ראשי » סגנון ופנאי » אוכל » ביקורת מסעדות

השמים של סורה: ביקורת מסעדה

בטח גם לכם יש מסעדת פיוז'ן אסיאתית מתחת למשרד, אבל זה לא אומר שאתם יכולים לוותר על ביקור בסורה שבגבעתיים. ברגע שתטעמו את הצ'ילי-פופ שרימפס שלה, תבינו למה

סוג מסעדה: אסייאתי
כתובת: סורה, דרך השלום 53 גבעתיים,  03-5710022

לפעמים קשה להשתחרר מהרושם שמסעדות הפיוז'ן האסיאתיות הן סוג של וירוס שנדבק לגרסה העברית של תוכנת אופיס. בכל מקום אצלנו שיש בו משרדים, מישהו עומד ומגלגל אטריות. אם אתם משתמשים באופיס, תסתכלו עכשיו מתחת לשולחן: רואים? שם, למטה ליד הרגל, וייטנאמי קטן עם עיניים טובות. מריחים את הסויה? יש כמה סיבות טובות לכך שסוג המסעדה הזה הפך לפופולרי כל כך באזורי העסקים שלנו.

קודם כל, כמובן, מנעד טעמי המתוק?חריף שאהוב עלינו במיוחד, אבל בנוסף גם סיבות קצת פרוזאיות יותר. למשל, האפשרות להשתמש בחומרי גלם בעלי אפיל יוקרתי שמחירם זול יחסית (פירות ים קפואים), היכולת לייצר מנות טעימות ומשביעות (אטריות למיניהן) בעלות גלם מינימלית, והעובדה שהבישול הזה אינו מצריך מטבח משוכלל או מיומנויות בישול יוצאות דופן. וכמובן, אסור לשכוח שכוח העבודה שמפעיל את המסעדות האלה-מה שבעלי המסעדות מכנים ביחסיהם עם משרד העבודה "שפים בעלי מיומנויות ייחודיות" - זול בהרבה מעובדי מטבח מקומיים.

אם תוסיפו לכל אלה את העובדה שהמטבחים שמתחרים בעולם הגדול במסעדות מדרום-מזרח אסיה-מטבחי מקסיקו, דרום אמריקה והודו-מעולם לא קנו אחיזה כאן, תבינו למה למצוא היום בניין משרדים שאין בקומת הכניסה שלו מסעדת פיוז'ן אסיאתית-אטריות תאילנדיות, גיוזה סינית, שיפודים קוריאניים וסושי לבנטיני-נדיר בערך כמו למצוא בניין משרדים שאין בו קומות שהתפנו. מבין המסעדות העממיות האלה החביבה עליי ביותר היתה מינה טומיי נוחה עדן. המנות היו קצת אחרות, הבישול של שחף שבתאי היה מיומן ואנרגטי, והשימוש בחומרי גלם נדירים הפך את הארוחות בה, בוודאי בתחילת הדרך, לחוויה ששימרה קצת מהאקזוטיקה של המטבח השופע הזה. עכשיו, אחרי שמינה טומיי הלכה בדרך כל תרווד, נדמה לי שמצאתי חביבה חדשה: מסעדת סורה בגבעתיים.

אל תצפו כאן לשום דבר מיוחד: זו עוד מסעדת פיוז'ן אסיאתית, עם עוד תפריט פיוז'ן אסיאתי, אבל המנות מותקנות כהלכה, השירות טוב, האווירה נעימה (ובאופן קצת נדיר בימים האלה: אפילו צפופה), ההגשה מקצועית, ובסך הכל, כשמתחשק אוכל מהסוג הזה, סורה היא בחירה ראויה.

העיצוב כאן מלמד על תופעה שהולכת ומתפשטת בארכיטקטורת המסעדות שלנו. נדמה לי שהכינוי המקצועי לז'אנר הזה - ביוונית קלאסית - הוא "פילוקולוס". אנשי הז'אנר הזה סבורים שאין נוף נאה יותר למסעדה מאשר הישבן האנושי. לכן הם דואגים לכך שמחלק גדול מהכיסאות תישקף פנורמה מרהיבה של האלמנט הדקורטיבי הזה. וכך, כמעט בכל המסעדות שבהן יש בר, יש היום שולחנות מתחת לבר שמאפשרים התעדכנות באופנות הג'ינס האחרונות בלי לקום מהכיסא.

השאלה אם אתה בעד או נגד האסכולה העיצובית הזו קשורה כמובן לשאלה מי נמצא בתוך הג'ינס, ומאחר שבסורה (שמים ביפנית, אני יודע שתהיתם) הקהל צעיר מאוד, זו בחירה שאפשר לחיות איתה. אני לא רוצה לחשוב איך זה היה נראה במועדון בינגו. השולחנות עצמם נוחים, ויחסית למקובל גם רחבי ידיים. מי שתכנן אותם בחר בעיצוב מלבני, שהוא אולי קצת פחות אלגנטי, אבל הרבה יותר נוח לסועד, בוודאי כשלאט לאט מתחילות להיערם הצלחות.

הצלחת הראשונה שקיבלנו היתה של קרפצ'ו ילוטייל ביוזו וסויה לבנה. מאז שנפתחו המסעדות היפניות הראשונות אצלנו, הילוטייל הפך כאן למעין דג לאומי. הוא הרי בדיוק מה שטבחינו אוהבים: חומר גלם על יד. הגרסה של סורה היתה טובה בתכלית: פרוסות דקות אבל נגיסות, לוו במשרה פיקנטית ופושרת ובקצת טוביקו (ביצי דגים מעובדות), שחריקתן בין השיניים היתה ניגוד נחמד לחלקלקות הדג. כבר במנה הזו ניתן היה להתרשם ממאפיין שיחזור גם בשאר המנות: סורה היא מסעדה נדיבה. זו לא היתה דוגמית: זו היתה מנה. מנה ראשונה אחרת היתה המנה הכי מוצלחת בארוחה: צ'ילי?פופ שרימפס. אני יודע שזו מנה שאניני טעם מתייחסים אליה בסניטת חוטם. שיבושם להם: ככה יישאר לנו יותר.

ביסודה, זו מנה של שאריות: עוטפים בבלילה את מה שנשאר מהשרימפס אחרי שמשתמשים בחלקו המרכזי למנות אלגנטיות, וטיגון קצר הופך את כל העסק לפופקורן בטעם שרימפס. המנה המצוינת של סורה היתה קודם כל ענקית, ושנית, הותקנה כך שהיחס בין השרימפס לבלילה היה לטובת השרימפס. התוצאה היתה שנהנינו מכל העולמות: גם מגמישותו המתקתקה של השרימפס, גם מפריכות המעטפת וגם מקרם הצ'ילי והיוזו, שחריפותו המתונה והפיקנטיות העדינה שלו היו ברמה גבוהה בהרבה מזו שאתה מצפה לה בסתם מסעדת לובי.

מבין הסושי המיוחדים בלט לטובה (מאוד לטובה) קריספי רול עם ספייסי טונה וילוטייל. זה היה גליל עבה (נדיבות כבר הזכרתי?), שעוביו הבטיח שעטיפתו תהיה פריכה ומתפצחת וחלקו הפנימי ישמור על טעמי הדגים. מנה טובה, עתירת טעמים, שלא נזקקה לסויה או וואסאבי כדי להיות מענגת. שתי מנות סושי אחרות, נדיבות אף הן, היו קצת עדינות מדי לטעמי: מנת קליפורניה (עם המקל ההוא מבשר סרטנים, ולא כמו שכתוב בתפריט שרימפס מאודה) סבלה מזה שמקל סרטנים הוא לא באמת אוכל, ומנת הספיידר, עם סרטן רך שריון בטמפורה, סבלה מכך שהסרטן לא היה פריך דיו. ובכל זאת, למרות טענות מינוריות פה ושם, זו בהחלט היתה ארוחה שסייעה להסביר, שוב, למה מסעדות פיוז'ן אסיאתיות הפכו אצלנו לפופולריות כל כך: טעים, פיקנטי, קל ומהיר. הסורה הם הגבול.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

ביקורת מסעדות

מבקרי המסעדות של מעריב מגישים את התרשמויותיהם המלומדות מבתי האוכל הפזורים בארץ

לכל הכתבות של ביקורת מסעדות