חלום בצורת רביולי
למרות ההצהרות על הידוק החגורה, מיברג התפתה לארוחת מלכים בדל פוסטו הניו יורקית. היה שווה כל דולר (והיו רבים כאלה)
למרות הפרצופים העגומים והאפורים של שליטי היקום המודחים, התאווה לארוחה טובה ולעתים יקרה, טרם הדביקה את צלילת מדדי הבורסה. מה שאומר שלהשיג שולחן במסעדה נחשבת נותר עדיין אתגר למסתערבים של סיירת מובחרת. היו לי בעבר הישגים לא מבוטלים באמצעות שירות הזמנות און-ליין בשם "Open Table", אבל הבעיה בהזמנות שנערכות טרם הגיעך לעיר היא שלא תמיד הן עומדות במבחן המציאות או באתגר ההספק והיכולת.
כל הזמנה שלא הגעת אליה מדיחה אותך בטקס קצר ומביש מהשירות, גרסת און-ליין לשבירת חרבו של דרייפוס על ברך קצין אנטישמי. ההדחה היא לכל החיים, אלא אם אתה בוחר לערער עליה בפני טריבונל של הנהלת השירות.
עם כל הדחה כזאת אני עובר לבן המשפחה הבא ומתחזה לו באמצעות כתובת האי מייל שלו ומספר הנייד. בשבוע שעבר הגיע תורו של בני בסן פרנסיסקו. שכחתי שמדובר בבחור שלא אוהב שמצטופפים על הבלטה שלו, או מפזרים ללא אישורו את פרטיו הכמוסים ביותר. מכיוון שב-Open Table נוהגים להתקשר לוודא שאתה אכן מגיע, הפך הפרש השעות בין שני החופים לעניין קריטי שגרם לי לחטוף על הראש.
בסופו של עניין הישגנו לנו שולחן בדל פוסטו, תוספת למסעדות מריו בטאלי. נכון ששעת הסעודה, 18:15, הייתה ברוטלית במקצת, אבל בכל זאת הייתה שעתיים אחרי שעת ארוחת הערב הנהוגה במיין, בעיקר בחורף, כאשר מתחיל להחשיך מיד אחרי הזריחה.
יום קודם לכן סעדנו בפישולין המיתולוגית, המסעדה שלפני עשור שכנעה את אמי שיש דבר מה ראוי לדיון באוכל אמריקני. המזון בפישולין מצומצם ועשיר, ותלולית הריזוטו הקטנה עם כמהין לבנות בעונתן ובשר ברווז קצוץ, התנחלה לי במעלה השרעפת ככדור טניס. המנות היו כה עשירות ומאתגרות את מערכת העיכול, שכאשר הגיעה עגלת הגבינות, שעליה גאוות פישולין, דחינו אותה מעלינו בתחינה נואשת. אותו לילה ישנו בישיבה ושיחקנו בנינטנדו המחובר לטלוויזיה.
דל פוסטו ממוקמת באזור האופנתי של רובע הבשר בשדרה העשירית פינת רחוב 16. פעם אפילו נרקומנים חששו להסתובב שם בלילה. היום, גם אם תעמוד בה עירום, רטוב ומסובן היטב, לא יקרה לך כלום, חוץ אולי מדלקת ריאות. במסעדה הושקעו מיליוני דולר בעיצוב והיא מרהיבה ומתאפיינת בטעם טוב.
בשעה שישבתי על הבר ושתיתי וודקה עם קרח בכוס גדולה מדי לאפרטיף, שעה שהמתנתי לנשים במשפחתי, בלעתי בשקיקה את האסתטיקה של גרם המדרגות הרחב המוביל אל השולחנות בגלריה. את הלובי עם הכורסאות הנוחות ואת חדר האוכל הממזג פונקציונליות עם שיק אירופי מתון. השולחן היה גדול ונוח ואילו היו האיטלקים יעילים כך במלחמת העולם השנייה, יכול להיות שהיא הייתה מסתיימת אחרת.
לא חשבתי שהמלצר המתולתל בעל המבטא הסיציליאני, התאמץ להרשים אותנו במוצאו. אחרי שני משפטים היה ברור שאנחנו מאותה פינה בעולם ושנסתדר היטב. הסומלייה, לעומתו, מהסנובים הדוחים הללו שעולם היין העמיד עלינו לעצבן אותנו, הניח בחיקי תפריט יין בגודל ספר הטלפונים של מנהטן.
אין דבר המרגיז אותי יותר מדעה קדומה בנוגע לבורותי ביין. זה מוציא ממני את הרשע הקטן שבשנים האחרונות הצלחתי להחביא. הניחוח הסיציליאני שעלה מהתפריט לא הותיר לי ברירה אלא לבחור בפלנטה, שרדונה מסיציליה שצבעו זהוב כשמש שנאגרה בבקבוק. לשטיק עם הפקק אינני נופל כבר שנים רבות. אינני מרחרח פקקים בפרהסיה.
הסומלייה אוורר את השרדונה בסדרת כוסות, מזג וערבל והגיש לי שלולית לטעימה. תחבתי את אפי בכוס, רחרחתי בחשד, טעמתי בתנועות לעיסה מודגשות ואחר הבטתי בסומלייה כמי שדרסו לו את הכלב. "אתה בטוח שזה בציר 2006?", שאלתי. הסומלייה נכנס לפרפור חדרים. "כן, כמובן", לאט. "מאוד לא אופייני", אמרתי. המלצר שעמד בצד הרטיב את עצמו מאושר.
אם מסעדות מגישות לחם, עליו להצדיק את השחיתות הקלורית. הלחם בדל פוסטו היה נפלא. לחמניות ריחניות ובצקניות שעם בציעתן עלתה מהן מכת חום. פוקצ'ות קטנות ולחם שאור מצוין. לרוב מתעקשים האיטלקים להגיש שמן זית עם הלחם. בדל פוסטו הגישו חמאה, כפי שאני אוהב. עם האור הרך נשבר בשרדונה
משעשעי החך משעשעים אותי. הם קטנים מכדי להשאיר רושם, אבל מסגירים את השלמות שאליה חותרים במטבח. חלקנו שתי מנות פסטה למנה ראשונה. פסטה קשורה כמו סוכרייה עטופה ובתוכה גבינת עזים וכמהין וטובלת בשמן זית, שאותו לא התאפקתי וניגבתי בלחם. ורביולי חלומי ששלח אותי להקפה סביב כדור הארץ.
אשתי עדיין צמחונית והמלצר הבטיח לה שאת הג'ון דורי, דג, יכינו כך שווטרינר ימי לא יוכל להציל אותו. בתי אכלה מנת כבש מושלמת. אני חטאתי בצלע חזיר. האיטלקים הם היחידים שאני סומך עליהם שיעשו עם החזיר משהו מיוחד. ואכן הבשר היה מתובל בתבונה עילאית והיה בו האחוז הנכון של שומן פריך.
לבטאלי יש חיבה מופרזת לחלקי פנים ולשאר איברים מאתגרי סועדים, כמו אשכים של כל חיה על ארבע וגם של ברווז. באותה מידה הוא אוהב פורקטה, החזיר הממולא נוסח טוסקנה שאוכלים אותו בפרוסות. אבל בדל פוסטו ההצגה היא של שותפתו לינדה בסטיאניץ' ושל השף הממונה מרק לאנדר.
האוכל קומוניקטיבי וידידותי יותר מאשר בבאבו המצוינת והארוחה אינה מבחן אומץ. אינני רוצה להקים עליי פרנקופילים, אבל בשנים האחרונות אני מעדיף גבינות איטלקיות על צרפתיות. העגלה הייתה צנועה בהרבה מהרפת בפישולין,אבל הפקורינו רומנו הזקנה, הגורגונזולה ההררית והפונטינה היו מצוינות.
עם שלושה כוכבים מאת פרנק ברוני ב"ניו יורק טיימס", חשבתי שהאוכל, כמו החברה, היו נפלאים. אם בעבר החשבון לא הרתיע אותי, כיום, ארוחה במחיר 480 דולר, כולל טיפ נדיב ובקבוק יין ב-70 דולר, נראתה לי כמשהו לא מוסרי שכדאי להיגמל ממנו. לפחות עד שירווח.
נא להמתין לטעינת התגובות
