חלוב אותי, אהוב אותי: שבועות, האפטר-פארטי
זיו ארדמן סבור שחגיגות השבוע החולף הן משל מעלף לחיבור השגור בין צורך, ניצול ואהבה. כי במקום שבו חולבים במרץ אנשים, חולבים גם פרות. חג אהבת החלב, שלב המסקנות
לרגל חג השבועות הכריזה מועצת החלב על תחרות צילומים בשם "רפתן אוהב פרות?", בה יקחו חלק תמונותיהם של רפתנים עם פרותיהם. התחרות מצטרפת לתחרות אחרת, "מלכת היופי של הפרות בישראל" מבית התאחדות מגדלי הבקר לחלב, שבה יבחרו אוהבי הפרות את הפרה היפה ביותר, בין השאר על פי מבנה העטין שלה ואופי הצעידה. הקמפיינים לעידוד צריכת החלב גם הם מדברים על אהבה. אהבת מוצרי החלב. והפרות המוצגות בהם הן פרות טובות ומטיבות, שעמן יש לכולנו יחסי אהבה.
לאור חגיגת האהבה החלבית הזו, מן הראוי לשאול: האם האהבה לפרה היא אכן אהבה, או פשוט תחושת סיפוק של המנצל כלפי האובייקט אותו הוא מנצל?
כדי להתחקות אחר מקורות "אהבתו" של האדם לפרה נצטרך לחפור מעט עמוק יותר, ולהגיע אל אהבתו של האדם לעטין. זה מתחיל בינקות. האדם נולד כתודעה זכה, נטולת מילים והגדרות ופתוחה לגמרי אל העולם. הרעב הוא אחת התחושות הראשונות המסמנות לאותה תודעה כי היא נמצאת בתוך גוף נפרד. עם כל השמחה והשעשועים שהוא עשוי לספק, מגיעים גם כאבים, תסכולים ומצוקות. ואז, ממש בסמוך לתחושת הרעב, הוא מגיע: העטין הראשון. והוא מספק לאדם הזעיר את צרכיו. הנה כך נולדת ה"אהבה". היא לא קשורה לאם הספציפית, אלא לעטין הכללי. לצורך הכללי.
אושו מתאר זאת כך: "התינוק אוהב את אמו כי אמו היא חייו. למעשה, אין שום אהבה. הוא יאהב כל אשה, כל מי שתגן עליו, תעזור לו לשרוד ותספק את צרכיו. האמא היא מעין מזון שהוא אוכל. ולא רק חלב הוא מקבל מהאם, אלא גם אהבה - וגם זהו צורך.
"מיליוני אנשים נותרים ילדותיים משך כל חייהם, ולעולם אינם מתבגרים. הם גדלים בגיל, אך הפסיכולוגיה שלהם נותרת ילדותית. הם תמיד זקוקים לאהבה. אדם הופך לבוגר כאשר הוא מתחיל לאהוב במקום להזדקק לאהבה.
ואכן, בני האדם גדלים והופכים למבוגרים, יחסים נרקמים, שירים נכתבים ועטינים נחלבים, והמילים "אהבה" ו"צורך" הופכות להיות נרדפות. אני אוהב, משמע אני צריך. וגם להיפך כמובן. ומה קורה כשאני לא צריך? כשאני לא צריך, אני גם לא כל כך אוהב.
כשאת נפרדת מבן זוגך, האם יש טעם להישאר איתו בקשר? התשובה המקובלת לכך היא "לא", שהרי זוגיות היא צורך, ואם "אהוב" אחד לא יספק את הצורך, רצוי לסלקו מן הדרך כדי שיפנה מקום ל"אהוב" אחר. ומה לגבי אשה שלא סיפקה את צרכיו הרגשיים של בן זוגה? ובכן, כדי לקבל תשובה, אנא פנו לעשר הנשים (כך על פי הסטטיסטיקה) שהותקפו על ידי בני זוגן בארצות הברית במהלך 90 השניות שחלפו מהרגע בו התחלתם לקרוא טור זה. בעולם מנטלי כזה, שבו אנו מסתובבים כקבצנים ו"אוהבים" את מי שממלא את צרכינו, אין פלא שאנו חשים "אהבה" נצלנית גם כלפי הפרה.
הפרה הישראלית, אם לא ידעתם, היא שיאנית עולם. הכמות הממוצעת שאנו חולבים מעטיניה בשנה היא קצת יותר מ-11 אלף ליטר. כמעט כפול מהממוצע האירופי של 5,900 ליטר לפרה. על כך זוכה הפרה שלנו לתשבוחות רבות ולחיבוק חם. אנו גאים בה וגאים בהישגיה. אנחנו גם אוהבים אותה על כך שהיא "נותנת" לנו את השפע הזה. ובעיקר אנחנו שמחים שהיא מוכיחה שוב את עיקרון העדיפות היהודי. יהודים יודעים גם לחלוב יותר. ובכל זאת, הרי אין זו אהבה, אלא ניצול לשם סיפוק הצורך. ניצול מקסימלי, מתועש ומתועל, שמטרתו היא בעיקר כסף, אך גם כבוד וגאווה.
השקר הגדול של האנושות, זה המכנה צורך וניצול בשם "אהבה", מתחיל בעטין, אבל נבנה כמערכת שלמה של מושגים והשקפת עולם ביחסי ההורה וילדו. ההורה, מנוצל ומרומה משחר ילדותו שלו, כבר שכח אהבת אמת מהי, וכעת הוא נחוש להפוך את ילדו ל"מַשֶהו" – לילד טוב, לאזרח מצליח, למישהו להתגאות בו, או לסתם "בנאדם מחונך". בדרך, הוא יגיד לו אלפי פעמים "אני אוהב אותך", ובאותה עת יחלוב ממנו באלפי דרכים את כל צרכיו הרגשיים המודעים והמודעים פחות. כך ילמד הילד, יותר מוקדם ממאוחר, מהי אהבת האגו, וכיצד לחבר צורך וניצול עם אהבה.
"האישיות (האגו) אינה אוהבת, האישיות רוצה משהו", כותבת ביירון קייטי. "סוסים עומדים בשדה זה ליד זה, ובלילה הם ישנים בעמידה, מניחים את ראשם זה על כתפו של זה. כך נראים יחסי גומלין שלווים. אבל בני אדם 'מתורבתים' למדו איך לנצל יחסי גומלין כדי לענות זה את זה. כל מה שנדרש לשם כך הוא האמונה ש'אם אני עושה משהו למענך, אתה חייב לי משהו בתמורה'. 'אם אני נותן לך את אהבתי, כדאי מאד שתיתן לי את שלך, או משהו שווה ערך'. ומה קורה אם אינך נותן לי משהו בתמורה? אז אמשוך ממך את אהבתי, ובמקומה אנטור לך טינה".
עבור מרבית בני האדם, עצם הנסיון לערער את מושגי האהבה הקיימים או לחשוף את השקר שבהם מעורר רתיעה ואף זעם. קבצן עיוור, שרק מטבע אחד נמצא בקערת הנדבות שלו, יזעם על ההלך שיציץ אל תוכה ויספר לו כי זהו מטבע פלסטיק ממשחק המונופול. ואכן, אובדנה הגלובלי של האהבה אינו מעשה זדוני, אלא סוג של עיוורון. זוהי גדיעה של נתח גדול וחי מעולמו הפנימי של אדם, שאיתו אובד גם מרחב גדול של שדה הראייה. כאשר האהבה היא עיסקה של מילוי צרכים, איננו יכולים לראות את האובדן, את בור הכאב שאותו אנו מנסים למלא בעזרת אותה עיסקה מפוקפקת.
כאשר איננו יכולים לראות את האובדן העמוק שבתוכנו, איננו יכולים לראות אותו גם בזולתנו. חוסר יכולתם של רבים כל כך לראות את סבלם של הפרות והעגלים ושאר בעלי החיים המנוצלים בתעשיית המזון, מקורו בחוסר רגישות עמוק. זהו חוסר היכולת לחוש את העדינות האינסופית של היצור החי, את גודל נשמתו ורגישותה, ואת חוכמתה האלוהית, גם אם אין בה ולו מחשבה אנושית אחת.
חג השבועות, אם כן, אינו חג שמחת החלב ואהבת הפרות, אלא חג הצורך בחלב וניצול הפרות. אך הנקודה המהותית יותר היא, שחג החלב והעטין הוא גם חג השקר הגדול אודות האהבה. העיוורון לרגישותו של העגל הוא גם העיוורון לרגישותם ופגיעותם של ילדינו. הניצול התאוותני של הפרה הוא גם הניצול ההדדי שלנו זה את זו במערכות היחסים שלנו, כי במקום שבו חולבים במרץ פרות, חולבים גם אנשים. והשקר הגדול, כאילו יודעים אנו לאהוב, הוא אותו שקר.
אם איננו רואים את הילד, את הפרה, את הזולת ואת לבנו שלנו, כיצד נוכל להתחיל ולראות? אין ספק ששינוי מהותי כזה באיכות הראייה מצריך מסע אמיץ וגם נחוש. מורים שונים שעשו את המסע מציעים דרכים ושבילים אל היעד שמהם נוכל לבחור, אך נראה שהצעד הראשון בכולם יהיה הכנות. ההודאה הכנה בכך שהררי הסיפורים הצדקניים שלנו בדבר אהבתו וטוהר לבנו מוטלים בספק. משם, מהמקום בו הופך סימן הקריאה לסימן שאלה, אפשר להתחיל ללכת.
האוסטרלית אישה ג'וד (בווידאו משמאל) מציעה לאלה מביננו שעשו את הצעד האמיץ הראשון של הכנות, לעשות צעד נוסף, ולנסות לבדוק מה קורה לנו כשאנו לבד.
"הסיבה שאינך רוצה להיות לבד, היא שאינך רוצה להיות עם עצמך. והסיבה שאינך רוצה להיות עם עצמך היא שיש לך הרבה פחד. אז אתה זקוק למישהו שיסיח את תשומת לבך מעצמך. כי לא הלכת אל תוך תחושת הבדידות הזו, ולא מצאת בה שמחה. ולעתים קרובות זה פשוט הרגל. אינך רוצה להביט לשם, אתה לא חושב שתהנה להיות עם עצמך.
"ההתמכרות הזו לרומנטיקה, זו אובססיה למשהו מבחוץ, משהו שתוכל להקרין עליו את כל תשומת לבך, ואתה חושב שתוכל למלא את הריקנות הזו בעזרת בן הזוג האידיאלי. אבל אין דבר כזה...
"הצורך הזה במישהו הוא אינדיקציה ברורה שעליך לאהוב יותר את עצמך. עליך ליהנות יותר מעצמך, עליך לתת לעצמך את מה שאתה מצפה מאחרים לתת לך. ואז הכל משתנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם