המסע אל האגם המובטח: יומן מסע במונגוליה
אדם שחף וחבורתו הבינלאומית ממשיכים את מסעם במונגוליה, לומדים על בשרם מהו שירות המוניות הגרוע בעולם, מסתכסכים עם כפר שלם, ומשחקים את משחק ההשפלות. יומן מסע בארץ הזויה
מולי ורודריג הם יצורים כמונו, מסתבר. גילינו זאת בלילה שהעברנו בטסטסרלג, עיר סובייטית אפורה שבאה עם שמיים אפורים תואמים, גם ביום של שמש. לנו חמישה אנשים בחדר שמחירו הכולל היה שמונה דולרים ללילה, מסוג החדרים שלא תופתע אם תמצא בהם קונדום משומש שוכב לו בין מיטה לרצפה. האירוח לא כלל לינה בלבד כי אם גם ארוחה אינסטנט מלכותית שבושלה באש של שתי גזיות בין כתלי החדר. אפשר לומר שהיה צפוף. לא היה אחד שלא בכה כשחתכנו בצל.
כחצי יום העברנו בעיר הארורה במיני סידורים ולבסוף יצאנו אותה בהליכה לכיוון דרך המוצא לעיר הבאה, לתפוס טרמפ. הראשון היה קל למדי. לא נדרשנו לחכות זמן רב. אני חייב לציין שאין יותר כיף מנסיעה בתא מטען של משאית פתוחה. תמונה פנורמית מלאה בעמידה ורוח נושבת בבלורית השיער. לא הרבה התקדמנו, עשרים וארבעה קילומטר בלבד.
בעיירה הבאה התקשנו למצוא את המשבצת הנכונה לתפוס טרמפ, והדבר עלה לנו במספר שעות. כשמצאנו אותה, היום כבר נטה לערוב, וכבר עמדנו לוותר על האפשרות
השכמה, סידור ציוד, תה, משאית מגיעה. הנהג מסכים לקחת אותנו עד מורון, כמעט היעד, אך נראה שהיה זה טוב מכדי להיות אמיתי. נהג מונית רודף בצע ורכוב על ג’יפ סובייטי, לו אני מאחל מחלה ממאירה, החליט לקלקל את הרגע בחמדנותו. מספר מילים הוא זרק לנהג, ואין הסעה וגם לא נעליים. רוצים להגיע למורון? יש לכם פה טקסי, אמר נהגנו, והצביע לכיוון הג’יפאי. לכו קיבינימו שניכם אמרנו, והתקדמנו כמה קילומטרים ברגל כדי להתנער מנוכחותם. הישועה לא איחרה לבוא בדמות אוטובוס קטן, ששימש תחבורה לקבוצת אנשים בשבוע נופש מטעם העבודה - מחלקת מכירות של חברת ציוד כרייה.
כארבע שעות ארכה הנסיעה. אמנם היא כללה זמן איכות של שיחות עם מולי, רודריג והמקומיים, ואפילו שירה פרועה ברגעי השיא, אבל בסופה יצאתי חלש ותשוש. אני חושב שככה מרגישים בגדים בתום שלב הסחיטה במכונת הכביסה. הדרך המשובשת כנראה גרמה לטלטול אחד או שניים יותר מדי. נפרדנו מאוטובוס המקומיים מהם בעיירה סתמית בשם טאריאט, שנמצאת סמוך לפארק לאומי ובו אגם נפלא המכונה האגם הלבן.
הליכה רבה הייתה מנת חלקנו בשלב זה של המסע. פסענו לכיוון הפארק מפאת רגיעה קטלנית בשטף הרכבים העוברים באזור. גם בתוך הפארק פסענו ואז פסענו עוד. אפשר לומר שפסענו לא מעט יחסית לאנשים שמתכוונים להגיע למקום מרוחק באמצעות רכבים. את היום סיימנו בתמונה שהייתה פיצוי הולם למאמץ. שעת דמדומים ואור אחרון בהשתקפות האגם הנפלא, שנגלו לעינינו בתום טיפוס קל. הלכנו לישון.
ביום המחרת עד שעת אחר צהריים מאוחרת התקדמנו בקצב הצב. שני טרמפים קצרים אמנם כיפיים אך חסרי משמעות לא קידמו אותנו הרבה. ביום הרביעי בדרכים כבר היינו מעט חסרי סבלנות. שממת רכבים ביציאת העיר לא תרמה למצב הרוח. אפרופו רוח, ההרגשה היתה שחסרה רוח במפרשינו, והספינה לא מתקדמת. נשברנו והחלטנו, רחמנא לצלן, לשלם עבור הנסיעה הלאה, עד מורון. החלטנו להתפצל. שניים ילכו העירה לסגור עסקה עם נהג, שלושה יישארו במקום. האמת, כשהנהג הגיע בג’יפ הסובייטי היינו מאוד מרוצים. כבר לא היה אכפת לנו לשלם. המחשבה שבתוך כמה שעות נגיע לעיר המובטחת, שדרכה מגיעים לאגם המובטח, היתה נעימה ביותר. מעט ידענו על העתיד להתרחש.
הנהג איתו סגרנו עסקה קיבל רגליים קרות והחליט להעביר אותנו לנהג אחר, שהיה זכור לנו מהבוקר, כשאשתו המרשעת ביקשה מאתנו מחיר מופקע ומנעה מאחרים לקחת אותנו במחיר הוגן. אמרנו ניחא, יהיה בסדר. או אז הסתבר לנו שאנו לא הנוסעים היחידים. אחרי שהעמיס אותנו פצח בסיבוב טעינת סחורה ברכבי העיר. מה לא עלה על הרכב? עצים להסקה ובנייה, ציוד כבד לעיבוד עץ, שקים של תבואה, נשים וטף.
בתום שעה וחצי של העמסת סחורה, פקע מיתר הסבלנות האחרון של גלי, ואולי היה הדבר קשור לעובדה שהיא סיימה לקרוא את הספר והיתה חסרת תעסוקה. היא שכנעה אותנו שאנחנו מורידים את המחיר באופן משמעותי או יורדים. המחיר לא ירד. אנחנו ירדנו. וקשה לומר שנפרדנו מהנהג ברוח טובה.
מיואשים היינו בירידתנו מהגבעה, אך כנראה שיש ישות עליונה שדואגת ליחפנים שבדרכים מפני לא יותר משלוש דקות עברו, וכבר פתחנו בשיחה עם חבורת נשים צ’כיות (ונספחיהן) שאולי היו מוכנות לקחת אותנו עמן לעיר הבאה. פחדנו שהסולידריות המונגולית תביא אותנו להישאר עוד לילה במקום הנוראי הזה, כי אף נהג לא יהיה מוכן לקחת אותנו ממנו. מולי ורודריג סיפרו שקונפליקט שהיה להם עם טיפוס גברתן שנגע במולי יותר מדי לטעמה גרר יחס עויין מצד הכפר כולו. אני עצמי חשתי נסער, לא הייתי משוכנע שהיה זה חכם לרדת מהמונית, וממש לא רציתי להישאר שם. כשהגעתי לזירת השיחה עם הצ’כיות (גלי ונועה פתחו איתן בשיחה) התפרצתי לשיחה בדיבור כן אך נואש, ואמרתי שאנו חייבים עזרה אחרת לא נצא מהעיר לעולם מפני שנקלענו לסכסוך עם החבר’ה המקומיים, ו"בבקשה, אתן חייבות לעזור לנו"!
כנראה שיצא לי לא רע, כי הנשים התכנסו לדיון ארוך ומעמיק. בדיעבד מעט מוזר היה לי שהם נכנסו לדיון כה ממושך בדבר הסעתנו, מפני שנוכחתנו לא גרמה לצפיפות יתר כלל וכלל בשני המיקרובסים בהם הן התניידו. הן הגיעו להחלטה שכן, הן ייקחו אותנו לעיירה הקרובה, ומשם נסתדר. יש! שמחתי בכל לבב. לילה נוסף באותו מקום נורא נראה לי גורל אכזר מדי.
הגענו בשעת ערב מאוחרת לעיירה סטייל המערב הפרוע: כביש ראשי ומשני צידיו שורות בתים. כנראה שבאמת אין מה לעשות שם. כמוקד ההתרחשות שימש כיכר בנוי תשע מרצפות ומשאית עמוסת פועלים. אנשים עומדים על סף בתיהם ומחכים שמשהו יקרה. עוד באותו לילה עלינו על טקסי משם למורון, אליה הגענו לפנות בוקר. הקמנו אוהל במבנה נטוש שבנייתו מעולם לא הושלמה בפאתי העיר והלכנו לישון.
עוד באותו היום בו הגענו למורון, העיר המובטחת כתחנה לפני האגם המובטח, עזבנו. תוכניתנו היתה להגיע לחאטגל, כפר קטן כשני קילומטר מהאגם, לקחת רכב שיקדם אותנו לאורך הגדה, ומשם להמשיך בהליכה בת חמישה ימים לעיירה שכוחת אל בשם טסאגן-נור. עיירה זאת היא תחנת מעבר לאלו המבקשים לראות את אנשי הטסאטן, קבוצת אנשים לא גדולה שמקורה בסיביר. ייחודה הוא קיומם מחלב איילי צפון. לא יותר ממאות מהם חיים באזור, והם נחשבים אטרקציה לא קטנה.
יומיים התכוונו להקדיש להליכה ובילוי במחיצת אנשי הטסאטן, ואז לחזור במהירות הבזק לאולן באטר. אני הייתי על קצה גבול היכולת שלי, או יותר נכון של הויזה שלי, להישאר במונגוליה. בחאטגל בילינו יום וחצי, והיה כיף, אך יש אנשים שאם תספק יותר מדי זמן פנוי בידיהם הם יתחילו לעשות שטויות. בגלל שעתיד הייתי להגיע לאגם המובטח רציתי להגיע מגולח וחגיגי. סכין גילוח לא היה לי. מה עשיתי? כמובן שרכשתי את הזול ביותר - רק לפעם אחת. קניתי בזול ושילמתי ביוקר. שעה וחצי של ייסורים בעור הפנים הביאו אותי להיראות כמו פודל חולה גזזת. בזאת קצה יכולתו של הסכין.
יצאנו לדרך דחוסים בתוך רכב כשעל כל אחד העמיסו משהו. עלי העמיסו ילדה פעוטה. נסיעה בת שעה והיינו מרחק עשרות מטרים ממה שהובטח לנו. מבטי נפגש עם רודריג אחרי הירידה מהרכב וחיוך רחב עלה על שפתינו. ללא מילים, אחוזי טירוף, שעטנו לאגם. אני החלקתי קדימה ונפלתי על הדשא בסגנון זאטוט בן שלושה אביבים והגעתי אחריו. לא אירע רע, זכיתי לטבול ידי במימיו של המובטח.
כבר היה ערב, הלכנו שעות מספר ונרטבנו בגשם שוטף. כנראה שיש בעולם אגמים שחושבים שמותר להם לעשות הכל. האמת, אנחנו הבלגנו. מצאנו לעת ליל בקתה דה-לוקס מחכה לנו. אוכל, שינה, וקמנו לעוד בוקר ליד האגם. היום הבא עתיד היה להיות מעט טעון. היה בו הכל: דרמה, בכי, צחוק, ריצה בעירום לאגם, מדורה גדולה, החלטות. ביום זה חשבתי על זה שאולי בא לי קצת לבד. לא שהיה רע, אלא שפשוט חשקה נפשי בקצת שקט.
בכל אופן, ביום זה אגם חופסגול המובטח נגלה אלי במלוא הדרו, ומקווה אני שאוכל לתאר בכתב את מה שנתפס לא רק בעין, אלא גם באוזניי ובאפי. צליל טפיפות מגפיים ורחש צרצרים מלווה תמונה מרהיבה המורכבת מגבעות עדינות מכוסות מרבד ירקרק ומאחוריהן הרים אפורים סמכותייים ונוקשים. מימין נראות רצועות בגוונים כחולים. התחתונה נראית כתכשיט בוהק בשמש, המים שלווים. מעליה רצועת תכלת מעט כהה יותר של ההרים הנראים מרחוק, לאורך הגדה המזרחית של האגם. שמיים בהירים משלימים את התמונה, עננים בודדים נראים בהם. ריח הטל של הבוקר נישא באוויר. לפרקים הצעידה בשדה פתוח, לעיתים במעבה יער. האגם המובטח חופסגול. לימים אני עשוי לגלות שיש יותר מרשימים ממנו, לפחות אחד, וזאת לא הכנרת.
לעולם לא חשתי מוכה גורל כפי שחשתי בשלישי לאוגוסט, עת הלכתי הליכה אחרונה של יום טיול. במשך שעתיים צעדנו באדמת ביצות שכוח עליון מחק לה את הסוף, כאילו בשביל להרגיז. התחושה הייתה שאין לה קץ. את סופה לקחו, במקומו יצרו מקום בו האוויר רווי יתושים אכזריים וצמאי דם. מרחוק הבחינה גלי במבנה עץ נטוש שאפשר להעביר בו את הלילה. מיהרנו להבעיר בו אש כדי להרתיע אף במעט את הנחיל הזה שבא עלינו, כנראה מהגיהנום.
חגיגות יום הולדת לגלי פתחו את יום המחרת ועיקרן היה לעיסת נחשי גומי ושירת שירים. טוב נו, שיר אחד. ביום זה עיקר הסבל היה בטיפוס לעבר אוכף בתוף יער שאדמתו ביצתית אף היא ומלאת יתושים גם כן. ההר היה אישיות של אדם, מספר צדדים לו, חלקים נוחים, חלקם בלתי נסבלים. בעוד המפנה המזרחי היה טובעני ומלא יתושים עוקצניים, המפנה המערבי היה רגוע, אדמתו מוצקה וחף היה מטפילים מעופפים.
מצוקת מים קלה ליוותה אותנו בפתח היום, אך התפוגגה עקב מפגש עם אם וילד בציד אוכמניות. חצי שעה לכפר הקרוב, יהיה בסדר. כשיצאנו את היער זה באמת נראה כחצי שעה, אך במונגוליה זה ידוע שעצמים עשויים להיראות קרובים ממה שהם באמת. אכן ראינו את הכפר לנגד עינינו כבר בצאתנו את היער, אך רק כעבור שעתיים וחצי של הליכה הוא החל להתקרב אלינו. שלוש שעות והיינו שם.
בכפר חגיגות יום ההולדת לגלי נמשכו ולבשו צורת ארוחה חגיגית וסשן של משחק קלפים בו על המפסיד לבצע משימה משפילה, בהתאם להחלטת השחקנים הנוספים. גלי הפסידה ונאלצה להתפרץ למטבח המסעדה בקפיצה על רגל אחת כתרנגולת, וללוות את המופע בקולות קרקור ותנועת כנפיים. החלטנו לקחת מונית יחדיו לטסאגן נור. במקום יומיים נוספים של הליכה בינונית. נסיעה זו הייתה המהנה ביותר מכל הנסיעות עד כה. ריקודים לצלילי נגני מוזיקה דיגיטליים ושתייה חריפה היו עיקר החוויה. מולי כנראה לא הייתה מורגלת ביותר מכפית של וודקה ובתום הנסיעה היא קרסה על הדשא ביציאתה את הרכב לשינה שתימשך אחת עשרה שעות.
יום המחרת הפגיש אותי עם הבלתי נמנע. לכל דבר יש סוף, ופרידה היתה צפויה לבוא מתישהו. שלושה שבועות ביליתי בחברתן של הבנות, ונהניתי מכל רגע. טוב, כמעט מכל רגע. למדתי מהן המון ועד אותה נקודה הן היו האנשים שבמחיצתם ביליתי את מירב זמני במהלך הטיול. גלי ונועה החליטו ללכת ברגל לכיוון אנשי הטסאטן, בעוד מולי, רודריג ואני החלטנו לרכוב על סוסים. שכן הרכיבה תיקח פחות זמן, ואני לחוץ הייתי לעזוב את מונגוליה בלי להיקנס. חילקנו ביננו את הרכוש המשותף שלנו ואמרנו שלום. נשארנו מולי רודריג ואני. מחר עם שחר נצא לרכוב לכיוון השקיעה, לכיוון אנשי הטסאטן.
אדם שחף מטייל, מצלם וכותב בלוג על מסעותיו. המשך הרפתאות החבורה - בשבוע הבא בערוץ התיירות
אוהבים לטייל ולכתוב? יש לכם בלוג על מסעותיכם? כתבו ל- tourism@nrg.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם