איך אתה מתנייד?
"כרגע אני לא יכול לתקן את האוטו שלי, אז הוא עומד מושבת. בכל יום אני מוצא קומבינה אחרת ולאן שאני יכול אני הולך ברגל. אין לי בעיה עם זה, אני אוהב ללכת ברגל, אבל הייתי שמח אם הייתה לי אופציה לרכב כשאני צריך אותו. כל הדברים האלה זמניים. בסוף משהו יסתדר".
אחרי "באדולינה" פרסם ניצן את "פרא" ואחריו את "דיוטי פרי". לפני קרוב לשנה פרסם את ספר ההמשך "באדולינה - שובה של המלכה". את הניסיון לשחזר את ההצלחה ההיא נעל מאחורי סורג ובריח של בארון המציאות. "תראה", הוא מסביר, "מכיוון שכבר הוצאתי את הספר הכי נמכר בארץ ואני חי ממש לא בעושר, אני האחרון שתהיה לו אשליה שיתעשר מספר. ממש לא חשבתי על זה כלכלית. לא בניתי עליו שהוא ישנה את חיי".
הוא מכר?
"ככל שאני יודע הוא נמכר טוב. אתה יודע, הדיווחים מגיעים באיחור רב, אז אני יודע רק על ההתחלה שהייתה טובה. כמובן, לא כמו 'באדולינה'. כרגע למכירות של הספר החדש אין שום משמעות כלכלית".
אז למה אתה לא מנסה לעבוד בעבודה אחרת? במקצוע אחר?
"כבר שנים שהפרנסה שלי לא באה מכתיבה. היא באה מסדנאות. אם הייתי צריך לעבוד בעבודה של תשע עד חמש, הייתי מרוויח הרבה פחות ממה שאני מרוויח בסדנאות. אם הייתי חושב שהמוצא הוא לעשות הסבה למלגזן, הייתי שוקל את זה. יכול להיות מגניב, יהיו לי משטחים חינם, מלא. כלכלית זה לא נכון. הייתה תקופה שניסיתי לעשות גם טלוויזיה. כתבתי פרקים לטלנובלה 'האלופה'. לא הייתי תסריטאי ראשי, הייתי מהפועלים השחורים שכותבים את הסצנות. עשיתי את זה ואמרתי לעצמי שזה נכון. טלנובלה היא השלד של כתיבת תסריט, בלי כל החוכמות. חוקים בסיסיים. לדעת איך בונים קצב של פרק, איך עושים דיאלוג. אבל תכל'ס, אמרתי לעצמי, אקבל כל עבודה. אני צריך להתפרנס, יש לי ילדה. מה שיבוא. וזה היה שטויות, קיבלתי 500 שקל לפרק. אתה לא יכול להתפרנס מזה וזה לוקח ממך המון זמן".
היית טוב?
"לא. הייתי בסדר. אני טוב כשאני מתלהט, כשאני בא עם תשוקה. לא הצלחתי לפתח תשוקה ל'אלופה'. היה לי ריספקט לבעלי המקצוע שם, ראיתי שם רצינות ואנשים נפלאים וטובים. לא עבדתי במזבלה, אבל זה לא עולם שהוציא אותי במיטבי או תגמל אותי. זה נגמר שם. היו תקופות שאמרתי, כמו שבנאדם מבקש מאלוהים, 'אני צריך כסף! מה שתביא אני לוקח'. יומיים אחרי זה צלצלו מ'האח הגדול VIP' ואז הבנתי שוואלה, לא נכון מה שביקשתי".
תנחם אותך העובדה שהתקשרו בעונה הזו לכל מפורסם בארץ?
"זה מצחיק, זה לא משהו שהיו לי לגביו מאית או אלפית שניה של התלבטות. זו לא אפשרות. אלוהים התבדח איתי. הם היו רציניים לגמרי, מבחינתם בצדק, אבל אמרתי להם שלא. מי שצלצלה הייתה מאוד נחמדה ואמרה 'מה אכפת לך? ניפגש אפילו לקפה'. אמרתי לה 'אני בטוח שהזמן שלכם יקר, יהיה כיף לשבת לקפה ואתם תשלמו אפילו אם אזמין אוכל, אבל חבל על הזמן שלכם'. לא הייתי עושה את זה כמו שלא הייתי מוכר מישהו מבני משפחתי".
מה עם לבקש עזרה?
"באינסטינקט אני לא מרגיש נוח עם זה. קיבלתי עזרה מאנשים קרובים, ממשפחה, מחברים, מאנשים ברשויות שהייתה להם אוזן קשבת. לגמרי. כל דבר כזה הוא בעל ערך. עצם הצורך לבקש עזרה - הייתי מעדיף לא להיות שם, אבל אחד הדברים שהבנתי הוא שאני צריך עזרה. למשל, יש לי דיסלקציה מתקדמת ביכולת לקרוא ניירת ביורוקרטית ולסדר אותה. באיזשהו שלב הבנתי שאני זקוק לעזרה בזה. יש מישהי יקרה מאוד שלקחה על עצמה עכשיו להיות העוזרת האישית שלי בדברים האלה. זו עזרה משמעותית שביקשתי וקיבלתי".
ואם יבואו עכשיו אנשים ויגידו "אנחנו רוצים לעזור", תתנגד?
"לא. לא. אין לי סיבה מעשית או אידאולוגית להתנגד לזה. לא אגיד לך שלא קורצת לי הפנטזיה הרנסנסית של פטרון אמנותי, מישהו שמשגשג חומרית וירצה לתמוך ביצירה שלי. לא ממקום של רחמים, כי לא ביקשתי רחמים ואני לא ראוי להם"
הוא בן 49. נוסע כמו חדש. מתולתל, גם אם שיבה זרקה בשערו. גם החיוך הרחב, הקורן, עדיין שם. רק הרעשים האלה, המציקים, שמגיעים מהמנוע הכלכלי, הפריעו לניצן לגלוש על הכביש. במונחים של סופר, ניצן חווה חסימה. הרגיש תקוע, לא הצליח לכתוב. עד שפרסם את הפוסט ונתן דרור לרחיים שעל צווארו, לא שחרר את הדרוש שחרור. "רעש החיים וכל ההתעסקויות הכלכליות והביורוקרטיות לקחו ממני אנרגיה וראיתי שאני לא מצליח לכתוב. במקום לכתוב אני צריך לדאוג שהביטוח הלאומי או רשות השידור לא יעקלו את חשבון הבנק שלי. הבנתי שזה מה שאני צריך לכתוב, שאין מה לדבר על דברים אחרים כשזה מה שמעסיק אותי.
"ברמה הכלכלית זו חרא תקופה להיות סופר", הוא מודה. "המון סופרים מצליחים מחפשים שקלים מתחת לספה כדי לרדת למכולת. אני יודע את זה גם על סופרים וגם על מוזיקאים מוכרים מאוד, אנשים שאתה חושב שהם באושר ועושר".
מה, זו הבושה?
"כן, כן. בהחלט הבושה. אתה מפורסם, אנשים מחזיקים ממך בתור מישהו ש'עשה את זה', ורק אתה וזוגתך יודעים איך הפכתם אתמול את הכריות של הספה כדי לחפש שקלים. איך אתה לא מתקרב לחנות ההיא כי אתה חייב כסף ואין לך איך להחזיר. כשאלה אנשים מוכרים ומפורסמים זה יותר גרוע. כשאתה מפורסם יש אלפים ועשרות אלפים שישמחו לעוט על זה ולעשות מזה מטעמים, עיתונים, מדורי רכילות וטוקבקים. לכן הרבה פעמים דווקא אצל מפורסמים ההסתרה גדולה עוד יותר".
אתה לא חושב שבהתעניינות הזו יש גם אמפתיה, בין היתר?
"לא הייתי אומר שאמפתיה היא הכוח המרכזי שמניע את רוב התקשורת בארץ. יש אמפתיה, אבל הכל בתוך מעטפת של סנסציה וחטטנות. גם ה'אני מאשים' של התקשורת הוא עוד דרך לשמור על תשומת לבו של הקהל באמצעות צעקות, הפחדות, מלודרמטיות. זה משהו שכבנאדם - מוזיקאי או שחקן - שמתמודד עכשיו עם הקושי הגדול ביותר בחיים שלו, לא באמת בא לך לחוות. אתה יודע כמה התלבטתי לגבי הראיון הזה? הדבר האחרון שאני רוצה הוא להיות בתוך המשבצת של הסלב הבוכה. אני לא בוכה ואני לא מסכן ולא כלום. בעיתונות יש איזו בקשה כלפיך, 'תגיד לי טוב או רע, שחור או לבן, תן לי קצה'. אין סבלנות לדקויות, לגוונים האפורים, לאמצע. בתוך המפעל של התקשורת בת ימינו בארץ, הסיפורים האלה מקבלים שוליים אדומים עם פונטים גדולים. רוב האנשים לא חיים עם השוליים האדומים. יכול להיות שיש אנשים שאוהבים את הדרמה, אבל אני יודע שהרבה מאוד יוצרים שנמצאים בקושי כלכלי לא מרגישים שהטיפול בהם יהיה אמפתי.
"תראה את אייל שני. הבנאדם חייב המון כסף והוא לא יכול לעבור את הדבר הזה עם עצמו. יש כל הזמן טוקבקים, כולם שופטים אותו. הוא כן חי טוב, לא חי טוב, הוא אכל סנדוויץ' כזה, הוא שילם או לא שילם. להיות חשוף ככה כשכל הארץ שופטת אותך - אני לא מקנא בו. האופן שבו התקשורת מתעסקת בסיפור שלו הוא לא הכי עדין ומפרגן. זה עניין מורכב, עדין ואישי. זה לא בינו לבין מי שאוכל אצלו או רואה 'מאסטר שף', אני חושב שהיינו שומעים הרבה יותר על אנשים מוכרים שמתמודדים עם קשיי היומיום, אם הם לא היו חוששים כל כך מהאופן שבו זה יסוקר ויתקבל".
אז למה אתה מסכים לזה?
"אחת הסיבות היא שפחות אכפת לי. זה לא ישנה לי ביומיום. אני לא חי בתל אביב, אני לא חי בתוך איזו ברנז'ה ואני לא יודע מה הדיבור עליי. על חיי היומיום שלי משפיעים האנשים הקרובים אליי. אני לא מופיע בטלוויזיה, לא מתראיין בעיתונים והסדנאות שלי בסדר גמור. אני פגיע פחות ממישהו שנמצא בפרונט. זו הייתה אחת הסיבות לכך שהחלטתי להתראיין".
מה פחדת שיקרה?
"הפחד הכי גדול הוא לא כשאתה קופץ אלא כשאתה עומד על המקפצה. הייתי הרבה זמן על המקפצה. כתבתי את הפוסט ונתתי לו לשבת. שבוע וחצי הוא ישב אצלי, כתוב. רציתי באמת להיות בטוח שאני עושה את זה מהסיבות הנכונות. זה סוג של התאבדות: אתה הורג חלק ממך, אתה הורג חלק מהדימוי שהיה לך עד היום".
לעמוד מאחורי מאין עין של הצלחה - זה דווקא יכול להיות נעים.
"נכון, ויש כאלה שיגידו שזה אפילו אפקטיבי. אתה יודע, קוראים לך להרצאה. אתה יודע שאתה זקוק לכסף ואתה חייב אותו, יודעים שתבוא גם תמורת סכום נמוך כי אין לך ברירה. לעומת זאת, אם אתה משדר 'אני מעבר לזה, תצטרכו לשלם הרבה כסף', זה נוח. נוח ברמה השטחית והאנושית של האגו. רואים בך אדם שוואלה, עשה את זה, הצליח. הראייה הזו היא מראה מאתגרת, כי היא לא נכונה. אני לא רוצה שכדי להרגיש טוב עם עצמי אני אצטרך לשקר".
אבל לא שיקרת. לא אמרת שאתה אדם מבוסס.
"לא שיקרתי, אבל לא הפכרתי. תראה, זה שדה אנרגטי. אתה מרגיש שזה היחס אליך. לידך לא ידברו על בעיות כלכליות כי ברור שזה לא הקטע שלך. כי הרי ברור שאתה במעמד מסוים. בטוח שהיו הזדמנויות שיכולתי להפריך ולא עשיתי את זה. לא הרגשתי צורך לשבור את הדימוי הזה".
זה נותן איזו חסינות מול בעלי חוב?
"כן. אומרים, עכשיו יש לו בעיית נזילות רגעית, אבל הבנאדם, בואנ'ה, מכר הכי הרבה ספרים בארץ, הוא מפורסם, האו ככה. אין בעיה, הכסף יבוא. אני לא רוצה לפעול מתוך השיקול הזה. לא רוצה להסתיר שום דבר. אני רוצה שהעולם יראה מה שאני רואה. יש עוצמה גדולה מאוד בחשיפת החולשה שלך. כולנו, באופן תרבותי, מחצינים את המקומות שבהם אנחנו חזקים ומסתירים את המקומות שבהם אנחנו חלשים. זו קורבנות. זה להרגיש שמשהו בי לא בסדר. בשבילי, מרגע שאני מדבר על זה, זהו, נגמר הסיפור".
התנפצה הבועה?
"כן. שמתי את שתי הרגליים שלי על אותה מציאות".
נולד בקריית גת, גדל בערד. ההורים הגיעו מארגנטינה. בן אמצעי, בין שתי אחיות. בצבא טייל בין יחידות. בהתחלה עוד נלחם להפוך ללוחם, עד שהתגלה בלבו רשרוש מחשיד. אז גם החל, כמעט במקרה, לכתוב ב"כותרת ראשית" המנוח. בהמשך אפילו שירת בגל"צ רק כדי שיודח על סעיף "דה-מורליזציה". הטור ב"כותרת ראשית" שנדד בהמשך ל"חדשות", פתח את צוהר הכתיבה של ניצן. שמו זהר בשמי העיתונות הישראלית. שניים - יהונתן גפן ושלי יחימוביץ' - עוררו תשומת לב לניצן כשהיללו את הכותב הצעיר. לא, הוא לא שוכח. "יהונתן בעיניי הוא אחד הגדולים. הוא ממש ריגש אותי, כי מנעוריי הוא היה סוג של אליל כזה. כשהוא הקדיש לי טור זה היה מקסים. הוא תלוי עדיין אצל ההורים שלי, ממוסגר. הוא הדבר הכי יציב בתקשורת הישראלית אי פעם. התחלפו מאות אלפי מו"לים ועורכים, הכל השתנה, והוא ממשיך לכתוב".
מה עם שלי? זוכר לה פרגון נעורים?
"תראה, מאז היא כבר התכתשה איתי (בחלופת מאמרים ב"הארץ", א.ש). אני מכבד מאוד את הדברים שהיא עשתה. אני לא יכול לכבד את הבחירה שלה להתנהג כאילו אין קטע עם הפלסטינים. אני יודע לגמרי מה השיקולים שלה, אבל אותי היא איבדה. כל מי שמדבר על כל מה שלא פועל טוב במדינה הזו ומתעלם מהפיל הלבן שבחדר, אני לא יכול להתייחס אליו ברצינות. לא כדאי לה לבנות על הקול שלי".
תלאותיו של ניצן במשך השנים זכו לסיקור צמוד. אחרי הצבא הכיר את העיתונאית איימי גינזבורג ולשניים נולד בן, זיו-סיני, כיום בן 15. תהליך רוחני הוביל את השניים למסע בארה"ב ומשם להודו. הם נפרדו, לא לפני שניצן פתח מסעדה בדרמסאלה. אחרי שנה חזר לארץ. "בשלב מסוים", סיפר אז, "יכולתי להגיד שאין לי בית, אין לי עבודה, אין לי כלום". ואז הגיעה "באדולינה". בשנים האחרונות הגיש תוכניות בערוץ החיים הטובים והתרכז בכתיבה ובסדנאות (הסדנה הקרובה תתקיים מ-3 ועד 5 בינואר בשיטים). ממערכת היחסים השניה עם הגר נולדה בתו הקטנה סילאן.
ניצן מסרב לנקוב באשמים, ובכל זאת. שני מצבים - לא פרסונות - נושאים בנטל הבעיה. הקושי להתפרנס כסופר במדינת ישראל והקושי להתפרנס ולהרוויח כמעמד ביניים. בכל הנוגע לספרות, ניצן מצייר בעיה מוכרת. "אין פה זדון", הוא מקדים. "כל אחד פועל מתוך אינטרסים והאינטרס של הסופר הוא האחרון שבהם. באופן שהשוק בנוי בארץ, אי אפשר להתפרנס גם אם אתה סופר מאוד מצליח. 'באדולינה' עדיין נמכר בכל שנה יותר מרוב הספרים החדשים שיוצאים, אבל זה בשום דרך לא מתקרב לפרנס אותי או להיות חלק משמעותי בפרנסה שלי.
"מלכתחילה שוק הספרים נבנה על התפיסה שסופר צריך להיות אסיר תודה שהדברים שלו רואים אור ומודפסים. מה, עכשיו הוא גם מצפה לכסף? יש דימוי של סופר מיוסר, חולה שחפת, בעליית הגג. זה הדימוי, ולא מישהו שנוסע במכונית ספורט פתוחה או במחלקה הראשונה. זה לא מתאים. הסופר ברמה הכלכלית הוא שולי לגמרי. יזמינו אותו לשבוע הספר, באמת באהבה - מקסימים הסופרים האלה, באמת ציבור ססגוני - אבל העניין הכלכלי הוא לא חלק מהדיל. יקבלו איזו מלגה קטנה. כשהשוק הפך לפרוע כמו שהוא בשנים האחרונות, עם התחרות של הרשתות והמבצעים של הספרים לפי קילו - גמרנו. בכלל, אני מרגיש שהמאבקים בין הרשתות לחנויות הפרטיות ולמו"לים - זה להתקוטט בתור לקינוח על הטיטאניק. כל הסיפור הזה של ספרים מודפסים, זה הסוף שלו. צריך להכיר בזה. המאבק לא כל כך מעניין אותי, הוא נראה לי אנכרוניסטי".
לא מזמן פרסם את "באדולינה" בתרגום לאנגלית, באופן עצמאי. יותר ממאה סוגי נייר, הוא מספר, עברו תחת ידיו עד שהגיע לדגם הנבחר. ניצן אולי השקיע במוצר מסורתי, אבל את הפנים הוא מפנה קדימה. "בשוק הספרים, מחיר של ספר לצרכן הוא שמונים ומשהו שקלים. למה? זה המון כסף
זה לשלם על מערכת שלמה שנהייתה קצת מיותרת. אתה יכול לכתוב טקסט ובאפליקציה חינמית להפוך אותו לספר דיגיטלי, להעלות אותו ולקבל שבעים אחוז מכל מכירה. בלי מו"ל, בלי מערכת הפצה. אם אמכור ספרים אלקטרוניים ועל כל ספר אקבל, נגיד, עשרה שקלים, זה יותר ממה שקיבלתי כשהספר נמכר בשמונים שקלים. האבסורד הזה לא יכול להימשך. בינתיים, בתקופה הזו, הרבה סופרים משלמים את המחיר, ובהם אני, כי אנחנו עדיין תלויים בדגם הישן שמתפרק".
אין לך סנטימנטים לדפוס?
"יש לי אהבה גדולה מאוד לספר המודפס, אבל אני שמח על השינוי. עכשיו הדפסנו את 'באדולינה' באנגלית וכרגע זה נעצר, כי אנחנו בלי תקציב שיווק. טפטפנו את הספר לרשת ויש מכירות כל הזמן. בסופו של דבר, יחד עם שותף, אני המוציא לאור. זה הרבה יותר הגיוני. חלק מהניסוי הוא שאני לא רוצה למכור בחנויות ספרים, אז אני חוסך מעצמי את העבודה עם מפיצים, פרסום ויחסי ציבור. רק מפה לאוזן ובאתר אינטרנט. אני חושב שיכול להיות שהספר הבא שלי לא יודפס. רק דרך הרשת. לא פוסל את זה".
גם מחאת קיץ 2011 מקבלת אצל ניצן משמעות אישית יותר. "כשהמחאה פרצה הייתי מאושר. בקיץ הזה היו שינויים תודעתיים. נפתח משהו שממשיך להדהד, והעובדה היא שכל המפלגות עכשיו, גם אם זה לצורך משיכת בוחרים, מדברות על העניין החברתי. אני מאמין שהתחיל שינוי גדול מאוד. גם העובדה שכתבתי את זה עכשיו, שנה אחרי, וגם העובדה שזה נגע לכל כך הרבה אנשים שהרגישו צורך
לשתף את זה. לא לחינם יצאו המוני אנשים לרחובות. יש קבוצה קטנה מאוד של אנשים עשירים מאוד, והעושר של רובם הוא מהיכולת שלהם למנף ולקחת הלוואות. בעצם זה מה שאני עושה, רק בהרבה יותר גדול".
הבדל קטן, אליהם לא יגיעו הביתה.
"לגמרי. אנחנו 99 אחוז שמחזיקים על כתפינו אחוז אחד. אנחנו משרתים משהו שלא משרת אותנו. זה היה אמור להיות הפוך. אנחנו חיים בשביל לעבוד. יוצאים לעבוד ולהתפרנס ולשלוח את הילדים לבית ספר, לחוגים, לרופא. רוב האנרגיות של רוב האנשים מושקעות בלהחזיק את האף מעל המים".
את "באדולינה" פרסם לראשונה כטור בהמשכים ב"מעריב". הספר יצא לאור כעסקת חבילה עם המו"ל. "פרא" ספרו השני (שנכתב במקביל), היה אמור להיות חוד החנית, ו"באדולינה" - ספרון לא מחייב. המציאות אמרה אחרת. ב"באדולינה" תיאר ניצן את המסע הבדיוני שערך עם הזוג המלכותי של הממלכה באדולינה - הממלכה שהמציא - בישראל. הם הגיעו מממלכה נעדרת חוקים, מלחמות, קנאות ועכבות כלשהן. הוא, בדמותו כעיתונאי, התבקש מטעם המלך לסקר את הביקור. במפה המנטלית, ישראל היא הנקודה הרחוקה ביותר מממלכת באדולינה. הספר - רווי תובנות וקילוח דק של תוכחה - נחת כתנ"ך ללב הניו-אייג' הישראלי, שפרח בסוף שנות ה-90. בדיוק כמו שסחף רבים - עצבן רבים אחרים. ניצן הואשם לא פעם בהטפה לאינדיווידואליזם, בהחדרת תרבות צרכנית עיוורת וחסרת מעצורים. ניצן הכחיש, ניסה להסביר. בברנז'ה הספרותית לא סלחו. מעולם לא היה חלק אינטגרלי ממסעף כותבי הרומנים ומפריסי הפרסים. מנגד הפך ניצן - אף שהוא הראשון שמתנגד להגדרה ודוחה אותה מעליו בתוקף - לגורו. למדריך בעל כורחו.
כעת ניצב המשבר הכלכלי שלו מול ממלכת באדולינה ומחכה להסברים. "יש סוג של טוויסט בעלילה", מסביר ניצן. "כמו עונה שנייה. הוא לא פוסל או מוחק את מה שכתבתי והרגשתי ב'באדולינה', הוא מוסיף עוד נדבך. קצת אחרי שיצא 'באדולינה' הייתי במפגש קוראים ומישהו אמר:'אני נורא מתחבר לזה וזה מרגיש לי נכון, אבל אני מרגיש שבאדולינה נמצאת במקום אחד ואני נמצא במקום אחר. אני עם החיים שלי, עם המשכנתא והמרירות, עם החברה. חסרה חוליה בדרך'. אני לא זוכר מה עניתי לו, אבל אני כן זוכר שהרגשתי 'וואלה, דילגתי מעל החוליה הזאת'. באתי, חייתי בהודו בעולם שהמצאתי לעצמי, ובו צמחה לי הבאדולינה הזאת. באתי לארץ על הגל הבאדוליני: באתי בלי כלום וכל הדלתות נפתחו בפניי בשטיחים אדומים ושמפניה, ועפתי על זה. ככה נוצרה באדולינה, בתוך שמונה שבועות במעריב. זה כאילו היה מסלול ישיר לדוקטורט, אבל דילגתי מעל החוליה הזאת. בשנים שאחרי, לא מיד, זכיתי לחוות גם אותה. אצלי היא השתקפה במצב הכלכלי, אבל היא יכולה להיות גם בדברים אחרים".
שאלת את עצמך את השאלות האלו בעבר, אני משער.
"כשהבעיות התחילו התייחסתי אליהן כאל כתם בעדשה שלי שצריך לנקות, איזו הפרעה לסיפור. כי אני בסיפור של קשתות ופרחים ופרפרים. זה מבחינתי הרעיון בלהיות מלך: הכל הוא הממלכה שלך. לא רק מה שגרובי, ווולט דיסני וחמוד. כל מה שבא. גם הסו-קולד רע. אני לא חושב שמה שקורה לי הוא רע. אחד המורים שלי אומר שהמתנות הכי גדולות באות בעטיפה הכי מעפנה. למדתי שוב ושוב שזה נכון. חלק מהמתנה הוא הגילוי שכבר לא חסרה לי חוליה, ולכן כתבתי את 'שובה של המלכה' .הרחבתי את ההבנה לגבי מה זה אומר לחיות כמו מלך".
מה מלך באדולינה היה אומר על הפוסט?
"אני חושב שהוא היה מאוד מבסוט ממנו. להיות מלך לא מתבטא בזה שאתה טס במחלקה ראשונה או נוסע בטרמפים, אלא באיך שאתה מתנהג עם עצמך. האם אתה כפוף ומרגיש ממורמר וכועס וקורבן או שאתה בא אל החיים בתיאבון, באהבה, באמונה. אם הייתי הולך ל'האח הגדול' ואומר 'אני חייב לשרוד', לא רק שכל חובותיי היו נמחקים, אלא הייתי נוסע באוטו ספורט הפתוח הזה. הייתי בסיטואציה הזו. אבל זה לא נכון, אני לא בהישרדות. עבר עוד יום, אני חי, נושם, מדבר איתך. מלא באהבה, יוצר. הבחירה איך להתנהג בתוך זה עדיין שלי. מה שיקדם אותי הוא לבדוק את עצמי כל הזמן אם אני עושה מה שאני יכול בשביל להביא את עצמי למקום אחר. בסך הכל, נראה לי שהמלך היה אומר 'אני רואה שאתה מקשיב'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם