מתחת לקו הרקיע: גיאורגיה המופלאה
גילי חסקין חשב פעם שכדי לראות דברים מופלאים באמת צריך להרחיק. אחרי מסע בגיאורגיה הוא הבין כי כמעט מעבר לפינה יש ארץ עם נופים נהדרים, שכיות חמדה ואנשים. בעיקר אנשים
מתחת לקו הרקיע, בפסגתה של גבעה מוריקה, הזדקרו שתי כנסיות מתומנות, שהצריחים המחודדים שלהן הונחו על גבי תוף מוגבה, כמיטב המסורת הקווקזית המוכרת מהכנסיות הארמניות. הגוון האפור של מדרונות ההרים שברקע השלים את ספקטרום הצבעים שמולנו. עבורי היה זה רגע השיא של הטיול בגיאורגיה.
לכמה מאתנו היו רגעי שיא אחרים: הצחיחות רבת היופי של המדבר של קחטי (Kakheti) עם המנזרים הפזורים במרחביו האדמדמים ושומרים על אורח חייהם הספרטני כפי שעוצב במאה השישית; המצודות העתיקות החצובות במצוקים שמעל הנחלים; היערות שבאזור בָקוריאן (Bacurian) ברכס הקווקז הקטן עם סתווניות הענק הנראות כנקודות אור וורודות על רקע הרקבובית שהצטברה תחת העצים; או הירוק הסובטרופי הרענן הגולש לים השחור.
גרוזיה הוא שמה הרוסי של גיאורגיה, ארץ קטנה יחסית, 69,700 קמ"ר בסך הכול, שהייתה פעם חלק מברה"מ. מדינות הברית זכו אמנם בעצמאות (גיאורגיה ב-1991) ובביטוי לאומי שאין לזלזל בו, אבל גם בהידרדרות כלכלית, עוני וירידה חדה ברמת החינוך, הבריאות והשירותים החברתיים.
טיול בגיאורגיה של ימינו מזמן מפגשים רבים עם שפע ומחסור. הרבה מחסור. החלוקה הקוטבית עליה חונכנו בין העולם המערבי הנאור לבין אימפריית הרשע מתבררת ככוללנית וסטריאוטיפית. כשמטיילים במה שהיה פעם ברה"מ מגלים תמונה
השפע האמיתי הוא כמובן באתרים ההיסטוריים המושכים לכאן שוחרי תרבות מהעולם כולו. כאלו הן חורבות ורְדֶזְיַה עם מנזריה שנחצבו בסלע במאה ה-11, הקתדרלה של סְוֶוטי צְחובֶלי (מילולית: "העמוד נותן החיים") או חורבות אופְלִיסְצִיחֶה שמול גורי, אתרים שזכו להיכלל ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו.
הארץ שלחוף הים השחור הייתה חלום ילדות שלי, מהימים שבהם קראתי את סיפורי המיתולוגיה היוונית. מטבעו של מיתוס עוסק הסיפור בגיבורים ובמעלליהם יותר מאשר בדמותה של הארץ, אך ניתן ללמוד ממנו על ארץ פורייה ועשירה, בעלת נופים דרמטיים. כאן נכבל פרומתאוס אל הרי הקווקז, כעונש על שהבריח את האש אל בני האדם. ביערות שלמרגלות ההרים חיו האמזונות – הנשים הלוחמות כרותות השד.
ידוע מכולם הוא המיתוס של גיזת הזהב. היוונים בתקופה הקלאסית הבחינו בשתי ממלכות בתחומה של גיאורגיה, איבריה (לא לערבב עם זו שבספרד) שהגיאורגים קוראים לה כרתלי במזרח, והממלכה המערבית השוכנת ממזרח לים השחור. את האחרונה הם כינו בשם קולכיס (אגריסי בפי התושבים המקומיים), ולשם הפליג יאסון על סיפונה של הספינה ארגו כדי להביא את גיזת הזהב שהוצבה בחורשה תחת השגחתו של נחש ענק.
מלך קולכיס לא שש להיפרד מהגיזה, והטיל על יאסון ואנשיו משימות קשות בהן הם עמדו בהצלחה בזכות אהבתה של מדיאה, בת המלך, ליאסון. אך למרות אהבתה, הביאה מדיאה ליאסון בעיקר אסונות, שכן היא בגדה באביה, רצחה את אחיה וכשיאסון עזב אותה היא הרגה את כלתו ואת בניה שלה. מדיאה היא דמות פופולרית מאד בגיאורגיה ונערות רבות נושאות את שמה.
עם זאת, בעת ביקורי בגיאורגיה למדתי כי מקורה של גיזת הזהב בסיפור מוקדם בהרבה, והסיפור אודות אופן הגעתה אל קולכיס מורכב מחומרים של קנאה, אהבה, בגידה ומעשי גבורה ונסים. מאוחר יותר הסביר הגיאוגרף הרומי סטראבו את המיתוס של גיזת הזהב עצמה בשיטה עתיקה לסינון עפרות הזהב מהנחלים. שיטה זו נעשתה בעזרת צמר כבשים (גיזה), ואגב כך מצייר ארץ השופעת את המתכת היקרה ומעצים את הקסם ואת הסקרנות.
יאסון היה הנוסע המפורסם הראשון, אך לא היחיד, שהגיע אל גיאורגיה. רבי בנימין מטודלה אף הוא ביקר במקום והילל את יופייה של הארץ, כמו גם הנוסע הערבי אבן בטוטא. מרקו פולו כתב ביומנו "יש עיר יפהפייה הנקראת טפליס (Teflis המזוהה עם טביליסי הבירה), וסביבה הרבה התיישבויות ותחנות מבוצרות". ואילו הגיאורגים עצמם טוענים כי ארצם היא היפה בעולם, פיסת ארץ שאלוהים ייעד תחילה עבור עצמו.
גיאורגיה, השוכנת בין טורקיה וארמניה בדרום ואזרביידג'ן במזרח, ידועה באירופה בכינוי "ג'ורג'יה" שהעניקו לה הפרסים והערבים. השם "גרוזיה" ניתן לה על ידי הרוסים, מהם הועתק לעברית, ואילו הגרוזים מכנים עצמם בשם שונה לגמרי – כרְתוולי. גיאורגיה היא ארץ הררית שנופיה מגוונים מאד ביחס לשטחה וכוללים ערבות במזרח, הרים חשופים בדרום, קרחונים בצפון ואיזור סוב-טרופי לח במערב, את המורדות הדרומיים והמערביים של הקווקז הגדול ואת המורדות הצפוניים של הקווקז הקטן.
חבל ארץ זה, הממוקם בין אסיה לאירופה למרגלות הרי הקווקז במיצר שבין הים הכספי לים השחור, היה מאז ומתמיד איזור מעבר חשוב בין אירופה לאסיה, וזירה למאבקים עם גלי פולשים ששטפו את האיזור מכיוונים שונים. מעצמות רבות ניסו להשתלט על הקווקז בשל חשיבותו האסטרטגית, ותכופות נמחץ האיזור בידי מעצמות שכבשו אותו. כך למשל, העיר טביליסי שנוסדה בשנת 455 לספירה נחרבה 29 פעמים במהלך 1,500 שנות קיומה.
בגיאורגיה חיים קצת יותר מחמישה מיליוני בני אדם, כ-80% מתוכם גיאורגים. הקבוצה השנייה בגודלה היא הארמנים שמספרם באוכלוסייה מגיע ליותר מ-5% ואחריהם האֳזֶרים (3.1%) והרוסים (1.9%). כמו כן, חיים בגיאורגיה טורקים, אוסטים (עם סלבי שזכה למחוז אוטונומי משלו בדרום רוסיה), אבחזים, יהודים, כורדים, פרסים ועוד. בעבר היה בגיאורגיה מיעוט חזק של גרמנים שישבו בכפרים מטופחים, אך הם פוזרו עד האחרון במלחמת העולם השנייה.
מוצאם של הגיאורגים בענף דרומי של העמים הקווקזיים. רובם נוצרים-אורתודוכסיים, המאורגנים בכנסייה לאומית; מיעוט קטן הוא מוסלמי. מיעוטים אתניים מוצאים את דרכם בדרך כלל להרים, במיוחד להרים בעלי מבנה פיזי מסובך. החיים בהרים טרם התקופה המודרנית שקיצרה מרחקים גרמה למיעוטים שהתגוררו בהם ליצור לעצמם תרבות שונה ומיוחדת, להבדיל מאוכלוסיית המישורים, שם יכול השלטון המרכזי להשפיע ולקבוע נורמות.
כבר בתקופת הברונזה נחשב רכס הקווקז כאיזור מפגש בין מזרח אירופה, ערבות רוסיה של היום והמזרח התיכון, ואכן היה זה איזור מעבר עבור עמים רבים שהותירו בו את שרידיהם, ומפלט לשבטים נרדפים מאיזורים רחוקים וסמוכים. הקווקז ידע בוזזים, חולפים ומתיישבים במהלך ההיסטוריה המפותלת שלו, והפך בעטיים לאיזור מורכב ומסובך מבחינה אתנית ולשונית.
התוצאה מרתקת וססגונית - הקווקז הוא פסיפס אתני עשיר, בלתי אפשרי כמעט, המורכב מקבוצות, חמולות, שבטים ועמים, ולמרות הכנסת האורחים החמה, הדעות הקדומות חזקות ובעימותים בין המיעוטים היד על הנשק קלה.
גילי חסקין הוא מדריך טיולים ודוקטור להיסטוריה. לאתר הבית לחצו כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם