עגל הזהב: מסעדת RDB
רונן דברת בלוך כנראה מרגיש בטוח בקהל שלו. הוא מרשה לעצמו להשתולל, ולהתחרות ברושפלד או רפי כהן. התוצאה: עולה ביוקר
ערב כזה צריך לסיים בהדר. המסעדה החדשה של רונן דברת בלוך "RDB" היא תפאורה מתאימה. עזבו מהסיפורים על בעל הבית האוליגרך. אנחנו נמצאים בלב תל אביב, במרחב הרומנטי שרחוק כל כך מרחוב הארבעה. לובי המסעדה האפלולי כולל בר מזמין, שמשקיף על כורסאות עבות.
שטיח עבה משרה תחושה של מלון חמישה כוכבים בבירה אירופית. הפריטים בחלל מדויקים, מתקרות לא גבוהות שיוצרות אינטימיות לא מחניקה עד הרמקולים שמשמיעים מוזיקה א-זמנית בווליום מרפה. במפתיע, קשה להאמין כי המסעדה החדשה נמצאת בתקופת הרצה. התחושה היא כי זהו מוסד ותיק, השומר על רעננות מכובדת.
חששות קלים מלווים את פתיחת התפריט הכפול. בשנים האחרונות הרכיב רונן דברת בלוך תפריטים איומים למסעדות. "רוקה" בהרצלייה שכיוונה לאלפיון העליון, ואפילו אחד הגלגולים המוזרים של הרומנייה מרחוב אילת. מנגד, דברת בלוך הפעיל כמה מסעדות יוקרה במלונות הרודס באילת. אחת מהן, "ג'ונסון" שמה, קידשה את האוכל המיקרוביוטי שגידלו דברת בלוך ואשתו בחוות מיוחדות בדרום.
התפריט הראשי התכתב עם בעל הבית הרוסי. ראשונות ב-95-65 שקל , ועיקריות ב- 110-180 שקל . וזו מסעדה בהרצה! מחירים כאלו יתקבלו על הדעת רק כאשר מדובר בחומרי גלם יקרים, שהובאו מארצות רחוקות או מאוקיינוסים רחוקים, למשל לנגוסטין, לובסטרים, דגי מעמקים, ע"ע "מול ים", אבל מדוע בחר דברת בלוך לתמחר בפראות חומרי גלם מקומיים כמו לוקוס, צלעות, אינטיאס, נתח קצבים.
מסעדנים רבים מתלוננים לאחרונה שמחירי הבשר והדגים קפצו לשמים. מקצתם חורקים שיניים ומנסים לא לתמחר דג ברכה ביותר ממאה שקל. הם יספגו את מחיר המנה המעט רווחית הזו במנות אחרות דלות הוצאה כמו פיצה, סלטים או פסטות. נראה שדברת בלוך לא מצמץ פעמיים.
יש לו הקהל שלו, גב כלכלי עצום, אז למה לא להשתולל. למה לא לעשות מה בראש שלו. הנה החלום, להקים סוף-סוף מסעדה בתל אביב, לא בבית מלון באילת,
תפריט הבר והמנות המיוחדות נתן אפשרות מילוט מעגל הזהב. הוזמנו: ניוקי תפוחי אדמה מושחמים בשרימפס וקלמרי (78 שקל), לחי עגל (70שקל) ונתח קצבים (120שקל).
תפריט היין הרחב הצטמצם בבחירת אופציות הכוסות. עוד מכה שפוקדת את מסעדות העיר. מילא האופציות המוגבלות בכוס, אבל למה הבחירות אינן מפארות את מרתף היין. בצר לנו הזמנו כוסית של ג'יימסון (34 שקל ).
הברמן הניח על השולחן כוס אספרסו עם קציפת חצילים נכונה, שהדהוד החריכה עדיין עמוק בבשר הרך. גם האיולי שליווה את פרוסות הלחם היה לפי הספר. בקטעים האלו אין כוח להתחכמויות. האמת, בשום מקום אין טעם לשטויות. אולי רק בקינוחים (הרי הם שטויות בפני עצמם, גם אם הם טעימים בטירוף).
הניוקי הרך היה מדויק וזמין. הקלמרי מעל היה יוצא דופן בטעמו. עסיסי, עשיר, סוחף. פורמולה 1. השרימפס המקולפים השתרכו מעט מאחור. רק הרוטב האלים, המפוצץ חמאה, שיבש את המנה. עד שכבר אתה זוכה בעיר לקלמרי ראוי, לצבוע אותו ככה בצבע שמן?
הלחי שהגיעה פלחים-פלחים הייתה מצוינת. מרגשת כמו נשיקה רכה, חוטי משי של מוח עצם. רק הרוטב המתקתק והבצלים המקורמלים החלישו אותה. די לפולניות.
הדופק גבר לפני נתח הקצבים, החלק הכי מדבר בגוף הפרה. ממש כמו נקניק דם. אצל דברת בלוך הוגש נתח בינוני, בגודלו ובטעמו. הוא לא דהר לשום מקום, סתם מנת חלבונים מהודרת. גם שלכת העלים המיקרוביוטיים על הצלחת לא הרימה את המורל.
לסיום הוזמנו ספיישל מתוקים (60 שקל). אלה הוגשו על אריח שיש. גימיק או לא גימיק, אוליגרך או לא אוליגרך - הם היו מפתיעים. קונוסים פריכים של שוקולד לבן או סיגרי ופל דק ופריך ממולאים קרמים עזים של לימון, נוגט ושוקולד. מנה נובורישיות חסרת טוב טעם, אבל סוחפת בהתלהבותה.
סיבוב קצר במסעדה בעלת העיצוב הנקי ואגפי ההתפנות התת-קרקעיים (בחדרי השירותים של הנשים יש בשמים!) נתן את התחושה שמיצוי ההנאה מ-RDB מתרכז בבר ובמנות הבר, אבל לך תמצא מישהו שיטוס לסנט פטרבורג בצ'רטר.
RDB מונטיפיורי 27, תל אביב 03-6297150
נא להמתין לטעינת התגובות
