הפסיכולוגיה של הנשמה
בעיות נפשיות, נוירוזות וסבל אינם רק תוצאה של טראומות מודחקות מהילדות. לעתים הם נגרמים כי אנחנו מתעלמים מהעצמי הגבוה שלנו. זו התובנה הבסיסית של שיטת הפסיכוסינתזה, המשלבת בין גישות טיפול מערביות לתפיסות רוחניות מהמזרח
בראשיתה של הפסיכולוגיה המודרנית עומדת התגלית שבני אנוש מותנים בידי חוויות הילדות שלהם. פרויד ואחרים דיברו על הלא מודע, בדרך כלל מציאות בלתי נגישה של הנפש, אשר מכילה את חוויות העבר שלנו ומייצרת השפעות אמיתיות על ההרגשה, על המחשבה ועל ההתנהגות העכשווית שלנו. אם כן, הפסיכואנליזה ביקשה לטפל בהפרעות פסיכולוגיות דרך ניתוח שורשיהן בעבר.
ב-1911 החל רוברטו אסג'יולי, כחלוץ בשדה הפסיכואנליזה באיטליה, לפתח את התובנה שלא רק העבר הפסיכולוגי קיים בהווה, אלא גם העתיד הפסיכולוגי. במלים אחרות, ממש כשם שהילדות משפיעה על חיינו הנוכחיים, כך משפיע גם הפוטנציאל האנושי העצום לריפוי ולשינוי. אכן, הדחקה של פוטנציאל גבוה זה עשויה להוביל להפרעות פסיכולוגיות מתישות לא פחות מההדחקה של טראומות ילדות. אסג'יולי טען שממש כשם שיש לא מודע נמוך, כך יש גם על מודע. הוא מתאר אותו כמציאות של הנפש המכילה את הפוטנציאל הגבוה שלנו – העצמי, מקור הדרך וההתפתחות האנושית הייחודית. זוהי המציאות של ערכים ושל חוויות שיא, שנחקרה מאוחר יותר בידי אברהם מאסלו, אבי הפסיכולוגיה ההומניסטית והטרנספרסונלית.
אסג'יולי ניסח את תגליותיו לגישה שלה קרא פסיכוסינתזה. מונח זה מבחין אותה כמובן מהפסיכואנליזה, אבל אסג'יולי לא התכוון בכך לוותר על תובנות הפסיכואנליזה, אלא לכלול את העבר בתוך ההקשר של התעוררות העצמי.
צלילה אל מעמקי העבר וריפוי טראומות ילדות חשובה בפסיכוסינתזה לא פחות מאשר בגישות פסיכולוגיות אחרות. בפסיכוסינתזה עבודת חשיפה זו נעשית בהקשר של גילוי וביטוי המקורות העשירים של העצמי ההולך ומתגלה.
אם כן, הפסיכוסינתזה אינה מודל של פתולוגיה וטיפול גרידא, אלא גישה התפתחותית שיכולה לסייע בהדרכתם של בני אדם להבין את משמעות חייהם בהקשר הרחב של סינתזה – הדחף לחולל הרמוניה של כל היחסים – בינם לבין עצמם, בינם לבין זולתם, בין יחידים ובין קבוצות.
אסג'יולי זיהה עיקרון אינטגרטיבי רב עוצמה הפועל בתוך הנפש האנושית – העצמי. כאשר בפסיכולוגיה הטרנספרסונלית יש לא מודע מוגדר היטב, אישי וקולקטיבי, פסיכוסינתזה כפסיכולוגיה פסיכו-רוחנית מוסיפה את ההבחנה של תודעה רוחנית – זו של העצמי. פסיכולוגיה זו רואה את העצמי כמציאות, ישות חיה, שיכולה להנחיל ידע ומודעות. היא מכירה בכך שהעצמי הוא הוויה רוחנית חדורה באהבה היכולה להופיע לפנינו במצבה האימננטי
פסיכוסינתזה מצביעה על עצמי מובחן, אך לא נפרד, מתכניה של הנפש. אם כן, העצמי הוא מקור עמוק של הוויה שנמצא שם בשבילנו, גם כשאנחנו מפוצלים ומפוררים וגם כשאנחנו שלמים. עצמי זה גם ניצב על הגבול בין האישי לאוניברסלי.
הרצון הוא מושג מרכזי בפסיכוסינתזה ורואים אותו כדחף מהותי לקראת שלמות וסינתזה. ברמה האישית הרצון הוא אותו דחף בתוכנו המארגן את החלקים המתנגשים תדיר של אישיויותינו לכדי ביטוי עצמי. כאן הרצון מתפקד כחוש כיוון המדריך אותנו לאינטגרציה אישית.
ברמה עמוקה יותר רצון העצמי מזמין אותנו לדרכי הוויה המבטאות בעולם את המתנות הייחודיות שלנו. לעתים קרובות אנו נוכחים בעומקו של כיוון חיים זה דווקא בהיעדרו, כשתחומי עניין שנראו לפנים משמעותיים מתחילים להיראות ריקים וחסרי משמעות. מצב זה של בלבול אינו רק אי שקט בלתי בוגר הנובע מנוירוזות שמתחת לפני השטח; לעתים זוהי סוגיה קיומית רצינית שרבים מתמודדים איתה בחייהם האישיים והמקצועיים.
משברים קיומיים או נקודות מפנה אלה אינם מגיבים לשינוי של פרקטיקה או טכניקה, לשינוי של מקום עבודה או אפילו לשינוי ביחסים, משום שהם נובעים ממשהו עמוק יותר ופחות מוחשי. אצל רבים משמעות משברים אלה היא התחלה של מסע פנימי של חקר עצמם, כשבלב המשבר באה קריאה מחודשת ממקור עמוק יותר של הוויה – מהעצמי. איתה מתגלה בהדרגה כיוון חדש.
הפסיכוסינתזה מתארת מודל של תודעה כמו גם את הרצון היוצר את התודעה הזו. בה בעת יישומה של הפסיכוסינתזה מעורב בהתעוררות העצמי לתודעה שהוא יצר במסע ביטויו. דרך התהליך של יצירת משמעות מ"סבל" מוקם גשר בין העצמי הטרנסצנדנטי לבין האני, העצמי האימננטי בהתגלמותו.
בהוויה האנושית מוטבעת חוויית ההפרדה והניכור, לעתים קרובות ניכור מה"אלוהי" או מטבעו המהותי של אדם. בפסיכוסינתזה אנו קוראים לזה היווכחות בַּעצמי, התעוררות העצמי הנפרד, האני, לטבעו.
למטרת תהליך האינדיבידואציה יש משמעות מעבר להיווכחות בעצמי. כשהאני מתיישר עם העצמי, יש שינוי ברמת הסיבתיות, ועמו מגיע ציווי לפעול ביחס למה שאדם "יודע" וכך לכונן תודעה אתית. אם כן, ניתן לראות במסע לריפוי ול"שלמות" מסע מקודש להיותנו הוויה מוסרית.
פסיכולוגים טרנספרסונליים רואים ברוחניות קו התפתחותי נפרד, השונה מההתפתחות של מבני אגו שהאני הופך להיות מזוהה עמם. אין רצף בין השניים; יש פירוד; הפירוד הוא לא מהאם, אלא של עצמי מהעצמי. איננו יכולים להקיש על העצמי מתוך האגו, מכיוון שהאגו הוא מבנה המתייחס לעצמו, וכל דינמיקה פסיכולוגית בתוכו היא מעגל המתייחס לעצמו. מה שאנו מקישים בכל זאת הוא החדירה של הרוח לתוך האגו, כך שההוויה בתוכנו – האני – משתחררת כדי לבסס את עצמה כמרכז אוטונומי המשרת את העצמי הרוחני.
טבע הנשמה הוא המתווך הגדול או עקרון האמצע בין עצמי לחומר, וככזה הוא הגורם בעל כושר החישה בכל הנוגע למוחשי מצד אחד והמהות הרוחנית המסוימת של בן האדם מהצד האחר.
מסע ההתפתחות הרוחנית מתבונן על סבל מפרספקטיבה רב ממדית. אצל אחדים התנאים האינטנסיביים ולעתים נוראיים של הילדות המוקדמת וטראומות משפחתיות נחרתו עמוק בנפש, דרך התכחשות לילד הפנימי, דרך הפיצול הראשוני ודרך בניית מבני אגו הגנתיים. על הסוגיות האלה ניתן לעבוד רק דרך יחסי העברה בפסיכותרפיה.
יש גם סבל נואש של הנשמה, כשאנשים מבקשים להבין שאלות עמוקות יותר של משמעות בחייהם, וכשהם בוחנים את ערכיהם הפנימיים ובודקים מה הם עושים ואיך הם רוצים לחיות.
היכולת להקשיב לנשמה תלויה ביכולתו של אדם להיות קשוב לתחושותיו כלפי סביבת חייו הפנימית והחיצונית. כשאנו חיים בעולם הרציונלי, במיוחד במערב, יכולת זו הולכת לעתים לאיבוד ולכן אנו חיים את חיינו רחוק מהעצמי המהותי שלנו.
כדי לשקם את היכולת הזו, עלינו ללמוד להיות מכוונים פסיכולוגית, ללמוד להתבונן בעצמנו ולהשיב לעצמנו דרך נשמתית יותר לחיות בעולם.
כך אנו יכולים לשוב ולהתחבר לשפה אבודה של הנשמה דרך דמיון, דרך שירה ומוסיקה. גם דרך המטאפורה, סיפור סיפורים ועולם החלום שלנו אנחנו מכוננים מגע עם התפקוד מייצר המשמעות של הנשמה.
מחקרו המקורי של אסג'יולי על מצבי התעוררות (Emergence) וחירום (Emergency) רוחניים בפרק השני בספרו Psychosynthesis (1957) הקדים בהרבה את זמנו. שם הוא מנסח מחדש את הבנתנו בנוגע להפרעה פסיכולוגית, כשהוא מראה שתסמינים רבים, רגרסיביים לכאורה, נובעים מתוך התעוררות רוחנית יותר מאשר משיבוש אישיות שנובע מההיסטוריה של האדם. מאז עוד רבים שבו ותיקפו את תרומתו, ועוד ועוד פסיכותרפיסטים מתחילים לאמץ הקשר זה ולראות שחוויות ואירועים דתיים רוחניים רלוונטיים מבחינה פסיכולוגית.
אם כן, מטפל בפסיכוסינתזה רואה תסמינים כאינדיקטורים של העצמי המצביעים על כך שעולות סוגיות לא מודעות הדורשות תשומת לב וטרנספורמציה. המטפל בפסיכוסינתזה רואה אפוא את המתעורר, המתהווה, כמו גם את הרגרסיבי וקורא את התסמינים כרמזים לזה ולזה.
אנו חיים כיום בעידן של אי ודאות ושינויים מהירים. מחנכים אותנו להסיק מסקנות מוחלטות, "לדעת" את האמת ולתפקד בתוך המשתנים של נכון ושגוי. לעתים נדירות החינוך נושא אותנו דרך היחסיות, אי הוודאות והכאוס; הוא מלמד אותנו להיות בטוחים, במקום להטיל ספק, לתהות, להיות צודקים בכל מחיר במקום לשאת את התסכול של התהליך היצירתי.
הפסיכוסינתזה, עם הדגש שלה על התהליך הפנימי של החינוך, מנחה את הפרט אל ממלכת הבלתי ידוע, כך שרוח הריפוי – זאת השוכנת מעבר לעולם הנכון והשגוי, הטוב והרע – תוכל להתעורר. במובן זה אנחנו מציעים מהפכה של התודעה.
לפסיכוסינתזה תפקיד רב ערך בהתפתחות פסיכולוגיית מעמקים חדשה, משום שיש לה מסגרת תיאורטית המכירה בדו המשמעות של מסע הנשמה במונחים של האישי והרוחני, העבר וההווה והנוירוטי והאקזיסטנציאליסטי. כשאנחנו מתחילים להבין את יסודות שונים אלה של קיומנו האנושי, אז אנחנו רואים שתהליך הסינתזה מתרחש – יסודות שונים מצטרפים זה לזה כדי ליצור שלם גדול ומאוחד יותר. לתכלית זו הפסיכוסינתזה מכוונת, כלומר לביטוי הייחודי של חיי הפרט בתוך ההקשר ההתפתחותי הרחב יותר של ייעוד האנושות עלי אדמות.
*
לקראת תכנית הכשרה בפסיכוסינתזה בארץ יערכו בתחילת ינואר שני ערבי מבוא - בתל אביב ובפרדס חנה, בהשתתפות מרילין קרנהוף מאנגליה וקרינה קלדווי מהולנד [לפרטים]. המאמר תורגם מאתר המכון לפסיכוסינתזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
