שֶפוני: ראיון עם השף מושיק רוט
אי שם בהולנד, רחוק מהתקשורת המקומית, רקח מושיק רוט לונה פארק של טעמים והפך לשף הישראלי הראשון שזכה בשני כוכבי מישלן. הקולגות בארץ יכולים להמשיך לזלזל בבישול המולקולרי שלו. הוא מצדו ימשיך להתענג על חומוס עם ביצה, לדרוש 250 יורו לארוחה ולהצהיר בלי להתבלבל: "אני אהיה השף הכי טוב בעולם"
נו , והתרגשת?
"לא. שמחתי". אבל צחוק וצניעות בצד, מדובר בחתיכת עניין. בעולם בו מעריצים שמורים לכוכבי ג'אנק פוד לנשמה, שריד ארכיאולוגי של חובבי מסעדנות ישראלים הוא נדיר לאללה. לא כל שכן כשמדובר במושיק רוט (37), ישראלי שהפך לשף הולנדי מהליגה העליונה, ומסעדתו T Brouwerskolkjeהשוכנת באוברביין, חצי שעה מאמסטרדם, עוטרה לאחרונה בכוכב המישלן השני שלה. מעבר לעובדה שמדובר באות לגיון הכבוד מטעם התנ"ך של המסעדנות האירופית, מהסוג שמסוגל להעיף לכל חובב אוכל את הלסת, אקט ההערצה ההוא הופך לאקזוטי כשלוקחים בחשבון שרוט - שצבר לעצמו שם של פיגורה קולינרית בארצות השפלה - הוא אלמוני לחלוטין בישראל.
בתור השף הישראלי הראשון שזוכה לכיבודים מסוג זה בחו"ל היה מצופה ממנו להיות מוכר לעמ ישראל, שלא לומר להפוך לסופלה של אגו טריפ, אבל רוט בשלו. הוא איש עצום ממדים, בעל פני תינוק, נעים מאוד, אירופי. לא מזכיר מודלים מתלהמים של שפים. לא מסגיר שמות של קליינטים. מסביר במבטא הולנדי שאימץ שהוא עדיין לא הגיע לפסגת הקריירה.
"אני אהיה השף הכי טוב בעולם", הוא מכריז בילדותיות. "מישלן זה כמו אולימפיאדה, ועכשיו קיבלתי את הכסף. מפה אני כבר מכוון לזהב. אני רוצה את הכוכב השלישי". הצהרה מתבקשת אחרי שנודע בארצות השפלה כמי שמאכיל את הנהלת קבוצת הכדורגל אייאקס אמסטרדם, דיפלומטים, סלבס ואצולת ההון הישראלית. בנוסף, וחשוב יותר: הכוכב השני נפל בחלקו שלוש שנים בלבד אחרי שזכה בכוכב הראשון. ושוב: במושגים של מישלן - שבע שנים לשני כוכבים, בלי קשרים או השכלה פורמלית, הופכים את רוט ללא פחות משערורייה.
אבל עזבו אתכם מההולנדים: עכשיו כל מה שהוא רוצה זה קמצוץ הכרה מכם. הספיק לו מההתעלמות הישראלית הפושרת, והוא דורש קצת יחס חם. כשנפגשנו לראשונה לפני כשלוש שנים, אחרי שקיבל את הכוכב הראשון שלו, הרשה לעצמו רוט לרטון ולתהות למה מתעלמים ממנו כאן. היום הוא הרבה יותר מפויס. "מה את שואלת, אם נעלבתי כשלא שמו עליי כאן זין? נעלבתי. אבל צוחק מי שצוחק אחרון".
שאול אברון (פיגורה קולינרית ובעלי יועזר בר יין), שהייתי אצלו לפני שלוש שנים ודיברנו - לא עניינתי אותו. הכוכב שלי לא שיחק אצלו תפקיד. וגם לא אצל אחרים. ואהרוני, למשל, שפתאום עכשיו הזמין אותי אליו הביתה. זה לא היה קודם. ושפים אחרים והמדיה.
"תראי, עזבתי כאן בגיל 23. לא השתייכתי כאן לשום קבוצה של שפים. אז גם לא רצו לפרגן לי. היתה כאן המון ארוגנטיות מצד אנשים, במיוחד בגלל סגנון הבישול שלי (המולקולרי), שלא מכירים פה. עשו פרצוף. עכשיו זה לא קיים. עכשיו כולם מפרגנים, כי כבר אין להם ברירה! הם כבר לא יכולים להתעלם ממני. אבל אל תוציאי אותי ארוגנטי. מגיע לי".
בוא נחזור לרגע ההוא, כשקיבלת את הכוכב השני.
"זה כמו תחושה של לידה. ואני גבר ואני יודע איך זה מרגיש. בשבוע הראשון אחרי הזכייה איבדתי את כל הדם שלי. כולו הפך לשמפניה. אני טיפלתי בשמפניה, אלס אשתי, שהיא גם הסומלייה והשותפה שלי, טיפלה בלקוחות.
את היום האחרון באותו שבוע עשינו במסעדה של חבר טוב שלי, שאני גם בונה לו את התפריט, השף ז'אן זורז' קליין ממסעדת ארנסבורג (מסעדה של שלושה כוכבי מישלן, בבירנטל שבאלזס). שתינו רק פטרוס כל הערב. על השולחן היו כמהין כמו מלח ופלפל. ערב מדהים".
ואם היית צריך לתאר את התחושה למי שלא מבין מה המשמעות של כוכב מישלן שני, איך היית מסביר את זה?
"היינו באקסטזה. אני אתן מטאפורה, ובגלל המצב של המלחמה כרגע היא קצת הומור שחור. חמאס אמר למתאבדים שאם הם ימותו הם יקבלו 70 בתולות? אני קיבלתי את ה-70 האלה באותו ערב, ולא הייתי צריך אפילו להתאבד".
גם אם נתרחק לרגע ממטאפורות מעופרת יצוקה, ברור שרוט הגיע למעמדו הנוכחי עם מינימום סיכוי ולא מעט תעוקות לב. כרומנטיקן אמיתי, גם מעליו ריחף בעת הזכייה צלו של השף ברנאר לואזו, שהתאבד לפני כמעט שש שנים, אחרי שחשש כי הפלנגות של מישלן יגזלו ממנו כוכב אחד ויחשפו את ערוותו ברבים, כבעל שני כוכבים בלבד. בסוף לא נלקח מלואזו הכבוד, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הוא התאבד בירייה, והפך באחת לגיבור טראגי של שיטת הכוכבים ולקורבן האובססיות שלו עצמו.
רגע לפני הכוכב השני, גם רוט לא נמלט מפעמון הזכוכית ההוא: "לא התכוננתי קוגניטיבית לאופציה שאני לא אזכה. עבדנו מאוד קשה. שכרנו אנשים, התכוננו להפסדים כספיים, אבל לא באמת חשבתי מה אני אעשה אם אני לא אזכה. יום לפני לא יכולנו לישון. באופן נורמלי את הולכת למסעדה לארוחת ערב? הלכנו באותו יום לחמש מסעדות. בלילה יצאנו לבלות. כדי לשכוח. לא ישנתי דקה. ואני זוכר שאמרתי לעצמי: 'אם אני לא זוכה, אז יהיה הקטע של לואזו!'".
השאלה היא לואזו באיזה מובן. פרפקציוניזם ואובססיביות, או אובדני?
"שאם אני לא מקבל כוכב אני יורה בעצמי! מה לעשות, אני רומנטיקן. קשה מאוד להסביר את הלחץ, את האקסטזה. מתח ומתח ומתח. אני מאוד אמוציונלי. יש לי סערות בפנים. במקרה שלי זה כמו לקלף בצל אחרי שהוא היה בברביקיו. מבפנים הוא מאוד מתוק. ישבנו וחיכינו שזה יגיע, וכל דקה היא שעתיים. בסוף, בתשע עשרים ושתיים - ואני לא אשכח את השעה - אומר הקריין שזכתה גם מסעדה אחת קטנה מאוברביין. ופתאום הזמן הלך כל כך לאט. נפלתי על הרצפה ושעתיים שכבתי שם וצרחתי. זה היה מחזה מרהיב. כמובן שאתה פוחד מבפנים, אתה משקשק, רועד, אבל יש את האמונה שבוא'נה -אתה פאקינג גוד".
האג'נדה הקולינרית של רוט שאובה מהבישול המולקולרי. מדובר באסכולה של שפים, בראשם פראן אדרייה הקטלוני (ממסעדת אל בולי) והסטון בלומנטל האנגלי (ממסעדת duck fat). הבישול המולקולרי דוגל בחוויה לכל החושים, וככזה משתמש בכימיה כדי לשנות מצבי צבירה של חומרי גלם ולזקק מהם מקסימום טעם, כמו גם בשילובי טעמים ומרקמים חדשניים. ובמילים אחרות, הוא מערב קציפות, מחיות וג'לי ללונה פארק של חנקן נוזלי וספריפיקציות (מעין כדורים נוזליים מבפנים וקשים מבחוץ, הנעשים ממוצרי חלב, פירות או ירקות). או בניסוח נוסף: הדבר הזה ששפים בארץ לא ממש יודעים להתקין, ברוב המקרים.
לא פלא אם כן, שניסיונות מולקולריים לא זוכים אצלנו לאהבת הקהל. אפילו רוט, שהכין במסעדתו בעבר מנות כבונבון חם-קר
עכשיו, למשל, הוא מתגאה במאכלים סולידיים, דוגמת אויסטרים בטעמי העונה (עם מחיות של אשכולית אדומה, יוזו ופסיפלורה); כבד אווז עם זיקוק של פרח אלדר (פריחת אביב של פרי יער שלא קיים אצלנו), ויניגרט של קברנה סוביניון וטקסטורה של אלוורה ("זה טעים"!) ומנת ים שנבנתה כגלים, עם טונה, אויסטרים ושאר דגה, כמו גם אבקה שנעשתה מהחלק הכתום של הקוקי סאן ז'אק. כאמור, סולידי. ועדיין - הוא משוכנע שהסלידה מהמטבח הזה נובעת בעיקר מהעובדה שרוב השפים לא יודעים לעשות אותו כמו שצריך.
קשה מאוד להסביר את הטקטיקה שלו, אבל ננסה: "בהתחלה הייתי מאוד מאוד רוקנרולי. הייתי עושה שואו עם חנקן נוזלי, משחק עם ג'לטין, אבל בשלב מסוים הבנתי שהעיקר זה הטעם. צריך לזכור שהלקוח צריך להיות מופתע, אבל לא מהטכניקה, אלא מהטעם. המטבח שלי הוא מטבח יצירתי, והבסיס שלו הוא חומרי גלם. כשאנחנו מדברים על פילוסופיה במטבח אנחנו מדברים על טעמים. כשאתה מבין את חומר הגלם שלך יש לך את היכולת לשחק באוכל. וזה לא קשור לכימיה, אלא להבנה של טעמים ובסיסים של טעמים: חמיצות, שהיא הכי חשובה, מרירות, מתיקות, מליחות ואוממי (הטעם החמישי שמקורו במזרח ובמערב מגדירים אותו כעשיר ובשרני). הבנה בשילוב שלהם עושה מנה טובה. לא בטכניקה".
ולמה המטבח הזה זכה למוניטין שלילי?
"כולם קוטלים את המטבח הזה: אז איך יכול להיות שהשף מספר אחת בעולם זה פראן אדרייה? כל אלו שהורסים את השם של השיטה הם פשוט אינפנטילים. הם לא מבינים את החומר גלם ועושים שטויות. לא מבינים את הבסיס, וזה להבין את הטעם ואיך אפשר לשחק איתו. ואז, ב-98 אחוז מהמקרים הם עושים טעויות. מנה צריכה להיות מחומרי הגלם הכי טובים, והיא קודם כל צריכה להיות טעימה. וזה מה שאנשים שוכחים".
"עקרונות ההבנה של חומר הגלם נמצאים בדברים הכי פשוטים. אני יכול להבטיח לך שאם אני אעשה לך ספגטי ברוטב עגבניות הוא יהיה הספגטי הכי טוב שאכלת בחיים שלך. צריך לדעת מה קורה לעגבנייה כשהיא מתבשלת. רמת החומציות שלה יורדת ורמת הסוכרים עולה. הצמצום מעלה את רמת הסוכר באחוזים. ואיפה אני יכול לבלום את זה שהספגטי לא יצא לי מתקתק מדי או חמוץ מדי? להשתמש בעגבנייה שכבר הובשלה. למה הכוונה? עגבנייה שהיא כבר על דרך ייבוש. אז אני אקח עגבניות הכי טובות שיש ובמקום לעשות אותן במחבת אני אכניס אותן קצת לתנור, עם השום והשמן. וזה יהיה הבסיס לרוטב. את העיסה הזו אני זורק לתוך הספגטי, ותקבלי את הפסטה הכי טעימה בעולם. אני מבטיח לך".
מה פלצני בעיניך?
פלצני? לא אוכל. אולי חיי הזוהר מסביב. כרגע אני נוסע ליפן, ושם אני אבשל ארוחה מאוד גדולה. אז יהיו מלונות טובים ומחלקה ראשונה. זה פליץ פליץ. האוכל מבחינתי הוא פילוסופיה".
לזכותו של רוט ייאמר כי הפסאדה ממנו והלאה. לניסיון התיאורטי לממש איתו קלישאה ולהנחית אותו בשיפודייה מג'ויפת לטובת המעבר ממולקולרי לבקטריאלי, בציפייה שיימס מזעזוע, הוא דווקא מגיב בעליזות. "על האש זה הטעם הכי ישראלי בעיניי. אני גם אוהב מאוד חומוס עם ביצה. הרי גדלתי פה".
הוא גדל באילת ובהמשך ביבנה ( "ההורים שלי שם עכשיו, עם המלחמה והטילים. אני נורא דואג להם"). "הייתי ילד שלא יודעים איך להסביר אותו. לא מתעניין חברתית. אכלתי קלמארי, לובסטר וגם גפילטע פיש. אבא שלי היה מביא קיפודי ים והיינו אוכלים את זה עם טבסקו ולימון. ואהבתי גם אבו נפחא".
"בגיל שבע, כזה עוף בשקית ניילון, בקוקי. והייתי שורף סירים. שורף וזורק לזבל. בישלתי בהם עופות, צלי, ולא הצליח. אחרי חודש אמא שלי גילתה שהיא בלי סירים. אז הבינו שאני מנסה לבשל".
אחרי הצבא הוא ירד לאילת במטרה להפוך למנהל בית מלון. אוכל, כאמור, עניין אותו, אבל יותר כספורט אתגרי ולא כקריירה. אלא שאז פגש את אלס, אשתו לעתיד. היא היתה מבוגרת יותר, עם ילדים ולא יהודייה, אבל רוט הסתחרר. בלילה אחד הוא החליט שהוא מאוהב ושזו האישה של חייו. והוא גם אמר לה את זה. היא, בתגובה, לקחה את הרגליים וחזרה להולנד. בסוף נכנעה אלס לחיזוריו, כמו שמשפחתו נכנעה לקונספט הכלה הלא יהודייה ("היה קשה מאוד, אבל הם הבינו שהם יאבדו אותי").
בגלל שלאלס היו ילדים בהולנד, רוט הגיע לשם ונחת בגיל 23 בתפקיד הזוהר של מנהל פיצרייה. הוא לא ידע את השפה, לא היו לו קשרים ולא היה לו מושג מה הוא באמת רוצה לעשות. לאט לאט הוא התחיל להתעניין בבישול כאופק מקצועי ("למדתי לבד. הייתי מכין טרין וזורק, ועוד פעם"). בשלב מסוים הזמינו הוא ואשתו את יוני בור, המנטור הגדול של המטבח ההולנדי, לארוחה אצלם בבית. רק כדי לסבר את האוזן, הולנד כיום היא הרבה יותר מפטאט ופטריות הזיה: היא מונה כמאה מסעדות מכוכבות במישלן ולהק של חובבי אוכל ויין. בור, הנודע במטבח הרפתקני ויצירתי, הוא אחד מהאורקלים של השפים המקומיים.
"עשיתי לו ארוחה קלאסית: יונים עם כרוב, לובסטר טרמידור. והוא כל כך התרשם שהוא אמר שאני חייב להיות טבח. הוא לקח אותי בתור סיכון, כי לא היה לי שום ניסיון. ועד היום אני מודה לו". בהמשך נחת רוט לסטאז' במסעדתו המכוכבת של בור (כיום בעלת שלושה כוכבים) -De Librije. במקביל , ערכו הוא ואשתו טיולים מרובי כוכבים ברחבי אירופה ("למדתי על טעמים"). משם המשיך למסעדת Zweetheol ליד רוטרדם, של השף איריק פון לואו, אף היא מעוטרת בשלושה כוכבי מישלן.
ואז הוא פתח את T Brouwerskolkje, בנקודה פסטורלית ("זה נראה כמו הצריף של תמרי") שפעם היתה בית פנקייק, וישר נפל למלכודת. כרגיל, ענייני כסף ונכלוליות כלפי הפראייר הזר. רוט לא ויתר. הוא ואשתו - שתפקדה כסומלייה במקום - עבדו לבדם במטבח הזעיר במסעדה, מדי פעם עם עזרה
מבחוץ. "לאשתי אני חייב הכי הרבה", הוא מהרהר, "בלעדיה לא הייתי מגיע למה שאני. התפתחנו קולינרית יחד".
שנה וחצי אחרי כן הגיע האישור בדמות הכוכב הראשון. במקביל, הוא התיידד מאוד עם ז'אן ז'ורז' קליין, שף מסעדת ארנסבורג. רכילאים גסטרונומיים טוענים שכשקליין עבר התמוטטות עצבים מאז'ורית וביקש מחברו להגיע ולהרכיב את התפריט, רוט לא היסס. "בניגוד לשמועות, זה היה עניין של חברות. למדתי ממנו המון, אני חייב לו הרבה. ברור שזה אבסורד שאני מרכיב לו את התפריט והוא מאשר, אבל זה לא בעייתי מבחינת אף אחד מאיתנו. אין כאן אגו", הוא אומר.
על הדרך אירח רוט שלושה פרחי מטבח ישראלים לסטאז' אצלו. אחד מהם, ברק אהרוני, שהיה הסו שף ברפאל והיום הוא השף התפעולי בטוטו, חזר מלא התפעלות: "למי שבא מהטירוף של מסעדות בארץ קשה להתרגל אליו. מושיק לא דומה לשפים כאן: יש לו אורך רוח, הוא סבלני, שקט והוא מסביר. הוא מוכשר מאוד ויודע מה הוא רוצה. והוא סימן לעצמו מטרה. אי אפשר להשוות את האוכל שלו לשום דבר שיש פה. מצד שני, כששאלתי אותו אם הוא רוצה שאביא לו משהו מהארץ, הוא רצה שאביא לו טוויסט. הוא כזה".
עכשיו, כאמור, אחרי הכוכב השני וההכרה הבינלאומית, הוא כבר מכוון לכוכב השלישי. מסעדתו פתוחה שלושה ימים בשבוע, ובחצי השני של השבוע הוא נוסע למסעדתו של קליין, ומייעץ למסעדה נוספת, The Tiedes. חוץ מזה, הוא גם שוקל מיזם ביפן. מסעדה בארץ? אין סיכוי. לפחות לא כרגע, עם המיתון.
"אם כבר בארץ, הייתי שמח לעשות כאן בר אויסטרים, או בראסרי עם כמה מנות. וזהו. במסעדה שלי האווירה והעיצוב מאוד פשוטים. קז'ואל. אבל יקר. מאוד. תכתבי את זה כדי שלא יבואו כאלה שקודם מסתכלים על המחיר ואז מחליטים אם טעים להם. לא מעניין אותי לבשל לאנשים כאלה. אוכל צריך להיות חזלך, שאין לזה מילה בעברית. זה ערב לחך. המחיר משני".
כמה עולה לאכול אצלך?
"בסביבות 250-200 יורו. 125 לאוכל, והשאר לאלכוהול. בשביל ההשוואה, הארוחה אצל פראן אדרייה תעלה 180, עם יינות כ-300. מצד שני, בכתית הוצאתי עם אשתי יותר מ-2,000 שקל , ובמול ים הרבה יותר".
אתה מדבר על מיצי שחלות של עגבניות בתולות שקטפה פלאחית משופמת בעיבורי יפו, כמאמר אייל שני?
"אני לא מכיר את אייל שני, אבל ניסוחים כאלה. כן. שזה אינפנטילי. אבל בצלחת מה שהיית מקבלת תכל'ס זה סלט של חומוס עם צנוברים. כי לא היה בסיס. עכשיו הבסיס הרבה יותר טוב כאן, אז לא צריך להסתתר ולהסתבך עם מילים. אתה מזמין ואתה יודע למה לצפות. ובזה מתחיל השינוי בישראל. יש הבנה, יש מודעות לצורות הבישול, לאיך בעזרת הטכניקה אפשר להגיע לטעמים מאוד ייחודיים, מדויקים. לגבי הבישול המולקולרי, הרוב כאן אינפנטילים. הבעיה בארץ היא שהרוב נתקעו עם הגימיק, והבעיה הגדולה יותר היא שהרוב כאן לא יודעים אפילו איך לעשות את הגימיק".
ממי התרשמת כאן?
"מבחינתי מי שעושה את זה בארץ זה כתית ומול ים. מקומות שנותנים חוויה באמת באמת טובה. הרגשתי שההתפתחות שלהם נעשתה יותר בהבנה של חומרי הגלם שהם משתמשים בהם כדי להפיק את המקסימום. יש דיוק יותר גדול, ויש כאן התמקצעות וידע ויצירתיות. המטבח העילי בארץ כבר אומר לעצמו 'אנחנו חדשניים, אבל מה נעשה כדי שהחדשנות הזו לא תיתפס אצל האנשים כמטבח מולקולרי?'. את יורם ניצן אני מאוד מעריך. הוא תרם כאן הרבה להתפתחות הזו.
"מאיר אדוני בעיניי הוא מהשפים הכי חשובים כאן. והוא גם חמוד, ואני לא הומו. באמת, אם הייתי ילדה הייתי רוצה שמאיר יהיה בובת הברבי שלי. כי כיף איתו. מאיר - ואין לי בעיה להגיד את זה כי אני גם אגיד את זה לו - חותר לנקודות מסוימות, והמריבה בין מה שהלקוח רוצה ובין מה שהוא רוצה להגיד היא מריבה מאוד אינטנסיבית. הוא יוצר ונלחם. ולא נגד הלקוח שלו, אלא נגד עצמו. ואני מאמין שהוא יחזיק מעמד במיתון. . . חוץ מזה, אהבתי מאוד את האווירה בהרברט סמואל. הרגשתי שאכלתי אוכל ישראלי. כמו שאחד מהמקומות שאני אוהב בפריז זה האטלייה של רובושון? הרברט זה אטלייה עם אוכל ישראלי. את רושפלד אני לא מכיר, ואצל אחרים, כמו רפי כהן ועזרא קדם, אני לא מכיר ולא אכלתי הפעם".
אני חייבת לשאול: כאדם סבלן, זרקת פעם מישהו מהמסעדה שלך?
"כן. פעם אחת כשאנשים היו אצלי שיכורים, ואחרת כשמישהו צבט מלצרית שלי בטוסיק. אבל היו לי גם זוג ישראלים לפני שנתיים: רצו לשנות מנות, הסתכלו על המחירים, והרשיתי להם הכל, כי הם ישראלים. ואז הם בוחרים יין. האישה הודיעה שהיא לא שותה יין. ביקשו מים מהברז, מה שאין לנו. אבל נתתי. מגיעה כוס היין. הגברת אומרת שהיא רוצה 'טיפ טיפה', אבל שלא יחייבו אותה. ואז האישה אומרת לגבר על אשתי, 'תראה איזה קמצנית היא'. יצאתי מהמטבח ואמרתי להם לעזוב. שהם לא יקבלו כאן שום דבר. הם אמרו, אבל אנחנו ישראלים כמוך'. אז עניתי להם: 'ישראלים, אבל לא מעניינים אותי'".
יש מישהו שאתה חולם להאכיל?
"הצער הכי גדול שלי הוא שאמא שלי לא אכלה אצלי. היא מאוד חולנית ולא טסה ולא זזה מהבית. היא לא היתה בחתונה שלי ולא היתה אצלי אף פעם. וזה נורא קשה לי. אם אתה מאמין באלוהים אולי זו אחת המכות שהוא נותן לך כשאתה עוזב את הארץ".
ומה תעשה כשתחזור להולנד?
"ארזה בחזרה את ה-20 קילו שעליתי מאז הכוכב השני. זו החלטה שאני לוקח בשביל אשתי, כי החלטות בחיים לוקחים למישהו אחר, כדי לרצות אותו. אז אני אפסיק לאכול פחמימות, שזו בעיה".
כי אתה אוהב פחמימות.
"לא, כי כשאני מרזה אני זוכר פחות טעמים. מאבד אותם. ואז מה יהיה?".
נא להמתין לטעינת התגובות
