חוכמת השתיקה: סודות הפסח על פי הקבלה
חודש ניסן מסמן את תחילת השנה, ומיוצג על ידי חוש הדיבור; פסח הוא פה-סח, פה מדבר, המכוון דוקא לחוכמת השתיקה, בעזרתה מתחיל אדם לחוש את עולמו הפנימי ולהיות פתוח לתיקונו
מקובל לדבר על חמישה חושים לאדם, כאשר רבים אוהבים להשתעשע עם המחשבה על אודות קיומו של חוש שישי. אולם לפי ספר יצירה, ספר היסוד של הקבלה, האדם השלם ניחן בלא פחות משנים-עשר חושים. מעבר לחושים הרגילים כראיה ושמיעה, כוללת רשימה זו גם חושים משונים ומפתיעים כגון חוש הילוך, חוש שינה ואפילו חוש רוגז.
ההסבר הוא שבעולם המונחים הקבלי, המונח 'חוש' אין פירושו רק אמצעי חישה, אלא הוא מבטא זיקה, משיכה או כשרון לדבר מה – היכולת לחוש את טיבו של משהו ולעשותו היטב (כבביטוי 'חוש מוזיקלי'). אצל כל אחד מאתנו חושים מסוימים חזקים יותר מאחרים, אולם בסופו של דבר כולנו מצוידים בכל שנים-עשר החושים, ובאמצעות מודעות והתבוננות אנו יכולים לפתח אותם.
חושי ספר יצירה מקבילים לשנים-עשר חודשי השנה העברית, וכן לשנים-עשר השבטים. כל אחד מהשבטים מייצג את באחד החושים, בו הוא ניחן כביכול במיוחד, ובכל חודש השבט והחוש השייכים לו 'מאירים' באופן מיוחד וניתן להתחבר אליהם. הַקְבלה זו מאפשרת לנו ללמוד על אודותיו של כל חוש דרך עיון באיכויות החודש והשבט המקבילים לו.
בעזרת השם מעתה והלאה, ולמשך שנה, נקדיש מדי חודש את טור הקבלה והחסידות להכרת החוש של אותו חודש. אנו מתחילים בניסן מכיוון שבניגוד למה שאנו רגילים לחשוב, ניסן הוא החודש הראשון לפי התורה. על ניסן, חודש האביב וההתחדשות, נאמר בתורה (שמות יב, ב): "החֹדש הזה לכם ראש חֳדשים, ראשון הוא לכם לחָדשי השנה" (תשרי אינו אלא החודש השביעי, החל בדיוק חצי שנה מאוחר יותר). לפיכך, החוש של ניסן הוא החוש הראשון מבין י"ב החושים, והשבט שלו הוא השבט הראשון. חוש זה נקרא חוש הדיבור, והשבט המייצג אותו הנו שבט יהודה.
הקשר בין חוש הדיבור לבין חודש ניסן ניכר בכך שבניסן חל חג הפסח, שאחת המצוות העיקריות בו היא "והגדת לבנך" – סיפור יציאת מצרים לילדים באופן המותאם להם. המילה 'פסח' נדרשה בקבלה כאומרת "פֶּה-סַח", כלומר פֶּה מדבר, בשל ייעודו לתקן את הדיבור (הניצחון על פרעה, "פֶּה-רַע").
אכן, על מנת לדעת לספר סיפורים באופן החודר ללב השומע, ובפרט כשמדובר בסיפור בעל משמעות קיומית עמוקה כסיפור היציאה משיעבוד לחירות, יש לפתח את חוש הדיבור. העובדה שלכל אורך פסח אנו נדרשים להימנע מאכילת חמץ מצטרפת אף היא לזיכוך הפה, שבאופן עקיף משפיע על הדיבור.
על מנת להבין את הקשר בין חוש הדיבור לבין שבט יהודה, יש להתבונן בתכונתו המרכזית של יהודה. אף שלא היה הבן הבכור, ניחן יהודה בתכונת המנהיגות יותר מכל האחים. דבר זה ניכר יותר מכל בעמידה מול יוסף במצרים, שם שימש יהודה כדוברם של האחים כולם.
תכונה זו אף עברה בירושה לצאצאיו: שבטו הפך להיות נושא הדגל הראשון במדבר, שהוביל את השבטים האחרים. נשיאו היה הראשון להעלות קורבנות במשכן, ולימים יצא ממנו המלך החשוב ביותר – דוד המלך, שמזרעו נועד
ההקבלה בין יהודה לבין חוש הדיבור מלמדת כי דיבור מתוקן קשור במנהיגות. אכן, תכונתו העיקרית של המנהיג היא כוח דיבורו (עד כי אחד הכינויים למנהיג בתלמוד הוא 'דַבָּר'). מנהיג יודע לבטא במלים את רחשי החברה, וכן להשפיע במילותיו על מעשיה. הוא יודע לשאת דברים באופן שמדבר אל לבם של האנשים באשר הם שם, אך גם באופן המרומם אותם.
בהיותו מופקד על אנשים המצייתים לדבריו הוא גם הנדמה ביותר לריבון העולם, הבורא בדיבורו מציאות. בהרחבה, ניתן לומר שכוח הדיבור מבטא את פן המנהיגות בכל אחד ואחת מאתנו. בדיבור אנחנו מביעים את רצוננו ומטביעים אותו על המציאות. כל אחד צריך לפתח במידת מה את כושר המנהיגות שלו, ודבר זה צריך לבוא לידי ביטוי בתיקון דיבורו (בהקשר ל"הגדת לבנך", הרי שכל הורה הוא בבחינת מנהיג הזקוק לכושר דיבור טוב מול ילדיו).
מה יכולה ללמדנו ההקבלה בין חוש הדיבור לבין שבט יהודה ולחודש ניסן על אודות אופיו של הדיבור המנהיגותי המתוקן?
לאחר סיפור מכירת יוסף, ולפני קורות יוסף במצרים, מקדיש ספר בראשית סיפור שלם, לכאורה בלתי רלוונטי להשתלשלות האירועים המרכזית, לקורותיו הפרטיים של יהודה (פרק ל"ח). מתואר כי נולדו לו שני בנים רָעים שנישאו בזה אחר זה לאישה בשם תמר, אך במהרה מתו בשל חטאיהם.
יהודה מבטיח לתמר את בנו השלישי, אך למעשה אינו מתכוון לתת לה אותו, מתוך חשש (שגוי) שהיא האחראית למות בעליה ושאם בנו ישא אותה ימות גם הוא. נחושה להתעבר מזרעו של יהודה, מתחפשת תמר לזונה, מפתה את יהודה ומתעברת ממנו. כאשר שומע יהודה שתמר, כלתו, בהיריון - הוא מצווה שיוציאוה להורג, אך היא שולחת לו סימנים המוכיחים כי הוא בעצמו אבי הילד. בראותו את הסימנים אומר יהודה "צדקה ממני", ומבטל את גזר הדין.
הצהרתו הדרמטית של יהודה היא נקודת המפנה המשמעותית ביותר בחייו. לאחר שהיה שותף למכירת יוסף ולהונאת אביו, לאחר שניסה להונות את תמר והתפתה למי שדימה בעיניו לזונה, הוא עוצר, מתחרט ומתוודה. בהודאתו שב יהודה אל טבעו האמיתי, המשתקף בכך ששמו נגזר משורש הוד.
היפוך זה מסביר את מעשה ההקרבה העצמית שהוא עושה מאוחר יותר: התנדבותו להפוך לעבד יוסף כדי שבנימין ישוב לאביו, המהווה תיקון לעוול שעשה לאבא. מאוחר יותר מפגין דוד המלך את אותה תכונה, כאשר מול תוכחתו של נתן הנביא אומר מיד "חטאתי לה'" (בניגוד לשאול, שכאשר מוכיחים אותו מתחמק ומחפש תירוצים בטרם מודה בטעותו).
אנו מוצאים ששני האישים המלכותיים והבולטים ביותר במנהיגותם בתנ"ך, יהודה ודוד, לא אופיינו בכך שהיו מושלמים: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ) – אלא בכך שהיו מסוגלים להודות בפגמיהם. התנ"ך, בכלל, מתבלט בכך שאיננו כתוב ברוח הביוגרפיות הרשמיות המייפות את מעלליהם של מנהיגים, אלא חושף את חולשות גיבוריו. הסיבה היא שהעיקר לפי התורה איננו השלמות אלא ההודאה באי-השלמות.
תורת החסידות מספקת את ההסבר הפנימי לרעיון זה. תכונת המלכות, היא מסבירה, צריכה לשאת בקרבה שני הפכים: כלפי חוץ על המלך לדעת להתנשא, ללבוש סמכותיות ולהשמיע דבריו בקול רם; אך בה-בעת, כלפי פנים, עליו להיות חדור שפלות רוח. אם המלך אינו מרגיש שמצד עצמו הוא כאחד האדם – פשוט, פגיע ופגום, הוא מאבד את היכולת להזדהות עם בני עמו ולהשפיע עליהם.
תובנות אלו חושפות בפנינו את סוד הדיבור המתוקן: דיבור זה נוסד על היכולת להודות בטעות או בחטא. לפני שמרימים את הקול בסמכותיות, לפני שמתנסחים ברהיטות, לפני שלומדים את רזי הטיעון והשכנוע – יש לדעת להתוודות ולהתנצל, להרגיל את הפה לומר 'טעיתי' ו'חטאתי'. ההכרה בפגמים וההודאה בהם אינה מחלישה את כוחו של המנהיג אלא להיפך – עושה אותו ראוי לו. מסיבה זו אומר היהודי כל יום "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי..." לפי סדר הא"ב, וכך עובר על עשרים ושתים האותיות המרכיבות את הדיבור: הוא מבקש בכך להרגיל עצמו להודות על כל עברותיו, מאל"ף ועד ת"ו.
למעשה, יש שלב בתיקון הדיבור שבא עוד לפני ההודאה: השתיקה, בלימת הדיבור הבטוח בעצמו ונעדר שפלות הרוח. בפרקי אבות כתוב: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" (משנה אבות א, יז): השתיקה משיבה אותנו לגופנו, להיותנו בני תמותה ככל הבריות המועדים ליפול ולחטוא. והנה, מלה נרדפת לפועל שתק היא חש, שורש המלה חוש. כאשר אדם חש מלדבר הוא מתחיל לחוש את עולמו הפנימי ונעשה פתוח לתקנו. תיקון החושים כולם מתחיל בחכמת השתיקה.
הקדמת השתיקה לדיבור אף משפיעה על הדיבור עצמו. היא מזכירה לנו למעט בדברינו ולא לגדשם יתר על המידה במלים מיותרות. דבר זה הוא מאפיין נוסף של ההודאה בקטנותנו: "אל תְבַהֵל על פיךָ, ולִבְּךָ אל יְמַהֵר להוציא דבר לפני האלֹהים, כי האלֹהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריךָ מעטים" (קהלת ה, א). את תמצות הדיבור מזכירה לנו בחודש ניסן המצה, שבמשך שבוע ימים מצמצמת את הלחם לתמציתו.
שנזכה בפסח השנה לפתח את חוש הדיבור שלנו, ולהוביל עצמנו להבעה עצמית מתוקנת ומשוחררת. חג חירות שמח!
המאמר מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג. לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
