כותבים למגירה? 11 תרגילים לסופרים מתחילים
לערוך אודישנים לדמויות, להעלות רעיונות תוך כדי ריצה, להיזכר באהבה נכזבת, לכתוב שלוש שעות ללא הפסקה: 11 סופרים משתפים בתרגילי כתיבה עבור כל מי שרוצה ואוהב לכתוב. חלק א' בפרויקט
איך מתחילים לכתוב? מהיכן יכול לנבוע רעיון? איך מפתחים דמויות מעניינות וייחודיות? מה ניתן לעשות על מנת לגבש סגנון משלנו? ואיך כותבים משהו חדש ומרענן על נושא שנדמה שכבר כתבו עליו הכל? בשאלות האלו נתקל כל כותב באשר הוא – החל ממי שכותב לעצמו ולמגירה, דרך כותבים מתחילים ועד לכותבים מנוסים וותיקים. גם אם הכתיבה בוערת בעצמותינו, והיא הרבה יותר מרצון – אלא צורך של ממש, כולנו זקוקים לעיתים למישהו או למשהו שיזכירו לנו לחפש את הקול הייחודי שלנו, לכתוב את מה שאנחנו מרגישים ולכבות את העורך והמבקר הפנימיים שיושבים לנו בראש, להעז, לחדש, להפתיע – את הקוראים, אבל קודם כל את עצמנו.אחד עשר סופרים – חלקם ותיקים יותר, וחלקם עוד זוכרים היטב את חוויית ספרם הראשון, מזמינים אותנו להציץ בתהליך החשיבה והכתיבה שלהם ומשתפים אותנו בתרגילי כתיבה שחיברו, ומיועדים לכותבים מתחילים ומנוסים כאחד. אתם מוזמנים לקחת עט ודף ולצאת לדרך.
לחלק ב' בפרויקט.
"מדוע זה בכלל חשוב, 'לכתוב אמין'?", מעלה הסופרת נעה ידלין שאלה חשובה. "והרי הקורא יודע היטב שמדובר בספר, בבדיה. אבל קריאה מחייבת לשכוח לרגע שמדובר ב'לא-אמת'. כאשר קורא פותח ספר, הוא חותם בכך על הסכם לא כתוב עם הסופר: אני מוכן לשכוח שאת כל זה המצאת, ואתה, בתמורה, תעזור לי לשכוח. אם הספר מזכיר לקורא במהלכו שהדברים לא היו מעולם – למשל, באמצעות דיאלוגים לא אמינים, דמויות לא משכנעות, פרטים סותרים ועוד, החוזה מופר באופן שאין ממנו תקומה.
"ועכשיו, לתרגיל.
"בחרו תמונה שאתם מופיעים בה (זו יכולה להיות תמונה פיזית ממש, או תמונה בטלפון הסלולארי - לא משנה, העיקר שתוכלו להראותה לאחרים). זו יכולה להיות תמונה שבה אתם מופיעים לבדכם או לצד אנשים נוספים, לבחירתכם - העיקר שאתם נכללים בה.
"עכשיו, כתבו שני טקסטים קצרים: האחד הוא זיכרון אמיתי הקשור בתמונה, והשני הוא 'זיכרון' בדוי, מומצא, פרי דמיונכם, הקשור בה. אל תכתבו על הדף איזה זיכרון הוא האמיתי ואיזה הוא הבדוי! השתדלו ששני הזיכרונות יהיו אמינים, ושבשניהם יהיה יחס רגשי כלשהו לסיטואציה או לדמויות (ולא רק תיאור ענייני של הסיטואציה). השתדלו גם ששני הזיכרונות יהיו 'באותו הגודל' – אם באחד מהם תכתבו 'הנה אני, רגע לפני שפגשתי את ספילברג', ובשני 'הנה אני, רגע לפני שפגשתי את בת אחותי', קל מאוד יהיה להניח איזה מהשניים הוא הזיכרון האמיתי, והמטרה היא הרי לתעתע בקוראים.
"כאשר שני הטקסטים יהיו מוכנים, הראו אותם ואת התמונה לאנשים שאתם מעריכים את קריאתם ואת דעתם. בקשו מהם להעריך איזה זיכרון בדוי ואיזה אמיתי, ובעיקר – להצביע על הנקודות שבגללן סברו שאחד הטקסטים אינו אמיתי. זה לא משנה, אגב, אם הדברים שהצביעו עליהם כלא אמינים אכן התרחשו – העובדה שמשהו אכן קרה במציאות, לא הופכת אותו לאמין. החשוב הוא שהדברים יהיו מתוארים באופן שנשמע סביר לקורא. אם תאזינו טוב לתשובות שתקבלו (ולא תמהרו להתווכח), נדמה לי שתלמדו הרבה על מלאכת הכתיבה האמינה".
"לא אחת קורה שאדם מוצא את עצמו מול דף ריק ובוהה בו בחוסר אונים", פותח ואומר הסופר אופיר טושה גפלה. "זהו שקר, כמובן, כי אדם כותב תמיד ימצא על מה לכתוב. כתיבה היא אורח חיים, נשימה, מותר הנפש מן הגוף. טעות שכיחה בקרב אנשים היא שרק רעיונות מחוללים עבודה, שכן ההיפך נכון שבעתיים - עבודה מחוללת רעיונות, ולמכביר. ככל שתכתבו יותר, כך יגעשו בכם עוד ועוד רעיונות.
"אחד התרגילים החביבים עליי, שאני מכנה בשם 'תרגיל המניפה', נוגע להיכרות מעמיקה עם התמות והסב-טקסט שלכם ככותבים. בחרו מושג מופשט, וכתבו שלושה טקסטים קצרים ש'תוקפים' כל אחד את המושג המופשט מזווית אחרת. נניח שבחרתם בחמלה. הטקסט הראשון, מן הסתם, יתאר את הסיטואציה הכי מובנת מאליה - נניח, מישהו שנותן כסף לאדם חסר בית ברחוב. הטקסט השני יבקר במחוזות אחרים, כמו המתת חסד של אדם אהוב. הטקסט השלישי בכלל יתאר מישהו שנשאר במערכת יחסים עם אדם אחר משום שהוא חס על רגשותיו. וכן הלאה. כולם מדברים על חמלה, אך כל אחד ניגש אל המושג מנקודת מוצא שונה. לאחר מכן, כתבו שלושה טקסטים נוספים על אותו המושג. ואחר כך עוד שלושה.
"התרגיל, כתיבתם של כמה וכמה טקסטים על מושג מופשט אחד, ילמד אתכם לפרוש מניפה רחבה במידת האפשר כקשת התייחסות וירטואוזית למושג שבו בחרתם מלכתחילה. דמיונכם ירחיק לכת, ובפעם הבאה שתחשבו על מושג מופשט, תדעו שהסיפור המובן מאליו הוא לא יותר מנקודת מוצא בדרככם אל סיפור מעניין פי כמה".
"בסדנאות כתיבה ובשיחות עם כותבים מתחילים, פעמים רבות אני נשאלת את השאלה הבאה: איך לוקחים את הרגשות הכל כך חזקים שיש בחיים - והופכים אותם לטקסט ספרותי ארוז היטב", משתפת הסופרת, המשוררת ועורכת הספרות שרי שביט, המנחה סדנאות כתיבה בבית הספר 'סדנאות הבית'. "'לפעמים אני קם בבוקר', סיפר לי לא מזמן תלמיד מאוד מוכשר, 'כולי אפוף בתחושה אפרורית, חזקה, נהדרת של חלום. אבל עד שאני ניגש לצחצח שיניים ולשתות קפה, זה לגמרי נעלם ובורח ממני, יחד עם ההשראה'".
"אז מה עושים כותבים מתחילים ומנוסים כדי להצליח לשמור על ההשראה? קודם כל, מבינים שהשראה היא לא איזה בנאדם שצריך לשבת על הברזלים ולחכות לו, ואז להתבאס שהוא פרח פתאום מבעד לחלון. את התחושות האלה שמהן נולדת הכתיבה, המוזרות, המפעימות, שבאות לעתים בחלום ולעתים בערות, צריך לתפוס באופן יזום בשתי הידיים, ולהושיב אותן בבאת אחת מול המקלדת והשולחן - קצת כמו שחקן שיודע 'לשחזר' רגשות.
"אחד הכלים שמצאתי על מנת לבצע את המשימה המורכבת הזאת, הוא קריאה בשיר הפחד של ריימונד קארבר (מתוך הקובץ 'שירים' שתרגם עוזי וייל וראה אור בהוצאת 'מודן'). בשיר היפה הזה, קארבר כותב רשימה מעוררת השראה על הפחדים שלו - מהגדולים ביותר (שמשהו חלילה יקרה לילדים שלו) ועד לקטנים והרגילים (סופות ברקים, אישה עם נקודת חן מציקה על הפנים) בשפה דיבורית וישירה, מעין 'רשימת מכולת' רגשית. טכניקת הרשימה והמשחק בין הפחדים מעוררים את המנעד הרגשי של הקורא, מפתחים את המחשבה ומובילים להזדהות.
"תרגיל הכתיבה שאני מציעה הוא לבצע רשימה דומה לזו של קארבר, שמתחילה במילים 'פחד מ...', וממשיכה בפחדים האישיים שלכם - מהמצחיקים, המופרעים והקטנטנים ביותר, ועד לגדולים והעמוקים, אפילו הבולעניים. אחרי זה, קחו חמש דקות, התבוננו ברשימה הזאת וסמנו לעצמכם באופן ספונטני פחד חשוב אחד. ואז חשבו על זה וכתבו פסקה קצרה בגוף ראשון. הכלל היחיד והחשוב שמגביל את התרגיל: אסור לכם להשתמש בשום פנים ואופן במילה 'פחד'".
"עבורי, כתיבת ביוגרפיה של דמות מופת כמוה כצלילה ממושכת בריף אלמוגים מפתיע, מאיים ומפחיד, מרהיב ובלתי נשכח. כשראשכם מגיח שוב אל מחוץ למים (כלומר, כשסיימתם לכתוב את הביוגרפיה), אתם חשים שמשהו בכם השתנה", מספרת תמר ורטה זהבי, שהוציאה תחת ידיה סדרת ביוגרפיות לבני הנעורים המגוללת את סיפוריהן של דמויות היסטוריות. "למעשה, חשיפה של כל סיפור חיים היא חוויה מרתקת, גם אם מדובר בחייו של השכן ממול, בחייה של ילדה קטנה בת שלוש, של חתולת רחוב שאתם מאכילים פעם ביום ואפילו של חפץ כלשהו בביתכם.
"לפעמים, לפני השינה, אני בוחרת בדמיוני את אחד החפצים בבית שבו גדלתי ומספרת לעצמי על קורותיו. חלון הזכוכית האטומה שהיה לנו בבית הכיסא (כך קראו לשירותים בביתנו) הוא אחד האהובים עליי. מה לא ראיתי בזכוכית הזאת... כמה פנטזיות מטורפות היא הצמיחה בי כשישבתי לי בנחת על האסלה הצהבהבה. עד שבבוקר שבת חורפית במיוחד ננעלתי שם - המפתח נתקע ולא זז. אבי נאלץ לנפץ את הזכוכית כדי לשלוח יד דרכה, לאחוז במפתח ולפתוח לי את הדלת. הזכוכית הוחלפה, ואיתה כל הפנטזיות...
"ניגש לתרגיל בכתיבת ביוגרפיה של חפץ:
1. סרקו במבטכם את המרחב הביתי שלכם ובחרו בחפץ כלשהו (רהיט, כלי אוכל, בגד, צנצנת...). הבחירה אינה משמעותית - ככל שהחפץ יהיה סתמי יותר, תגלו שהביוגרפיה שלו תגלה עולם ומלואו, במלוא מובן הביטוי.
2. תארו את החפץ בצורה יבשה למדי, כך שכל מי שמכיר את החפץ יזהה שמדובר בו.
3. כתבו כיצד הגיע אליכם החפץ. היזכרו וכתבו על הפעם הראשונה שבה ראיתם, הרחתם, טעמתם או מיששתם אותו.
4. תארו שלושה אירועים בחייו של החפץ (נסדק, שינה מקום, החליף שימוש...).
5. לאחר שכתבתם כעמוד, קראו את הטקסט ותַבלו אותו מטאפורות ובדימויים שבאמצעותם ניתן יהיה לחוש את יחסכם אל החפץ. למשל - אם אכתוב 'השולחן נחת לאמצע הסלון', הניסוח יעביר את המסר שהשולחן הגיע בפתאומיות, בכוחנות, ללא דיון מקדים, שהוא תקוע ומפריע וכו'. הניסוח 'השולחן נחת' מאפשר לטקסט לבטא את יחסכם אל החפץ, מבלי להסיט את ההתמקדות בו. באופן דומה, אם אשתמש בדימוי 'הכורסה נדחקה לפינה כילדה מבוישת', אעביר את התחושה שהכורסה אינה משדרת יוקרתיות ושאינה חיונית, ואולי תגיע בקרוב לרחוב או לזולה של הילדים.
הניסוח יוצר מתח מסוים – מה יקרה עם השולחן הזה? האם מישהו יאזור אומץ ויזיז אותו מאמצע הסלון? האם ילד ירוץ בסלון וייפגע מפינת השולחן, או שאולי המרחב שמתחת לשולחן יהפוך למקום קסום למשחק? ומה יעלה בגורלה של הכורסה האומללה? האם ירפדו אותה מחדש והיא תהפוך לסינדרלה, או שתשמש לחומר בערה למדורת ל"ג בעומר?
6. כאשר תהיו מרוצות ומרוצים מהטקסט, העבירו אותו לקריאה למישהו שמכיר היטב את החפץ. רוב הסיכויים שהקורא או הקוראת יוסיפו פרטים רבים וחשובים לביוגרפיה שאותם תוכלו לשלב בטקסט.
"זכרו – אתם כותבים את הביוגרפיה של החפץ, ולא את זו שלכם".
"כתיבה היא רגש - אהבה, שנאה, כעס, קנאה, אכזבה, תסכול. כמעט כל אלו הם רגשות שליליים, נכון? ובכן, זהו הדלק לכתיבה. אדם מאושר ושמח בחלקו לא קם בבוקר ומחליט לכתוב - צריך לצבור מספיק רגשות שליליים, כדי להפוך אותם לטקסט סביר. אין לכם כאלה? אני מציעה לכם להפסיק לקרוא את שורות אלו, כדי לא להידבק בשליליות הקודרת ובפסימיות המרירה, שהן מנת חלקו של כל אדם כותב", אומרת מירב הלפרין, מחברת הספרים 'בעלי לא בבית' ו'על גופתי המתה'.
"קמתם בבוקר והלב מתפוצץ מרוב אהבה לעולם, לבן או בת הזוג, לילדים, לאמא? יופי. אל תבזבזו את זה על כתיבה. עולם ההיי-טק מחכה לכם, עם המשכורות הגבוהות, הבונוסים, ימי הכיף, הרכב הצמוד והעתיד הבטוח. הכתיבה שייכת לאלה שיוכלו, אולי, במקרה הטוב, לטאטא את האופן ספייס.
"לעומת זאת, לכל רדופי החרדות, העצבות הקיומית, בעלי הלב השבור, העצבים הרופפים, אלה שצער העולם על כתפיהם, שרואים את חצי הכוס הריקה, את האסונות שבדרך, את העולם בצבעיו השחורים - אם אתם שייכים לקבוצה הזו, אל תוותרו לעצמכם, ונסו את התרגיל הבא: החליטו שלאורך השבועיים קרובים, מדי יום, אתם מתיישבים מול המחשב למשך שלוש שעות מבלי לקום. החליטו על מכסת מילים שאליה תגיעו בתום שלוש השעות, ועמדו בה. בלי לפחד, בלי לחשוב יותר מדי, פשוט לכתוב - ייצא מה שייצא. כתיבה היא לא רק כישרון, היא גם התמדה.
"הצלחתם? סימן שיש לכם כושר התמדה ומשמעת עצמית. לכו לעבוד בהיי-טק. זה הרבה יותר משתלם".
לחלק ב' בפרויקט.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם