עידן השעתוק הטכני
בין טרטר מלוח עם תחושה תעשייתית, סלמון עם נשמה של האמר ואנטריקוט שאי אפשר לחסל, אלון הדר חוזר לבראסרי ונזכר איך מרגיש פס ייצור קולינרי
לא הייתה דרך אחרת לחוש את הבראסרי, זו אחת המסעדות היחידות בעיר הפועלות מסביב לשעון. קפה של בוקר עם מאפה צרפתי חם הוא מחזה אחר מעסקית של שעת עומס או דרינק מתוחכם על הבר לצד חבורה של בלונדיניות מיושרות פוני ונפש.
הדלתות הפתוחות והאג'נדה המיובאת (ע"ע הבלתזר בניו יורק) מצאו חן בעיני תושבי העיר, והם סימנו את המקום כמסעדה האהובה עליהם. חלל, התרחשות, קהל מזמין וקונצנזוס עירוני וכן שירות ללא תקלות, עיצוב מודע וקוהרנטי וביטחון עצמי ללא גבולות עשו מן המיזם אירוע רב-פעמי.
אבן גבירול, אולי השדרה הכי אורבנית בעיר, קיבלה חיזוק משמעותי. לכן כל ניסיון לבתר חוליה אחת עלול לפגוע בתמליל המלא, אבל מה הם החיים אם לא רצף של רגעים נושרים החובטים זה בגבו של זה.
שעת ערב. מצב רוח של זעף מבשיל בגלל מגבלות הגוף. פחד עמום שהתחיל לנשוב כשכיסתה החשכה את העיר. מצב שתעדיף לבחור בו את המוכר והבטוח. זו החלטה טיפשית שנובעת מאי-ידיעה כי אולי רק הוריקן פראי יכול להעיף לאופק את פקעות המרירות.
על הבר יין לבן נמזג. לואי מקס שבלי 2006 (39 שקל). מתוק, מעובה, רב-שכבתי, שלמרות היותו מצונן, הבעיר לאטו את הגוף. נדרשו כפתורים של שמחה: בליני גרבדלקס (36 שקל) וטרטר פרידה (52 שקל).
הטרטר שהוגש עם נענע וסלרי היה מלוח, לא מזמין והקרין תעשייתיות כה אופיינית לפס הייצור של הבראסרי, האופיס דיפו של המזון. מהונדס, מחושב, עמיד, אבל חסר תכונות חד-פעמיות. שמן השומשום, שאטם את המנה כמעיל גשם מאה אחוז פוליאסטר, סימן מגמה שחזרה בתפריט: חיבה גדולה לתיבול אסייתי, גם למנות המשוועות לנשיקה צרפתית עדינה או לעקצוץ לטיני מחושב.
גם הבליני היו קורבנות מהנדסי המזון של החברה. לכאורה מנה מהודרת (ולא רק בגלל הפורצלן): פנקייק של תפוח אדמה, סלמון מעושן, הרים של שמיר וגבעות של שמנת מתובלת. לכאורה. לסלמון הייתה נשמה של האמר, ענפי השמיר היו בוטים מדי, והשמנת הכבידה. רק הפנקייק הכבד ליטף את הגרון. הם טובים שם בפחמימות, בבראסרי.
נוסתה עוד מנת בראסרי טיפוסית: קדרת פירות ים (110 שקל). יופי של תנובת הים שחתה בצלחת - שרימפס עסיסיים, סרטן טוב, טבעות קלאמרי משעממות ומולים נעימים. הרוטב, השכל שמאחרי המכונה, היה כה חסר רגש. מעובה, אטום, מעצבן.
איפה המרכיב שישחרר אותו, עשב התיבול שיפתח אותו. חדוות הלונה פארק שמזמינה המנה הייתה בילוי מעיק וחסר חן עם הורים שאינם נותנים לילד שלהם לרוץ קדימה בעקבות לבו, אלא מכריחים אותו להתנהג כראוי, עד שיצריו אובדים בתקינות החינוכית.
זמן הבשר הגיע. הגוף דורש בימים אלו חלבונים. אומרים שזה עוזר לפתח שרירים. זרוע המרגרינה שלך דווקא קוראת תיגר על האנטומיה. המיוחד של היום: אנטריקוט 400 גרם (130 שקל). מדיום-רייר סומנה הדרגה למורת רוחו. מנת צ'יפס דק, פריך ומעולה הוגשה בנייר דמוי עיתון והוכיחה שיש יתרונות לפס הייצור התעשייתי.
בשל ההצלחה עלו הציפיות. על הצלחת הונח גוש בעל גידים, קרומים ושומן. הבשר שנמצא ראוי פולח במיומנות כמו שמפלסים את בשר הסרטן מהשריון. באחד הרגעים נתקעה קובייה קטנה בגרון, ורק יצר החיים מנע פנצ'ר. בתפקיד המושיע: מפית בד שעטפה את גוש הגידים כמו סדין לבן שעוטף גופה.
למען המשך הדורות הבאים נותרה המנה על הצלחת. "איך היה?", שאל הברמן. "אתה רואה על הצלחת", כחכח הגרון. "אמרתי לכם לא להזמין מדיום-רייר", נזף הברמן, ששלל את זכות הציבור לאכול את האנטרקוט שלו בדרגת הצלייה המועדפת עליו. המנה לא נגרעה מהחשבון.
סועד א': "כשמשאירים שליש סטייק אי-אפשר לצפות שיזכו אתכם".
סועד ב': "כששני אנשים חולקים מנה אחת לאחר כמה ביסים אתה מגיע לשליש".
סועד ג': כששני אנשים חולקים מנה אחת לא נעים לך להרוס את השמחה ולומר את האמת על המנה".
סועד ב': "שלא יגישו מנות עם חומרי גלם ירודים או שיחתכו אותן נכון וימנעו מאתנו מפגש עם הגידים והקרומים".
הברמן כנראה שמע את הקולות ופיצה בפוטיפורים משובבים עם רוטב שוקולד סקסי ומפתה. שוחד בחירות.
בחוץ המשיכו הפועלים לרטש את רחוב אבן גבירול. מרחבת כיכר רבין עלו צלילים רועמים של דיסקו מעצבן. מחר יהיה כיבוי אורות וצריך להתאמן. חבורת כרסנים צעירים בג'ינסים מגושמים התקדמה לכיוון המסעדה.
פתאום התחיל אחד הטרקטוריסטים לדהור הלוך וחזור כשהכף באוויר. רגע אחד הוא בפתח המסעדה ורגע שני ברוורס אלים, משפשף כמעט את התמימים שהלכו לצד המדרכה השבורה. המכונה עובדת.
בראסרי, אבן גבירול 70, תל אביב. טל': 03-6967111
נא להמתין לטעינת התגובות
