כסף זה עסק משתלם: החסידות, הקבלה והעושר
רבי נחמן הגדיר את העושר כתנאי להצלחה בדרך הרוחנית. הזוהר מייחס את הכסף לכיסופים ובעולם המודרני יכול הכסף להחזיר אותנו לחיים. אז איך אפשר להתנהל אתו נכון בלי לאבד בגללו את העצמי?
את המציאות העולמית מפעיל היום כסף. הזמן נמדד בכסף (time is money), המרחב נמדד בכסף ואפילו הרגשות שלנו כלפי האנשים היקרים לנו מנוהלים ביחסי תן וקח. כולנו נפגשים בסיטואציות בהן המחיר והכדאיות הכלכלית קובעים את הבחירות שלנו - בין אם זו כלכלת כסף, ובין אם זו כלכלת רגש.
המשפט של וודי אלן המצוטט למעלה מחדד את ההבנה באשר למיקום של הכסף בחיינו. למעשה, טוען אלן, הכסף הוא המפעיל האובייקטיבי של חיינו. גם אם אין לנו עוד כוח, וזה קורה לפעמים גם לחזקים ביותר, נמאס לנו מהכול ונראה שלאף אחד לא אכפת מאיתנו, ההקשרים הכלכליים שלנו מחזירים אותנו אל תוך החיים.
הבעיה היא שהמפעיל האובייקטיבי הזה, הכסף, עלול להשתלט לנו על החיים.
הרי כולנו נפגשים בסיטואציות בהן, לפעמים אפילו מבלי לחשוב, שיקולים כלכליים הם הקובעים את הבחירות שלנו. בהדרגה נבנו אצלנו עקרונות של כדאיות שלפעמים כובלים אותנו וחוסמים את הרצון האישי שלנו לחיות בצורה הייחודית לנו. העקרונות הללו מחלחלים עמוק לכל התחומים, עד שהיעילות וההצלחה של דברים מסרסת כל אפשרות של התנסות שהצלחתה לא מובטחת. לך תתחיל ככה עם אישה...
בחסידות אפשר לראות כל מיני התייחסויות לנושא הכסף. מסופר על אבות החסידות, אנשים כמו רבי אלימלך מליז'ענסק, שאנשים חשש להשאיר אצלו כסף, ואם היה להם משהו מיד היו מחפשים איזה עני לתת לו צדקה. מנגד, על רבי מנחם מנדל מקוצק, הידוע בחתירתו הקיצונית אל האמת, מסופר שכאשר למד בישיבה הגיעה אליו גברת חשובה ורצתה לצ'פר את הבחורים בכסף. כאשר הציעו לו את מתנתה הוא ירק ואמר: "געלט! (כסף). פוי".
רבי נחמן מברסלב מספר באחת המעשיות הנפלאות שלו על מדינת הממון שבה אבדו כל הערכים. כל אחד שם נמדד לפי כמות הכסף שהיה לו. אם היה למישהו מעט כסף הוא זכה בכינוי של חיה כלשהי; אם היה לו עוד קצת כסף, היה מקבל כינוי של חיה יותר חשובה; עם עוד קצת כסף הוא היה בן-אדם, ומי שהיה לו הרבה מאוד כסף היה אלוהים.
מצד שני, אפשר לראות יחס אחר. הרמב"ם, שלא היה קשור לחסידות,
רבי נחמן לא מדבר על עשירות רוחנית, אלא על כסף ממש. הוא גם לא מדבר על איזו תנועה של רוחב נפש, דוגמת החלפת האוטו במודל חדש יותר, או על פרגון עצמי בדמות בזבוז כסף פה ושם; הוא מדבר על להיות עשיר בלי גבול, ובלשונו: "כל הון דעלמא" (כל הון שיש בעולם). אז איך אפשר באמת להתנהל נכון עם הכסף, לנצל את האפשרויות הטובות שבו מבלי לאבד את העצמי בגללו?
נראה שצריך להבין נכון את מה שעומד מאחוריי כל הקונספט של הכסף.
בספר הזוהר, שתמיד מחפש את העומק של הדברים שנראים הכי פשוטים, הכסף מגיע מלשון כיסופים. כשאברהם אבינו קנה את מערת המכפלה לצורך קבורת שרה אשתו האהובה, הוא שילם עבורה ארבע מאות עולמות של כיסופים, מסביר הזוהר. אז הכסף והערך הכספי, לפי הזוהר, הוא בעצם הגעגוע שלי לדבר מסוים. כמה אני מתגעגע לאשתי? לאוטו? לארטיק? עד כמה אני רוצה את הדבר שאני משלם עבורו בכסף?
כשהכסף מובן כגעגוע הוא הופך לתנועה נפשית. תנועה שאפשר להרגיש בידיים ואפילו לספור, מבלי לאבד את החיים שבה. מתברר שהדבר הכי חשוב בכסף היא התנועה שלו, התנועה שבו.
כלכלנים אומרים ששקל אצלך בכיס שווה שקל, ואילו שקל שזז בשוק שווה תשעה שקלים. ככה זה, יש להם את הנוסחאות שלהם. אבל בייחוד במישור האישי-רוחני שלנו, הסכנה שבכסף טמונה בהתאבנות שבו: כשהוא נשאר אצלי עמוק בכיס ואינני משקיע אותו על מישהו או על משהו, כשאני לא כוסף למשהו, כשאין לי געגועים – אז הכסף הוא בעצם פסל שלא מניע ידיו ורגליו ואנשים סוגדים לו משום מה.
אפשר להבין את הגישות השונות לפי הזוהר. רבי אלימלך, שפיזר כל כספו לצדקה, היה שרוי בגעגועים כל הזמן, ומצא אנשים להשקיע בהם את הגעגועים שלו. רבי מנחם מנדל מקוצק לא אהב כנראה את הג'סטה של הגברת החשובה וראה בכסף שלה הפגנה של עושר. לכן לא רצה להיות חלק מהמשחק הזה.
בסיפור של רבי נחמן, הכסף מדד אנשים וסגר אותם לתוך תבנית מאובנת, שכל היחלצות ממנה תהיה לטובת תבנית מאובנת אחרת.
אפשר גם להבין איך הכסף מאפשר את הנבואה ודרכי ההתבוננות. ככל שיש יותר כיסופים וגעגועים, ככה אפשר יותר לקבל את הדברים. מי שנמצא בעמדה של עשירות, מי שיש לו הרבה מאוד כסף – כיסופים, הוא זה שרוצה יותר, ומי שרוצה יותר מקבל יותר. ככל שמתגעגעים למשהו יותר, מגלים בו יותר עניין, ככה הוא נפתח יותר בפני מי שרוצה אותו. כל זה בתנאי שהכסף הוא לא בשביל עצמו, כלומר, לא לטובת עוד כסף, אלא לטובת הדבר שאליו כוספים. מי שרוצה משהו כדי שהוא פשוט יהיה שלו, לא באמת רוצה את הדבר, אלא הוא רוצה לקשט את עצמו בדבר הזה. ומי מוכן להיות קישוט של מישהו אחר?
עם הבנה כזאת את הקונספט הכלכלי, אפשר לזהות משהו יפה וטוב בהתקדמות של העולם אל עבר המצב הפיננסי הטוטלי בו אנו מצויים. כשכל דבר נערך ונמדד בכסף ואין מתנות חינם, גם לא במבצעי החגים באמריקה, האדם נדרש לברר בינו לבין עצמו עד כמה הוא רוצה משהו, עד כמה הוא מתגעגע למשהו. קשת מתרחבת והולכת של מוצרים תרבותיים וחומריים, אנשים וקהילות, עומדת מול האדם בעידן הזה ודורשת ממנו לחשוב: איך אני עומד מול הדברים הללו? מה אני חושב עליהם? אני רוצה אותם? עד כמה אני רוצה אותם?
יש המתלוננים שבהתנהלות הכלכלית של העולם היום הכול מחופצן, כלומר, הופך לחפץ, מדוד וסגור תחת השאלה "כמה הוא שווה". אבל הבנת הכסף ככיסופים מאפשרת לזהות מהלך הפוך לגמרי: כל מה שמסביבי, חפץ או אדם, נמצא איתי ביחסים של געגועים, מי יותר והרבה יותר ומי פחות והרבה פחות. יחסים וזיקות מתארגנים כל הזמן, כל אימת שאנחנו נפגשים עם משהו.
זהו הצד השלישי של המטבע: כשמעמידים אותו על חודו הוא מתגלגל ואין לגלגול הזה סוף. אז בפעם הבאה שנראה לכם שלאף אחד לא אכפת אם אתם חיים או מתים, תסתכלו מסביב ותראו שהכול קורא לכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם