"תהיה ילד טוב, תגיד כן": ראיון עם המורה הרוחנית נירו
המורה הרוחנית נירו, המבקרת בארץ, טוענת שכולנו כבר מוארים ושכולנו בעצם היא. אם כך, מדוע המפגש עמה מזכיר שיעור בכיתה ג'? זיו ארדמן ניסה לערוך ראיון אך קיבל הטפה רוחנית
כנהוג במפגשי סאטסנג ("מפגש עם האמת") המחפשים יושבים על הרצפה, וממתינים לכניסתה של המורה הרוחנית, שלה ממתין כסא. עוד כנהוג, ניצבת ליד הכסא שידה קטנה ועליה תמונות המורים של המורה, במקרה זה: אושו, רמנה מהארשי, והמורה האמריקנית גנגאג'י. לצדם של המורים, הפתעה שהפכה כבר לסמלה המסחרי של נירו: בובות צמר ילדותיות במגוון צבעים.
נירו נכנסת לחדר בצעד קל. היא אישה מבוגרת, אירופית ובהירת שיער, שהגיעה היישר מחופי גואה, שם היא מתגוררת מזה שנים רבות, ובדיוק כך היא גם נראית. היא מפנה לעצמה מקום ישיבה בין הבובות, והמופע מתחיל. "לנשום פנימה, בפה מעט פתוח, כפי ששכחנו לגמרי לעשות", היא אומרת. "לנשום את הרגע הזה... ועם הנשימה הזו אנו מתכווננים לרגע הזה... אני לא מבינה מה קורה פה, שירותים, שירותים, שירותים, למה אתם לא הולכים לשירותים לפני כן? באים והולכים... בשום מקום אחר בעולם זה לא קורה כך. רק הגעת ואת הולכת לשירותים. את עצבנית?"
הגורם המפריע לשלוות רוחה של נירו היא אחת המשתתפות, שאכן חזרה זה עתה מחדר המקלחת רק כדי לגלות שממתינה לה מקלחת צוננת נוספת. "למה את עצבנית?", שואלת נירו. "אני עייפה", עונה התלמידה. "זו לא אמת", עוברת נירו ללחישה מהפנטת. "את חושבת שאת עייפה. את לא עייפה בכלל. אני יכולה לראות זאת. את לא עייפה, יש רק משהו, כמו עצבנות, משהו שאת שומרת לעצמך, לא מביעה. את רוצה להביע משהו מאד חזק. למעשה, בכלל לא היית צריכה לשירותים". התלמידה נבוכה. נירו מחייכת.
חוסר הנוחות, הצחוק המאולץ והמבוכה שעלו בדו שיח על בית השימוש והאמת המוחלטת ממשיכים להיות מרכיביה העיקריים של אווירת המפגש כולו. הכללים כאן ברורים: נירו היא מוארת. היא לוחשת אל האנושות לחזור אל הרגע הזה, לנשום ולא להתייחס ל"בלה בלה בלה" שבראש. היא מנפנפת בידיה, מחייכת ומתענגת על האקסטזה האלוהית שבה היא נמצאת. התלמידים הם קהל הבורים. נראה שמבחינתה של נירו, אין ביניהם הבדל של ממש. הם כולם חבורת האנשים הלא נושמים, הכלואים במחשבותיהם, שהיא הגיעה כדי להושיע. גם לבדוק מי הוא התלמיד ומהי הבנתו הרוחנית אין צורך, כי "אני יודעת בדיוק מה אתם חושבים ומה אתם מרגישים, כי אני בחיבור, אני בחיבור, אני בחיבור".
מפעם לפעם היא מתבוננת לתוך עיני תלמיד זה או אחר במבט מלא משמעות. נירו שייכת לאותם קדושים שכאשר הם מפנים אליך מבט, הם אינם מביטים בך, אלא מביטים עליך. אין שם התעניינות אמיתית בתלמיד אלא רק מבט יודע כל, שממתין לך, הקטן, שתעלה במדרגות האור ותגיע לגן העדן שלה, הגדולה.
ואני, הקטן, דווקא אוהב מורים רוחניים. ראיתי כבר כמה מהגדולים שבהם, מהם גם כאלה שהצליפו במילותיהם על התלמידים כדי להעירם, אך כאן באמירים אינני יכול להתעלם מההתנשאות המוסווית היטב. האם היא מוארת? לפי מילותיה כן, אך חוסר הכבוד שלה כלפי התלמידים וחוסר היכולת שלה לנהל דיאלוג אנושי פשוט או לקבל ביקורת כאחד האדם, מטילים
נירו אומרת שהכל בסדר. אבל אווירת השיח הנוצרת בחדר מעודדת את התלמידים דווקא להרגיש לא כל כך בסדר. ראשית, הם לא נושמים כמו שצריך. שנית, ראשם מלא במחשבות ובשטויות. שלישית, הם מעזים להחליף מילה במהלך הסטסאנג. "רק בישראל דבר כזה קורה", היא מעירה באנגלית בשנית, ואני חוזר בזכרוני אל המורה פרידה שנהגה להכריז "רק בכיתה ג'2 יש כל כך הרבה רעש!". כן, גם פרידה היתה במקור ייקית.
כוונותיה של נירו הן טובות, אין בלבי ספק. היא איננה רודפת כסף וגם לא פרסום. ייתכן שעמדת העליונות ארוכת השנים שלה אל מול המיקרופון הפכה אותה לקצרת רואי לגבי האופן בו היא יוצרת נפרדות חזקה בינה ובין תלמידיה ובין בני אדם בכלל, וגם לקצרת רואי לגבי מגבלותיה האישיותיות. ההארה, כפי הנראה, עלתה לה לראש. זה קורה לא רק בקבוצת הכוכבים אוריון.
הגיעה השעה לראיון. כפי שכבר הבנתם, הנחת העבודה של נירו בכל מפגש היא שאתה בור מבחינה רוחנית, וכן שמן הראוי שתהפוך לאחד מתלמידיה. אם זוהי ההנחה לגבי משתתפי המפגש, נראה שהעיתונאי, שעבודתו כרוכה במחשבות ובמילים, נמצא רמה אחת מתחתיהם. הראיון, לכן, אינו שיחה אלא נסיון להציל אותי. להאיר את עיני. ואם לא, אז לפחות להבהיר לי את מקומי על הסקאלה. הסקאלה של נירו, כמובן.
הנה הראיון לפניכם, כפי שנערך באותו חדר בנוכחותם של כמה מהתלמידים שנשארו בו לאחר סיום המפגש.
שלום נירו. למען האמת נפגשנו פעם אחת, כאשר באתי למפגש שלך בפונה לפני כמה שנים.
הו, זה היה לפני המון זמן, פונה. ואני לא מאחסנת שום דבר כאן (בראש ז.א.), אלוהים עשה חסד ולקח את הזיכרון שלי. אז אני לא צריכה לטרוח לגבי זה.
אם כך, אשאל אותך כמה שאלות.
בוא נראה אם עדיין יש לך שאלות כלשהן.
אם לא יהיו, המאמר יהיה ריק.
אוקי, אז בוא נראה, אולי תוכל לענות עליהן בעצמך.
טוב, אולי אשאל וגם אענה. ראשית, אמרת במפגש שעשית אימונים רוחניים במשך 20 שנה. האם תוכלי לספר לי על שנים אלה?
הרי אמרתי לך שאלוהים לקח את הזיכרון שלי. איך אוכל לספר לך על מה שלא קרה ממילא?
תסבירי.
איך אוכל לספר לך על מה שמעולם לא קרה? אושו גם אמר זאת תמיד. מה שלא קרה. (לוחשת) זה הכל כאן... ומרגע שאלוהים לקח כל מה שכאן (בראש ז.א.) אני חופשיה מכל דבר. אל תיקח את זה כל כך ברצינות.
האם תוכלי לספר לי על היום בו התעוררת?
אני ערה מאז שאני קטנה. אין רגע ואין יום. אין יום כפי שאושו תיאר "את היום ההוא". מאז שהייתי קטנה אני לגמרי ערה, ואז נכנס המיינד ואז הייתי צריכה לחיות תקופות שהמיינד היה בהן מאד חזק, בעיקר גיל ההתבגרות, ואז כל הזמן היתה היזכרות, היזכרות היזכרות, עד שזה הפך לברור לגמרי.
אז לא היה רגע מסויים בו היתה הארה, או שהכל הפך ברור, כפי שאת מתארת?
שאגלה לך את הסוד על אודות ההארה?
כן, גלי לי.
הארה קיימת. היא קיימת. זה הכל עבודתו של אלוהים. עבודתו של אלוהים היא מוארת. איך ייתכן ששני הדברים שונים זה מזה? אנחנו כולנו מוארים, הכל מואר. פשוט אין לנו גישה לזה. אנחנו לא במגע עם זה. וזה הדבר היחיד – אנחנו באים שוב במגע עם ההארה שלנו. אתה מואר, אל תדאג, אבל אתה לא במגע עם זה כי בלה-בלה-בלה (עושה קולות פיטפוט של המחשבה). כן? אז אין לך גישה לזה. אז הארה לא יכולה לקרות. היא יכולה לקרות רק ברגע בו אנו מתעוררים שוב אליה. אהה! זה תמיד היה.
ביקשתי ממך לשתף אותנו בהתעוררות שקרתה לנירו, או לדמות נירו שהתקיימה לפני כן.
לא היה שום רגע. אולי זהו הרגע הזה.
ברכותי.
תודה (צוחקת). זה תמיד הרגע הזה. הרגע הזה ממש עכשיו. זה הדבר היחיד שקיים. כל השאר זה בלה בלה בלה כאן (בראש. ז.א.), ואני יודעת שאתה זקוק לסיפור קטן עבור העיתון שלך, אבל כבר נתתי לך סיפור נחמד, על אודות ההארה. אז תכתוב את זה, וכולם יהיו מרוצים, והם יבואו ויקבלו גישה לזה. הבט בה (מצביעה על אחת המשתתפות שבחדר), האם היא לא לגמרי מוארת? (שאר הנוכחים צוחקים).
הממ...
תגיד 'כן'. תהיה ילד טוב. (כולם צוחקים).
ספרי לנו על הסדנא שתיערך כאן.
"awakening intensive" אנחנו קוראים לה. האם הערב לא היתה התעוררות אינטנסיבית? אז נעשה זאת חמישה ימים, נתאמן על זה (מוחאת כפיים ונוקשת באצבעות). אתה הארה. תבוא?
לא, לא אבוא.
הו... אה, אתה חייב לכתוב את המאמר. אוקי.
אמרת שתוכלי לעזור לאנשים להיפטר מה"בלה בלה בלה" מהראש.
לעזור היא לא המילה הנכונה. אני מסירה את הבלה בלה בלה.
שמתי לב שיש שלוש תמונות של מורים רוחניים על השולחן שלך.
הו, שכח מזה. הנה, הם כבר נעלמו משם. הם עשו את עבודתם והם נעלמו. אני לא יודעת למה אני שמה אותם שם. זה המנהג, לשים שם תמונה של המורה. יום אחד חשבתי 'למה אני שמה את זה שם? זה טפשי. אני לא מתייחסת אליהם בכלל בדברי. אני יכולה להסיר אותם'. ובאותו סאטסנג מישהו שאל: מי נתן לך את הסמכות לתת סאטסנג? (צוחקת, וכל הנוכחים מצטרפים). אז החזרתי אותם.
תוכלי לומר לנו משהו על הקשר שלך עם שלושתם?
אני אוהבת את שלושתם, כי כולם אני. בפעם הבאה אשים תמונה שלך גם.
ראיתי דמויות נוספות לידן - הבובות.
בובות? לא הקשבת היטב בסאטסנג? אלה הן עמליות. עמליה הוא זן, כמו כלבים או חתולים. הם כולם זהים, כפי שאנחנו, וכל אחד שונה בטעמו. ולכל אחד יש שם שונה, כלומר דרכון (היא מוציאה דף קטן מגבה של אחת הבובות), כאן יש שם ומקום לידה. אספר לך אנקדוטה: כשהגעתי לישראל היה לי שק גדול מלא בעמליות כאלה. המוכסים הישראלים לא כל כך נחמדים לזרים, והם שאלו 'מה זה?' ואמרתי זה שק מלא עמליות ולכל אחת מהן יש דרכון. אז הם אמרו 'אוקי' ונתנו לי לעבור. ולכל אחת יש שם, כמו שלך יש שם. מה שמך?
זיו.
זיו?
כן.
ואתה לא זיו.
אני לא.
לא. והוא לא קוקו, והוא לא פייסי (מצביעה על הבובות), והם כולם עמליות. וגם אתה - זה. אתה זה.
ושאלה אחרונה: במהלך הפגישה היום אמרת שאין דבר כזה "ישראל". זה עשוי להותיר בהלם ישראלים רבים.
כן, כי רבים מהם חיים כאן, ועבורם זו ישראל.
האם לדעתך ישראלים נאחזים בזהות שלהם או במיינד שלהם באופן מיוחד?
לעולם לא אשתמש במילה כזו. זה עשוי להביא רק בעיות, אם אגיד שהם במיינד שלהם באופן מיוחד. למה שאגיד זאת? הבט בהם. האם הם במיוחד במיינד? ההיפך הוא הנכון.
פשוט אמרת במהלך הערב כמה פעמים "התנהגות כזאת, זה קורה רק בישראל".
מה שהגברת עשתה שם היה מאד... אבל זה היה יכול לקרות בספרד או בגרמניה. אני מאד דיפלומטית עכשיו. (כולם צוחקים). לשחק את זה, לשחק את זה. זה הכיף הגדול. לדעת שאין לי מה לעשות עם זה, ואז לשחק עם זה. כמו שהגברת כאן אמרה הערב, 'אני לא קונה את הסיפורים האלה, אני מנסה לשחק אותם', וכדאי שגם אתה תשחק אותם קצת יותר.
***
בדרך חזרה מאמירים הרמתי טלפון לחברה ותיקה שטיילה בהודו.
"תגידי", שאלתי, "שמעת על המורה הרוחנית נירו?"
- "כן, הלכתי למפגש איתה בהודו, כשהייתי בגואה".
"נו, ואיך התרשמת?"
- "לא נפלתי מהכרית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם