אפרופו קורח: פרשת השבוע עם אביגיל גרץ
בדיחה יהודית מפורסמת מספרת על רב שהיה משחיל את קורח לכל עניין אקטואלי שהתאים לדרשת השבת שנשא. אביגיל גרץ משחילה את הבודהא לפרשת קורח, ומסכמת: אין מחלוקות לשם שמים
בעולם היהודי יש בדיחה מפורסמת: רב אחד ידע לדרוש רק את פרשת קורח. כל שבוע, לפני שהיה עולה לשאת את הדרשה, היה מעמיד פנים שהוא לא מוצא את דפי פרשת השבוע שהכין. לאחר מספר דקות חיפוש הרב היה מצהיר: "הם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה - ממש כמו את קורח ועדתו! ואפרופו קורח..." ואז היה ממשיך לספר את סיפורו של קורח שערער על מנהיגותו של משה, תוך שהוא צובע את דבריו בהקשר אקטואלי שהתאים לאותה שבת. הרי סכסוכים ומנהיגים, על אחת כמה וכמה סכסוכים בין מנהיגים, ישנם תמיד.
מעניין שמכל חמישים וארבע הפרשות הקיימות, הבדיחה נוסחה דווקא על פרשה זו. הבדיחה חושפת את הטקטיקה הדרשנית, שהיא 'בחר מה אתה רוצה לומר לקהל ואז תמצא בפרשה סדק דרכו אתה יכול להשחיל את רעיונותיך ודעותיך'. ואם אין לך כאלו משל עצמך, תוכל לסמוך על העולם שתמיד יהיו בו טובים ורעים שיהיו חלוקים ביניהם ויספקו לך חומר מעניין.
הרב מהבדיחה נוהג בחוסר יושר בכך שהוא ממחזר את עצמו ועושה הכול בשביל לשמור על תפקידו, לא מודה בחולשה שאין לו כבר מה לומר ולחדש, ועכשיו הוא רק שומר על כיסאו. כן, זוהי רק בדיחה אבל היא מרמזת לנו משהו על טבעם של בני אדם. מה היה חטאו של קורח העשיר שבלעה אותו האדמה? הוא האשים את משה, ובעצם גם את אהרון, בהתנשאות ובתחושה שהם נוהגים כבחירה הבלעדית של האל. קורח שאל שאלה שנשמעת לגיטימית: כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה?
לדעתי, התגובה של משה לביקורת היא זו שניפחה את הסיפור לכדור שלג עצום. כדור שלאחריו ראשים נערפו, או יותר נכון - נבלעו באדמה, וכללים בנוגע לתפקידי השררה הובהרו. משום מה, המסורת היהודית מתעלמת מכך שהנביא הגדול נופל לא רק על פניו (וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו), אלא גם בדיוק לתוך האשמתו של קורח. הלא בתגובה לחיצי הביקורת שקיבל משה הוא מכריז לאוזני העם על מבחן אלוהי. הוא מצווה על כולם להביא קורבן ולתת לאלוהים להחליט ולהראות את מי הוא מעדיף. אלא שמשה מנצל את הקשר המיוחד שיש לו עִם האל, ומנחה אותו במילים אלו: אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם.
כצפוי, אלוהים מקשיב למשה ומוסיף תוספת אלוהית משלו: וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר
למרות השבחים שמורעפים על משה רבנו נראה שפעם אחר פעם קשה לו להתמודד עם דעותיהם השונות של מתנגדיו: לפני כמה פרשות הרחיק את מרים מהמחנה לאחר שביקרה את התנהגותו ונדבקה בצרעת, ובפעם הזו הוא נוהג כילד מלשן ופונה לאב הגדול שיקבור לו את היריבים באדמה.
בני האדם הורגלו עוד מימי קין והבל בכך שלאל מותר להיות קפריזי בהחלטותיו לגבי קבלת מנחות וקורבנות. האל לא מחויב לתת הסברים, אבל הפרשה הזו חושפת את האינטרס האישי של משה, המושך בחוטים. הנקודה בה הוא פונה לאלוהים ומורה לו לא לקבל את מנחת המלעיזים מגיעה בהתפרצות זעם לאחר ששני מנהיגים נוספים - דותן ואבירם, טוענים באוזניו את הדברים הבאים: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר.
לא רק שטרונייתו של קורח על התנשאותו של משה היא לגיטימית, מתברר שהוא לא המתלונן היחיד;
אין זה פלא שבעולמם של חז"ל העניין שפרסם את קורח יותר מהאדמה שבלעה אותו היה נושא המחלוקת. הם מיישרים קו עם משה, ומתייגים את המחלוקת של קורח עם משה כקטנונית, ככזו שעוסקת בענייני כבוד אישי ולא בענייני מהות.
במסכת אבות הם ניסחו זאת כך: כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. מול מחלוקת קורח ועדתו, חז"ל מעמידים את המחלוקות ההלכתיות בין בית הלל לבית שמאי כדוגמא למחלוקות ראויות להנצחה, מכיוון שהן ענייניות וחותרות להגיע לאיזו 'אמת' טהורה שאין מאחוריה ענייני כבוד.
הם נאלצו ליצור היררכיה בין מחלוקות על מנת לטייח את הטעות שעשה משה בפנייתו לאלוהים לא לקבל את מנחות המתנגדים לו. תלי תלים של פרשנויות נכתבו כדי לשמר את משה כמנהיג החכם ואת קורח כרשע אנוכי שדאג רק לאינטרסים של עצמו. קומץ פרשנויות לדוגמא: התנגדות קורח למצוות ציצית ומזוזה; קמצנות והתעשרות קורח בגלל שמצא את האוצרות הגנוזים של יוסף; קורח בראשי תיבות = קנאה, רוממות, חמדנות, ועוד ועוד.
אני לא חושבת שקיימות 'מחלוקות לשם שמיים', ולדעתי גם מאחורי אמירה זו מסתתר אינטרס. מקרה קורח מוכיח כי ההעמדה של אמת אלוהית מול אמת אנושית היא לא כל כך פשוטה, ולמעשה זהו סוג של שיטה בה אנשי המעמד הגבוה בחברות שונות מנצלים את הציבור שלהם ומשמרים את כוחם. גם כמיהה ל'אמת' יכולה לגבות מחיר כבד ומדפי ההיסטוריה למדנו כיצד דיונים פילוסופים "לשם שמיים" הוכיחו את חולשותיהם.
אז איך יודעים היכן ועל מה ראוי להתעכב? לאיזו ביקורת נכון להתייחס? איך צריך להגיב לקטנוניות? הבודהה לימד שמעולם לא היה ולא יהיה אדם שזוכה רק לשבחים או רק להאשמות. על אף רצוננו להיות מושלמים ואהובים על הכלל, זוהי מנת חלקנו במשחק האנושי, בדיוק כמו ההבנה שכל אדם שאנחנו שונאים יש מישהו שאוהב אותו וכמובן להיפך.
הניסיון לדרג ולהעריך מחלוקות, לתייג אנשים כרעים וטובים הוא בעייתי ומיותר. לקורח לא הייתה אפשרות לעשות רפלקסיה עצמית, קואצ'ינג או סתם שיחת הערכה עם משה על מנת להבין מדוע אמר מה שאמר. אנחנו התברכנו בעולם מאפשר וחופשי יותר, אבל אנחנו עדיין כבולים על ידי שיפוט, בעיקר שיפוט עצמי נמהר.
יש אנשים שלגביהם אנחנו אומרים לעצמנו: 'אל נפנה למנחתם, ולא משנה מה הם יעשו כדי לשנות את דעתנו'. המדד העיקרי לטעמם של ויכוחים נמצא אצלנו בתודעה. על כל אדם למצוא בעצמו יושרה פנימית ולהתבונן בוויכוחים שהוא מנהל עם חברים או עם אויבים. יהא זה על פוליטיקה, על אומנות, אפילו על כדורגל; כל אחד יכול לבחון בתוך תוכו מדוע הוא מחזיק בכל מיני דעות ואמונות, על מה הוא מוכן להתווכח ולמען מה.
בשבילי המבחן הוא אחד: להביא טוב לעולם. כל אחד צריך כמובן למצוא את הגדרת הטוב שלו. במילותיו של הבודהה (בתרגום שי שוורץ ואסף פדרמן):
אל לו לאדם למצוא דופי באחר, במה שעשה או לא עשה.
על אדם לבחון רק את עצמו, את מה שעשה או לא עשה.
שבת של שלום לשם שמיים!
אביגיל גרץ היא מחזאית ומורה בישיבה החילונית "בינה".
נא להמתין לטעינת התגובות
