ראשי » תרבות » ספרות

"אנה פרנק היומן הגרפי": הרבה יותר מקומיקס

הרומן הגרפי המבוסס על יומנה של אנה פרנק הוא יצירה מרהיבה, בלי לוותר על הקשבה זהירה למילים

בשבוע שבו יצא לאור “אנה פרנק: היומן הגרפי”, פורסם כי חברת הרכבות הגרמנית דויטשה באן מתעתדת לקרוא לאחת מרכבותיה על שמה של הנערה היהודייה שהייתה לסמל. הפרסום, כפי שאפשר לנחש, עורר בעיקר גיחוך ופרץ של בדיחות שחורות על הקשר בין יהודים, גרמנים ורכבות.
 
פרשת דויטשה באן היא רק אנקדוטה, אבל נדמה שיש לה משמעות רחבה יותר. כי אנה פרנק, שנספתה בברגן־בלזן זמן קצר לפני תום מלחמת העולם השנייה, היא הרבה יותר מעוד קורבן של מכונת ההשמדה הנאצית. היומן שכתבה תורגם לעשרות רבות של שפות והפך את סיפורה לאחד מסיפורי השואה המוכרים ביותר. סרטי הקולנוע והטלוויזיה שהופקו בעקבות היומן (הראשון שבהם כבר בשנות החמישים, האחרון שבהם רק בשנה שעברה) הפכו את דמותה לאייקון של ממש, סמל שעל כתפיו הצרות והצעירות מועמסות אינספור משמעויות כבדות משקל: פרנק היא סמלם של היהודים שהסתתרו במהלך השואה, וגם של אלה שנתפסו; היא סמלם של אלה שהיו ילדים ומתבגרים בתקופת השואה, והיא סמלם של היהודים כולם; היא סמל לאופטימיות ויצירה, וגם לנפש סוערת שמוצאת את ביטויה בכתיבה. לעיתים נדמה שמרוב משמעות נשכחת פרנק עצמה. שמה שגור כל כך על השפתיים עד כי אין צורך לחשוב על הנערה שעמדה מאחוריו.

“אנה פרנק: היומן הגרפי" נראה ממבט ראשון כמו עוד אבן בחומת הסמלים שנבנתה סביב פרנק לאורך השנים. לכאורה, מה משטיח ומרחיק יותר מאשר יצירת קומיקס המבוססת על סיפורה של פרנק? אלא שהנחת היסוד הזאת מתגלה כמוטעית לגמרי. ראשית, משום שפריחתו של ז’אנר הרומן הגרפי בשנים האחרונות לימדה אותנו זה מכבר שלשילוב בין המילה הכתובה לציור יש כוח מיוחד, ושברה את תדמיתו של הקומיקס כסוגה השמורה לגיבורי־על בלבד. אחד מחלוצי הז'אנר היה כמובן “מאוס: סיפורו של ניצול", שבו הביא היוצר ארט ספיגלמן את סיפורו של אביו, ניצול אושוויץ.

הסיבה השנייה שהופכת את הרומן להרבה יותר מעוד עיבוד דליל לסיפורה היא העובדה שיוצריו משתמשים במילותיה של פרנק עצמה, תוך מתן כבוד עצום לרוח המיוחדת שעולה מתוכן.

במאי הקולנוע ארי פולמן והמאייר דוד פולונסקי (ששיתפו פעולה בעבר כיוצרי “ואלס עם באשיר") עיבדו את יומנה של פרנק לכדי יצירה גרפית מרהיבה, בלי לוותר על הקשבה זהירה למילים. מובן שהיומן לא מובא במלואו (לשם כך, הם מסבירים באחרית הדבר, נדרשים היו 3,500 עמודים ולא פחות מעשרים שנות עבודה), אך מתוך המשפטים והפסקאות שנבחרו, אפשר ממש לשמוע את אנה עצמה: מילדה צעירה שעושה את צעדיה הראשונים ככותבת לנערה בעלת קול הולך ומתגבש, שניחנה בעין חדה ובעט מושחז.
 
פולמן ופולונסקי פירקו את היומן בזהירות, והעניקו לכל חלק אופי ייחודי: לעיתים הדפים נראים כעמודי קומיקס קלאסיים, מחולקים למשבצות ועמוסים בבועות דיבור כמקובל בסוגה; במקרים אחרים, מוקדש עמוד שלם לאיור בודד המבקש לבטא רעיון אחד המופיע ביומן: כך למשל, בחלק שבו פורצים גנבים למשרדים שבהם הסתתרו שמונת דיירי הבית, האיור האפל הנפרש על פני כפולת עמודים מצליח למתוח את הקורא עד לקצה.

במקומות אחרים בחרו היוצרים להעניק לאיורים נופך פנטסטי המנתק אותם מהמציאות היומיומית של דיירי הבית. למשל בחלק שבו אנה מדמיינת את החיים שלאחר המלחמה, ושואלת את עצמה האם תזכה לכאלה אי פעם. לעומת זאת, במקומות אחרים ניתן מקום רב יותר למילים עצמן, והאיורים הופכים למלווים בלבד. בעמוד האחרון בספר, שהוא גם העמוד האחרון ביומנה של פרנק, בחרו היוצרים לוותר כמעט לגמרי על איורים והמילים צפופות ורצופות, כאילו אנה היא זו שמנסה להספיק לומר כמה שיותר רגע לפני הסוף. גם אנחנו, כמוה, נותרים ברגעים הללו חסרי נשימה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg