אוכל בע"מ: הסרט Food Inc מעורר הדים
כבר קשה לעשות קניות בסופר בלי לחשוב על התעשייה שאחראית לעיבוד מתקדם, לגידול חיות במנותק מהטבע ולהרעה בתנאי העיכול. סרט חדש עושה עכשיו לסופרמרקט מה שעשה "מלתעות" לחוף הים
Food INC צילום: כרזת הסרט
משהו לא בסדר עם המערכת לייצור האוכל שלנו. אל לא ברור מה זה בדיוק. במהלכן של 94 דקות אנו תועים דרך מפעלים לאריזת בשר, מזללות מזון מהיר ודרך מסדרונות הקונגרס.
אנו פוגשים אם שאיבדה את בנה בגלל בשר מקולקל וחוואית שלא יכולה לשאת עוד את טיפול טייסון שמקבלות התרנגולות שלה. אנחנו נכנסים לביתו של חוואי היפר-כריזמטי שמלטף את חזיריו, מטיף על קיימוּת ומתעב את הבקר הזמין של התאגידים, ואז נוסעים עם ברון יוגורט היפי שמהלל את החברה שלו כעתיד האתי של המזון.
התחושה ש'משהו לא בסדר עם האוכל שלנו' מתמזגת במהירות עם הרעיון ש'שום דבר אינו בסדר עם האוכל שלנו'. יש בו יותר מדי בקטריות - אבל גם יותר מדי חומרי הדברה. הוא יקר מדי - אבל אנחנו לא מוציאים עליו מספיק כסף. נחוצים לנו פחות תאגידים - או אולי יותר תאגידים שמנוהלים על ידי הבחור מהיוגורט. עם כל כך הרבה בעיות, קשה לדעת מהיכן להתחיל. לפעמים, בעצם, נראה שפתרון בעיה אחת עלול ליצור אחרת: קשה להוזיל את הפירות והירקות, לדוגמה, אם גם רוצים שהם יהיו אורגניים.
אך למרות מורכבותו המציפה, הוא מצטרף לסרטים כמו "In Defense of Food", "פאסט פוד", "לאכול בגדול" ולעוד תריסרי ספרים פולמוסיים וסרטים שלוקחים חלק במאמץ הנדרש לשכנע אותנו שתשלום בקופת הסופרמרקט, הוא במובן מסוים אקט פוליטי שיש לו השלכות על עצמנו, על משפחותינו ועל העולם.
כחלק מהמודעות להתחממות הגלובלית, אנו מתחילים להכיר בעובדה שייצור הבשר אחראי ליותר פליטת פחמן מאשר מכוניות. בזמן שאנו עמלים לשנות את מערכת הבריאות הלאומית, אנו מבינים כעת שלחלק גדול מהמחירים המאמירים אחראית התזונה שלנו, שהופכת אותנו לשמנים וחולים. סקר IBM שפורסם בשבוע שעבר מצא ש-77 אחוזים מהאמריקאים רוצים יותר מידע על האוכל שהם קונים.
אין זה מפתיע. כמו שכתב האוכל מייקל פולן אומר בתחילת הסרט, "אופן האכילה שלנו השתנה ב-50 השנים האחרונות יותר מאשר ב-10,000 השנים שקדמו להן." לעומת זאת, האופן שבו אנו חושבים על הדרך שבה אנו אוכלים, לא עמד בקצב. ההפך הוא הנכון, בעצם.
אוכלים יותר, יודעים פחות
אנו יודעים פחות על האוכל שלנו מכפי שידעו הסבים והסבתות שלנו. במידת מה, מפני שתהליך יצירת המזון במעבדה מוכר פחות מהתהליך של גידולו בגינה. אמנם יצרני המזון צריכים להדפיס רשימות מרכיבים, אבל אף אחד מעולם לא העביר חוק שאומר שאנו צריכים להבין אותן (איך אתם מוסיפים מימן לשמן, לעזאזל?).
אבל היה גם מאמץ מרוכז להציב פרגוד לפני מערכת ייצור המזון. רואים זאת פעמיים ב-food Inc. פעם אחת כשחוואי שמגדל תרנגולות עבור חברת טייסון מרשה למצלמות להיכנס לחוותו, רק כדי לגרום לכך שיתקשרו אליו מייד מטייסון וישכנעו אותו לחזור בו מהצעתו, ושוב, כאשר חברת מונסנטו מסרבת להגיב על כמעט כל דבר אפשרי.
בוושינגטון המצב טוב קצת יותר. בחודש שעבר ישבתי עם פולן, שייעץ ל-Food Inc., ועם רוברט קנר, שביים את הסרט.
"קביעת מדיניותה של חווה בעיר הזאת נעשית בתוך קבוצה מצומצמת מאוד של אנשים," אמר פולן. "תעשייה, קהילות על גבעת הקפיטול, משרד החקלאות האמריקאי ומעט מאוד השפעה שלנו."
דוגמה יפה הגיעה בינואר, כאשר משרד החקלאות פרסם את ההנחיות שלו ליצרנים שרוצים לצרף את הלוגו "גודל באופן טבעי" לבשר שלהם. חברות כאלה יצטרכו להבטיח שהחיות שלהן "גודלו לחלוטין ללא משפרי גדילה, ללא אנטיביוטיקה (פרט ליונופורים המשמשים כקוקסידיוסטטים לטיפול בטפילים), ושמעולם לא האביסו חיה בתוצרי לוואי." זה בדיוק מה שאני חושב עליו כאשר אני מדמיין חיה שגודלה בטבעיות.
"שקיפות," אמר פולן, "היא אחד מהמכנים המשותפים. אפשר לדבר על אחריות אישית כמה שרוצים, אבל צריך ידע טוב לפני שניתן להתחיל לממש אחריות אישית."
נא להמתין לטעינת התגובות
