מי סופר: מדור הספרות מארח את אילן עמית
בכל שבוע נביא לכם כאן פרק מתוך ספר חדש ונציב את כותבו מול שאלון הסופרים שלנו. והפעם: אילן עמית, מחבר "החתול של שרדינגר"
תקציר העלילה: כשבעלה של ענבל, ביולוגית צעירה החוקרת תקשורת בין מולקולות, אומר לה פתאום תוך כדי קריאה בעיתון, "בואי ניפרד" היא בטוחה שהוא מתכוון לשם של סרט חדש. כשהיא קולטת שהוא אכן מתכוון לכך, קורסות כל החומות שבנתה סביבה כל השנים. המומה, היא יוצאת מדירתם, שועטת במורד המדרגות, ומתחילה לרוץ. הריצה חסרת המטרה הופכת בהדרגה למסע אינטימי חסר בו היא מדלגת בין זמנים ומקומות, נתקלת בשלל טיפוסים ותוך כך מגלה את עצמה, את נשיותה ואת יכולתה להשלים עם העבר ולהתמודד עם ההווה.
איך נולד הספר?
"הספר ממש ביקש להיכתב. הוא 'נדחף' כשהייתי בעיצומה של כתיבת ספר אחר. פתאום הופיעה לי סצנה בתוך הראש: אישה יוצאת מדירתה ומתחילה לרוץ. חשבתי מה גרם לה לעשות את זה ומה יהיה הלאה, קמתי מהספה והתיישבתי לכתוב".
מהו הספר האהוב עליך?
"אי אפשר לבחור ספר אחד. אמנה כמה שעולים לי לראש: 'רשימות מן המאדים' של ריי ברדבורי, 'דברי ימי מנזר' של סראמאגו, 'הר אדוני' של ארי דה לוקה, ו'דולי סיטי' של אורלי קסטל בלום".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"'אינסומניה למתקדמים'... 'סוסית' של לאה עיני"
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"כשהייתי ילד אהבתי לפעמים לקחת את מילון אבן-שושן ולקרוא בו. היה בזה משהו מרגיע. לא פרסמתי בבית הספר שאני עושה את זה. גם ככה מצבי החברתי היה רעוע".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"אין כזה. מצד שני אני רוצה להתוודות בפעם המי יודע כמה שניסיתי לפני שנים רבות לקרוא את "יוליסס" והפסקתי אחרי 50-60 עמודים. מצאתי שהוא ספר לא קריא בעליל. אני גם חושד שלא מעט אנשים שטוענים שנהנו ממנו מעולם לא קראו אותו עד הסוף. הנה לכם נקודה למחשבה".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"מקס ומוריץ".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלף ל-24 שעות?
ג'יימס בונד אבל רק כשהוא ביום חופש.
ולשנה?
"הגזמת".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"אימא שלי כמובן. היא טיפסה על הקירות מזה שספרים לא עניינו אותי והחליטה לקחת אותי לביקורים מזדמנים בחנויות ספרים. לבסוף נדלקתי על סדרת ספרי הרפתקאות לנוער שכללה את 'אי המטמון' ואת 'מובי דיק'. מאז אני קורא אבל בהפסקות. יש תקופות של חודשים שאיני מצליח לסיים ספר ויש תקופות שקשה לי להפסיק לקרוא".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"בקבינה קטנה באונייה בדרך לאנטארקטיקה. ובמקום שני: מכלית סולר צבאית בזמן נסיעה בדרום. ביליתי שבועיים במילואים עם נהגי אספקה ולקחתי בתרמיל כמה ספרים. בערב הם היו קוראים לי מרחוק: 'ביאליק! אתה בא לשק"ם'?"
למטה בלובי הציג אותי הילל בפני הקולגות שלו. סבב לחיצות ידיים. גם צחי ישב שם. הוא כנראה קלט שאני עומדת להתפגר מרוב מבוכה ופינה לי מקום לידו. שיחות חולין הן בריכה שאני שוחה בה כמו דג חולה. כמו ילדה במשחק מחניים הפוך, אני מתרוצצת מתנשפת, מנסה לתפוס רסיסי שיחה שעפים במהירות מעליי ומצדדיי, אבל עד שאני חושבת על משהו לומר כבר עברו נושא. היות והיו לי כמה מקרים מביכים בעבר, טרחתי להתעדכן קצת לפני הנסיעה לגבי מה שקורה בעולם. וגם קצת בכלכלה. מי נגד מי, שווקים עולים ויורדים. בסוף תמיד מגיעים לזה.
ביריית פתיחה מהוססת פניתי לגברת אחת מאוניברסיטת ניו יורק והחמאתי לה על מאמר שפרסמה לאחרונה. זה תמיד עובד. פרגון שובר קרח. פתחנו בשיחה קלילה ובזווית העין הבחנתי במבטו הסוקר של צחי. בשלב מסוים הוא ניצל הפוגה קלה בשיחה, רכן אליי ושאל אותי מה זה בעצם "תעלות יוֹניוֹת". התחלתי להסביר לו אבל הוא קטע אותי באלגנטיות והציע שנלך לבר הסמוך ללובי, ונדבר שם. לא היה לי נעים לקום ולעזוב את הקבוצה, אבל הוא היה נחוש. הרי ממילא, תוך זמן קצר נשב כולנו לארוחת ערב. הגנבתי מבט מהוסס לכיוונו של הילל שנתן את ברכתו בקריצת עין.
התיישבנו על הבר באחוות
היין האדום שלגמתי עשה את שלו כי בעודי מדברת התחלתי לשמוע את עצמי מבחוץ, כאילו מישהו אחר מדבר ומסביר. פתאום השתתקתי. מה אני באמת יודעת על כל זה? כלום, בעצם. יש אנשים מרובי תעלות, המאפשרות להם אינטגרציה טובה עם החוץ. לי יש אולי שתיים או שלוש והן דורשות אנרגיה של תחנת כוח בשביל לעבוד. כבר התרגלתי לעובדה שהעולם מביט בי דרך זגוגית אטומה. מה קרה? שאל, למה עצרת פתאום? אמרתי לו שאני משעממת את עצמי. עכשיו הביט בי בסקרנות, כמו ראה משהו פתאום. נלכדתי ברגע קטן של בהלה קיומית. מה עשיתי במעבדה הזאת כל-כך הרבה שעות? ערבבתי שמות ומספרים וקיבלתי פסים וכתמים. ומה הקשר של זה למשהו?
למחקר הגעתי מתוך אינרציה. זה הכול. יותר משאני יודעת להגדיר את עצמי באופן פוזיטיבי אני מיטיבה להבין מה אני לא. שוב רדוקציה. הילל צדק. זה כרוני אצלי. ההשתלבות בלימודי הביולוגיה נבעה מכל הדברים שידעתי שאני לא רוצה ולא יכולה, כמו רפואה, משפטים ומנהל עסקים. בחרתי במדעי החיים. אחר-כך גיליתי שיש לי איזו נטייה טכנית ושאני לא לגמרי מטומטמת וזה נגמר בדוקטורט. חיפשתי כוך מגונן להסתגר בו. כי בעצם אולי אין לי תשוקה לכלום.
את נשואה? שאל פתאום, ושלף אותי ממחשבותיי. די נשואה, השבתי וקברתי את עצמי בכוס היין שלי, מחפשת לרגע את השורש של המילה הזאת בתוך המשקע האדמדם שבתחתית. האותיות זלגו לאטן על שפת הכוס. שמת לב שאם מחליפים נו"ן ב-שי"ן, "נשואה" הופכת ל"שנואה"? העברית עלתה על זה שאנחנו מתחתנים עם מי שאנחנו שונאים, הרבה לפני פרויד. ראשי התחיל להסתחרר. אוי ואבוי, פלטתי בייאוש. אוי ואבוי? צחק, למה אוי ואבוי? אני חייבת אוויר, מלמלתי, בוא איתי החוצה. קמתי בקושי. פחדתי למעוד. הלובי נראה פתאום כמו מפה מבולבלת ששינתה את קנה המידה שלה. כמה עשרות המטרים עד ליציאה הפכו לרכס ההרים האלפיני שחניבעל היה צריך לעבור עם עדר פיליו התשושים. תישאר קרוב, ביקשתי. הוא הגניב יד ואחז בזרועי. האוויר הצונן ופכפוך מי המזרקה הסמוכה הרגיעו אותי. כשגחן לנשק אותי התפרק בתוכי כדור אנדורפינים קטן ומתוק.
מסביב לשולחן ארוחת הערב הייתי דרוכה שלא כהרגלי. לא ייאמן, אבל הצלחתי להפעיל חלוקת קשב, לדהור על גלי השיחה, אפילו העזתי לספר בדיחה ועוד באנגלית. האדרנלין כמעט גלש לי מהאוזניים. בביולוגיה מכנים זאת תגובת fight or flight – התשובה הפיזיולוגית של הגוף במצבי סכנה מיידיים. במהלך הארוחה קם צחי מהשולחן ועזב. הילל קרא אחריו וצחי עשה תנועה של עוד מעט חוזר, אבל הוא לא חזר. מאוחר יותר הוא התקשר לחדרי. בואי אליי, ביקש, ואני לא הצלחתי לסרב. בבוקר עזב את המלון. לא ראיתי אותו מאז.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם