העד הער: הדמות שראתה אתכם באמת
בגיל צעיר למדי מגיע ילד למסקנה העצובה שהוריו אינם רואים אותו והוא לגמרי לבדו בעולם. אבל לעתים יש דמות אחת שמשנה את חייו, כיוון שהיא מכירה את הכאב של הילד שבתוכו. זיו ארדמן מסביר למה הוא החליט להיות גנן ילדים
איך היתה הילדות שלכם? האם אתם זוכרים תחושת אושר, רווחה, אהבה? או אולי בדידות, עצבות וניתוק פנימי? או אולי אינכם זוכרים במדוייק, והילדות היא כערפל? או שאינכם זוכרים כלל, ואותו ילד או ילדה שהייתם הם דמות זרה, אחרת, שספק אם התקיימה אי פעם?
כיצד הסתכלו אותו ילד או ילדה על העולם? האם הוא נראה להם מובן וברור או מפתיע ומאיים? ואיך נראו אמא ואבא – האם כנשמות קרובות, משרות ביטחון, רוגע ואהבה, או אולי כדמויות מרוחקות, מלחיצות, מכאיבות? האם הרגשתם שמישהו רואה אתכם באמת? האם היה שם מישהו שידע כיצד אתם מרגישים, שידעתם שתוכלו להיות במחיצתו ולהרגיש מנוחה, האם היה שם מישהו שהיה לגמרי לצדכם?
אותו ילד או ילדה שהסתובבו כאן בעולם לפני עשרים, שלושים או חמישים שנה, הם הבסיס הריגשי לחיינו כיום כמבוגרים. המבט שלנו אל העולם הוא בבסיסו המבט שלהם, הרגשות החזקים שהרגישו הם המרכיבים היסודיים של עולמנו הריגשי כיום, הכאב שלהם והאופן שבו הם ניסו לא לחוש אותו, הוא ההסבר למצב הרוח שלנו, לבחירותינו בבני זוג, ליכולת או חוסר היכולת שלנו ליהנות, לאהוב, לחיות.
הפסיכולוגית השוויצרית אליס מילר מדגישה בכתביה את הבדידות שבה חי הילד או הילדה שהיינו. בדרך כלל, היא אומרת, חווה הילד טראומה כאשר המבוגרים סביבו, ילדים פגועים בעצמם, אינם נותנים הד לרגשותיו, ואפילו אינם מבחינים בהם. בגיל צעיר למדי מגיע הילד למסקנה העצובה שהוא לגמרי לבדו בעולם. הוריו אינם רואים אותו, אלא את דמות הילד אותה הם רוצים לראות, את התפקידים שהם העניקו לו מתוך צרכיהם. צרכיהם הילדיים שלא סופקו.
בספרה "The truth will set you free" מבחינה מילר בין שני מקרים: באחד נשאר הילד לגמרי לבדו, ללא איש שיעמוד לצדו במצוקתו. כל המבוגרים סביבו אינם יכולים ואינם רוצים לראות את רגשותיו האמיתיים. במקרה השני, הילד אכן במצוקה, והעולם אינו מכיר בכך, אך יש בחייו דמות אחת, אישה או גבר, שרואים אותו. אישה או גבר שיודעים את הילד שבתוכם, את הפרספקטיבה שלו ואת כאביו, ולכן רואים גם את עולמו הרגשי של הילד שמולם.
דמות מודעת כזו בחייו של ילד, מכונה בפי מילר "העד הער" (The Enlightened Witness). זו יכולה להיות מורה, סבתא, או חברה של האם, זה יכול להיות דוד, שכן או גנן ילדים. זה יכול להיות מבוגר שהגיע ליכולת של ראיית ילדים דרך עבודה רוחנית או פסיכולוגית עמוקה שעשה בעצמו, או מבוגר שפשוט הצליח באופן אינטואיטיבי להתחבר מחדש אל הילד שבו, לאחות את הקרע, ולהתגבר על עיוורונו הריגשי.
נוכחותו של העד הער היא קריטית. גם אם הקשר של הילד עם העד הער אינו אינטנסיבי, וגם אם הוא אינו כולל דיבור רב, עצם עובדת קיומו של העד הופכת את חייו הרגשיים הכמוסים של הילד לבעלי תוקף. לנוכח קיומו של העד הער יודע הילד שרגשותיו הקשים הם מציאות, שמצוקתו היא אמיתית ומוצדקת. הוא אינו חייב להכחיש את עולמו הרגשי ולאמץ את הפרספקטיבה של המבוגרים סביבו, דהיינו – שהמצוקה אינה קיימת או אינה מוצדקת.
במצב הראשון, בחיים ללא עד ער, משול הילד לאסיר, ועולמו הפנימי הוא כחדר חשוך לחלוטין, שאף קרן אור לא נכנסת אליו. ואילו במצב השני, בנוכחותה המתמשכת של דמות ערה שכזו, הילד עודנו אסיר, אך חדרו מואר באור קלוש, המאפשר לו לראות את סביבתו. אין זו תאורה הולמת, ועד שיתבגר, יקהו גם עיניו של ילד כזה מלראות בבהירות את רגשותיו. אך בבגרותו, כשייגש ילד כזה לבחינת עולמו הריגשי, דפוסיו וכאביו, הוא יוכל להבחין בקווי המתאר המוכרים, שהאירה אותה עששית. המודעות נשמרה כגחלת בלבו, ולא כבתה.
השפעת נוכחות עד ער היא קריטית במובן נוסף. לדברי מילר, ילד שלא היה בחייו עד כזה, מועד להיהפך לאדם פוגעני או מתעלל. בהיותו לא מודע לכאב ילדותו,
האמת על חוויית הילדות היא אמת חמקמקה. היא אינה יכולה להירכש בקריאת מאמרים בפסיכולוגיה או בחינוך, אלא רק דרך הליכה פנימה – לבירור חוויית הילדות שלך, והחלטה מודעת להרגיש את הרגשות שנראו אז מפחידים או כואבים מדי, גם אם בתחילה הם אינם נראים בבירור או אינם נראים כלל. וככל שמעמיקה ההליכה פנימה, כך גם מתגלה ההכחשה החברתית הגדולה אודות כאב הילדות.
כגנן ילדים, אני רואה את עיקר עבודתי בהיותי נוכח כעד ער עבור ילדים. התפקידים האחרים – ללמד, לשמור, לשמש דוגמה אישית, לעקוב אחר התפתחות ולפתח מיומנויות, לאפשר חוויה יצירתית או תפקוד חברתי – כל אלה הם חשובים למדי, אך משניים לתפקידי העיקרי. להיות עד, זה קל מאד – אני צריך פשוט להישאר, בתוכי, לצידו של הילד הפנימי שבי, ולצידו של הילד החיצוני, שעומד מולי בחצר גן הילדים. אך לעתים קל אף יותר לשכוח את התפקיד. אני יכול להבחין מתי אני מועל בתפקידי - כאשר אני מביט אל הילד מלמעלה, כאשר אני פתאום מולו, ולא לצדו, כאשר הילד הפנימי שבי לא נותן לו יד, אלא הולך לישון ומותיר אותי, כמבוגר בלבד, מולו, אני מבחין בכך. אז אני מזכיר לעצמי את אליס מילר, ומזכיר לעצמי את ילדותי, ואת העדה הערה שהיתה שם, כדי לשמור על הגחלת שלי.
*
המאמר פורסם לראשונה באתר "מהות החיים"
נא להמתין לטעינת התגובות
