ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

לולאה בזמן? מסתרי הדז'ה-וו

הפרעה בתפישת הזמן? שיבוש בסנכרון בין שתי אונות המוח? חוויות מחיים קודמים או תחייתו של העבר הקרוב יותר? החוקרים מנסים לפענח את אחת התופעות המסתוריות של התודעה האנושית: הדז'ה-וו

אתם קמים בבוקר ומרגישים שכבר הייתם בסרט הזה. לא כי השגרה משעממת, אלא בגלל שאתם בטוחים לחלוטין שאת ההתלכדות המאוד מסוימת של אירועים: האיש שעובר מולכם ברחוב, צבע החולצה שלו, נביחת הכלב, הילד שחוצה את הכביש, הגירוד בכתף ימין, השיר שבוקע מהחלון – כבר חוויתם קודם. דז'ה וו. הסברים מסורתיים לתופעה הם התפישה של חיים קודמים או טלפתיה, אבל בלי להיכנס לשאלה אם התופעות הללו קיימות או לא, ההסבר אינו מספק - לפחות לא את עולם המדע.

את תחושת הדז'ה וו, מונח שמשמעותו "נראה כבר" - חווים כולם, גם אנשים בריאים. אנשים שסובלים מדמנציה (שיטיון) מצויים לעתים במעין דז'ה וו תמידי, ומסתבר שגם אנשים עם אפילפסיה נוטים לחוש דז'ה וו לפני התקף. העובדה הזאת מאפשרת לחוקרים "לתפוס" את הדז'ה וו "על חם", ולפענח את התופעה המוזרה הזאת. חקר הדז'ה וו מאפשר הצצה אל מנגנוני העבודה של הזיכרון וכן מספק רמזים על הדרך שבה אנו מבחינים בין ממשות, דמיון, חלום וזיכרון.

ההסבר הביולוגי המוכר לדז'ה וו מדבר על שני אותות חישתיים במוח, אולי אחד מכל עין, אולי אחד בכל אחת מן האונות. מסיבה כלשהי האותות מאבדים את הסנכרון ביניהם, ולכן האדם "חי" אותם פעמיים. גם ההסבר הזה אינו מספיק טוב, משום שהקלט משתי העיניים מעובד בשלב מוקדם מאוד, הרבה לפני שאנו תופשים אותו ומלבד זאת, גם עיוורים חווים דז'ה וו. את ההשערה על כך שהתופעה נגרמת כאשר האותות מתקבלים באונות השונות של המוח שוללת העובדה שחולי אפילפסיה שעברו ניתוח להפרדת האונות אינם חווים דז'ה וו תמידי. הסבר נוסף מדבר על הפרעה בתפישת הזמן, שבה אותות שמתקבלים מתויגים לזמן הלא נכון. לא נמצא להסבר זה בסיס אנטומי במוח.

קיימת תיאוריה שלפיה אנחנו חיים מחדש חוויה מהעבר. אן קלירי, פסיכולוגית מאוניברסיטת קולורדו רצתה להבין מצבים שבהם אנו מרגישים "שהמילה עומדת לנו על קצה הלשון", או שאנו מזהים פנים אבל לא מצליחים לשייך אותם. קלירי החלה לפזול לכיוון הדז'ה וו. היא התייחסה לתיאוריה שאומרת שדז'ה וו הוא תהליך של הזיכרון, שבו תכונות של מצב חדש מוכרות ממצב קודם כלשהו.

אולם היא הגיעה למסקנה שהדז'ה וו היא יותר מתחושה של מפגש עם משהו מוכר. ייתכן שמדובר ברסיס זיכרון שמקורו מעודן יותר, המשלח אל המודעות דמיון בתצורה או במערך של שתי סצינות.
קלירי מסבירה למגזין ניו סיינס שאם, למשל, אתם מבקרים בדירה חדשה של חבר ומרגישים שכבר הייתם שם קודם, הסיבה לכך יכולה להיות שצורת ארגון החלל דומה לכזו הנמצאת במקום שכבר הייתם בו בעבר, ואז מתעוררת תחושה מוטעית של היכרות מוקדמת עם הסצינה. ניסויים שקלירי ערכה תמכו בהשערתה.

כריס מולין, פסיכולוג מאוניברסיטת לידס בבריטניה, לא מסתפק בהסבר של קלירי. מולין חקר חולה אפילפסיה שחווה תחושות דז'ה וו ממושכות דיין כדי שניתן יהיה לחקור אותן בזמן אמת. ההנחה הייתה שאם דז'ה וו הוא תחושת היכרות מוקדמת מוטעה, הרי שאפשר להפסיק אותה על ידי הסחת דעתו של האדם והפניית תשומת לבו אל משהו אחר.

אבל חולה האפילפסיה המשיך לחוש דז'ה וו גם כאשר שינה את מוקד תשומת הלב שלו. לדעתו של מולין העובדה שהשלב המקדים התקף אפילפטי גורם לדז'ה וו, מצביעה על כך שפעילות שגויה באזור מסוים של המוח גורמת לתחושת היכרות מוקדמת מוטעית ולכן מקור הטעות הוא בלבול בין היכרות

לזיכרון. מולין הצליח לייצר בעזרת היפנוזה תחושת היכרות שהובילה אנשים לחוש דז'ה וו, מה שחיזק את טענתו לפיה אפשר לחוש היכרות עם משהו גם מבלי להתנסות בו בעבר.

אפשרות נוספת היא שגם מולין וגם קלירי צודקים: ייתכן שאזור בקליפת המוח שמעבד קלט חושי ומשמש כ"רכיב" מרכזי בזיכרון (perirhinal cortex) מאחסן בתוכו מידע על יחסים מרחביים ולא על זמן, מקום ורצף אירועים, כך שתחושת ההיכרות יכולה לנבוע מתצורה ומארגון המרחב.

ניסויי מעבדה הראו גם שאפשר ליצור תחושת דז'ה וו מלאכותית: מאפשרים לאדם מבט חטוף בסצנה כלשהי ואז מסיחים את דעתו. אחר כך, כשנותנים לו אפשרות לתשומת לב ממושכת יותר בסצנה, הוא חש דה ז'ה וו וסבור שכבר חווה את הסצנה מוקדם הרבה יותר מכפי שקרה במציאות.

יש חוקרים הטוענים שעל מנת לחוש דז'ה וו לא מספיקה תחושת ההיכרות, אלא נדרש גם מצב רוח מסוים כדי שנאמין שמשהו שאינו מוכר לנו קרה כבר בעבר.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...