עדינות כובשת: צבי גילת נשבה בקסמי מל ומישל
את הצירוף של יצירתיות, הקפדה על טיב חומרי הגלם, עיצוב אנין ושירות מושלם במסעדת מל ומישל ניתן לתמצת במילה אחת: תענוג
האומנם? אני, למשל, חולק על מר ויילד. חיינו הציבוריים מלאים בסיפורים מורעלים על אנשים שנכנעו לתשוקת הנקם שלהם ולצורך הבלתי נדלה שלהם באהבה ובהערצה. כל אחד מאיתנו מכיר סיפורים על אנשים שכניעתם לפיתוי ציינה את תחילת סופם.
אני דווקא מאמין בהבחנות בין פיתויים, במאבק והתגברות. בלכתנו למל ומישל דימינו אפוא בעיני רוחנו מקום הדוניסטי, פרוע, חסר גבולות. סופנו שנכנענו לו ללא תנאי, אבל דווקא בגלל האיפוק האלגנטי שמקרין המטבח היצירתי שלו.
זו מסעדה קטנה למראה, בחלק השקט של בן יהודה (בין ארלוזורוב לז'בוטינסקי) בתל אביב, מעוצבת בעדינות כובשת: תאורה רכה, שולחנות זוגיים עטופי מפות צחורות ומגוהצות, טפטים מצוירים על הקירות, בר קטן שמאחוריו מסתתר מטבח לא גדול, מוזיקת ג'ז נעימה התנגנה ברקע. גרם מדרגות ציורי הוליך לקומה השנייה, שם שני חדרי שירותים: על אחד כתוב "מל", על השני "מישל". לך תדע מי הוא מי?
מעוצבת בעדינות כובשת. מל ומישל צילום: יחסי ציבור
לבקשתנו, הביאה לנו לטעימה את היין הזול בתפריט העשיר: רוסו דה מונטפוליציאנו, יין טוסקני, 30 שקל בלבד לכוס. היין היה מצוין, והיא הציעה לנו, במקום בשתי כוסות, לקבל אותו בקראף. "כך יהיה לכם נוח יותר למזוג", נימקה בהיגיון. זה היה הקראף הראשון. נאמנים למוטו של המסעדה נכנענו אחרי מחצית השעה גם לקראף הבא בתור.
עכשיו, בקיץ, משיקים במל ומישל תפריט טעימות שמתאים לעונה, מה שהם קוראים לו "פיקולה" - מנות קטנות שמאפשרות מגוון של טעימות עוקצניות חך, ארבע מנות ב-58 שקל. הזמנתי לעצמי "פיקולה" מרובעת של ברזואלה תוצרת בית מיושנת (מין קרפצ'ו), אספרגוס צרוב עם ביצה עלומה, ארטישוק יהודי (כך קוראים לו באיטליה הקתולית) בשמן כמהין וסטרקינו חצי רכה (מין גבינה) עם ירק קיץ.
המנות קטנות, מעוצבות, עדינות ופשוט מושלמות. דווקא הפיקולה מלמדת איך אפשר לעמוד בפיתוי, שכן כשאתה טועם את ארבעת גבעולי האספרגוס הצרובים רצונך לנגוס בארגז, הארטישוק היהודי מעורר מחשבות מעל חזרה בתשובה יהודית שלמה, ואף כי עירבנו כאן חלב ובשר (במנות נפרדות) מתחשק לך לחבק את הפרה שבשרה וחלבה מהווים חומרי גלם משובחים כל כך ליכולתו של השף. בת זוגי התגרתה בי ממול במנת סרדינים בכבישה ביתית, עם טפנד ושבבי גבינת ריקוטה. אכן צדק כאן מר ויילד: לפיתוי מסוג זה יש להיכנע ללא תנאי.
מנות פשוט מושלמות צילום: דניאל לילה
כאמור, תענוג
התחקירנית שלנו הציגה שש מנות עיקריות לבחירה, כל אחת מגרדת את ה-100 שקל מלמטה: דילגנו על השרימפס רוקט (לא רצינו לבגוד בארטישוק היהודי), וגם על הנקניקיות הביתיות (בשר לבן, בשר בקר וגבינת פיקורינו) ויתרנו מטעמים דומים. בת זוגי שבאה מן הים דבקה בתוצרתו: היא הזמינה פילה בורי צרוב, על מצע של ריזוטו שחור ויוגורט צאן, ואילו אני התעניינתי בבשר המיושן, מנה משתנה: הפעם היה זה נתח סינטה. אני אוהב סינטה.
מל ומישל צילום: דניאל לילה
"תענוג", נאנחה זוגתי עם כל נגיסה בבורי, "תענוג. זו לא יכולה להיות הכותרת לכתבה שלך?".
זו נראתה לי כותרת קצרה מדי, אבל כשנגסתי בנתחי הסינטה, שסודרו כמניפה נאה בצלחת הרחבה, תהיתי אם נכון תמיד להכביר מילים. למה לא "תענוג", באמת? איך אפשר לתמצת את הצירוף של יצירתיות, הקפדה על טיב חומרי הגלם, עיצוב אנין ושירות מושלם? גילגלתי את המילה "תענוג" שוב ושוב בחכי. התענגתי גם עליה.
ומה באשר למל ומישל? מתברר שבעלי המקום
הכירו את זוג העלמות הללו (היתה לי מראש הרגשה כזו, שמדובר פה באהבת נשים) כשסיירו בניו זילנד. לשתיים היתה שם חוות תבלינים אורגניים, והזוג הישראלי שהתיידד עימן תיכנן לפתוח איתן מסעדה משותפת. בכורח הנסיבות (מה היו הנסיבות? את זה עדיין צריך לברר) נשארו מל ומישל ביבשת הרחוקה, הישראלים חזרו וזיכו אותנו בזיכרונן הענוג. אשמח לדעת מתי מל ומישל באות לביקור בארץ. דומני שלא אוכל להיכנע לפיתוי לנשק להן את הידיים.
מל ומישל, בן יהודה 155, תל אביב, טל' 03-5293232, פתוח כל השבוע ב-19:00–24:00, בשבת גם ב-13:00–16:00.
נא להמתין לטעינת התגובות
