לפסגה עם אביתר בנאי: יומן מסע ברוסיה הנידחת
אדם שחף ממשיך את מסעו ברוסיה ויוצא לכבוש את האי אולחון. ביער הנידח ושוחר המזימות הוא מקים בדד את אוהלו, ומקווה לטוב. אך קולות מוזרים מפלחים את הדממה
לאחר שובי מאגם בייקאל נותרו לי כמה סידורים אחרונים באירקוצק: שליחת חבילת ציוד מיותר ארצה, פרסום פוסט או שניים, מתנה קטנה לסרג’ ונאסטיה, כרטיס רכבת לחבארובסק, שם עתיד הייתי להיפגש עם שרה, ואה, כן: נסיעה לאי אולחון וחזרה.
האי המדובר נמצא במרכז חופו המערבי של אגם בייקאל, אינו גדול במיוחד ומרוחק שש שעות נסיעה פלוס חצי שעה מעבורת מאירקוצק. פניתי לשם עקב המלצה חמה שקיבלתי מכמה גורמים אשר עמם שוחחתי באולן באטר, כולל שרה, שסיפקה לי את רוב האינפורמציה בדבר בייקאל.
לאחר יום של סידורים עליתי על אוטובוס של עשר בבוקר, מצויד בצורה נגישה בשלושה פירוז’קי תפוח אדמה וב”דרומית לגבול, מערבית לשמש” של הארוקי מורקמי. לאור מספר הנוסעים המצומצם, חשבתי לעצמי שאם אני הייתי החברה המפעילה את קו האוטובוס, הייתי
כשהגעתי לחוז’יר השעה כבר הייתה חמש וחצי אחר הצהריים. עם ירידתי מהאוטובוס ישר הבחנתי בהבעת פנים של אדם המחפש חברה לא פחות ממני. טייל גרמני עם שם בלתי אפשרי לזכירה ואנוכי החלפנו רשמים בדבר מסלולי טיול באי. לא בטוח שהבנתי נכון את הראש שלו, אך נראה כי לאחר הליכה בת ארבע שעות הוא חש שהוא זקוק למנוחה בת שלושה ימים באוהל, ולאחר שהייה זו הוא נזקק לזמן התאוששות נוסף. כנראה שבאמת לא הבנתי נכון.
כך קרה שביום שישי, רק בשעה שבע בערב, התחלתי ללכת, כשעל פי התכנון ביום שבת בערב אני כבר אמור להיות בחוזי’ר. פחות מיום וחצי לגלות את האי, ולי היו שאיפות להגיע לכף הצפוני, ובשאיפה דרך היער ממזרח. תכנית הליכה מוצקה טרם גובשה בדמיוני, אך דבר אחד כן היה בטוח - סיוע ממונע יהיה הכרחי - בין חובוי, הכף הצפוני, לחוז’יר, מרכז החיים באי, הפרידו כמעט ארבעים קילומטר של דרך ממש לא מישורית.
בערב הראשון לא אוכל לומר שהתקדמתי רבות. אולי חמישה עשר קילומטר לכל היותר. הסתייעתי בטרמפ אחד עם אוסף של יצורים מזוויעים, שיכורים ובעלי חוש הומור שנושק לאדמה, אבל חמישה קילומטר זה בכל זאת שעה הליכה. עצרתי אינטואיטיבית באחד הערוצים הקטנים החוצים את דרך העפר שרצה במקביל לקו החוף. אלו שיוו לקרקע צורה גלית מעוותת, כאילו הייתה זו בימים עברו נוזל שלפתע קפא ונותר בצורתו. דרך העפר החומה על רקע תכסית הקרקע הירוקה רק העצימה את האפקט.
לא הייתה זו פעם ראשונה של לינה בדד באוהל, אבל כן הייתה זו לינה ראשונה במרחק משמעותי מכל גורם אנושי אחר. באמצע שום מקום, אך לא רחוק מהדרך, התקנתי אוהל, כשחברתי הייתה עדר פרות, שנתנו בי מבט משתומם. אפשר להצביע על מגמת גמילה מחברה אנושית בלילה, חשבתי. תחילה זה היה לבד באוהל, אך בחברת אנשים מסביב, ועתה זה היה פשוט לבד.
במצב כזה, אני מאמין שכל אחד מפתח מצב ערנות מעט שונה מהרגיל. אני עדיין אוחז באמונה שאדם בגפו הוא, בוא נאמר, מעט פגיע יותר. ועם כל רחש קל נדרכתי כקפיץ, חיכיתי לראות אם זה אדם שוחר מזימות, שאז הישרדות תדרוש תגובה מהירה. במהלך הלילה אף יצאתי את האוהל פעם או פעמיים, רק כדי לגלות שהיה זה עוד מקרה של זהירות מופרזת.
השכמתי קום בבוקר חדור מוטיבציה לגמוע את המרחקים. ארוחת בוקר וחיסול מהיר, וקיפול האוהל למרות שהיה ספוג טל, והייתי בדרכי. הלכתי מהר ובקצב קבוע ואפילו תפסתי טרמפ או שניים, שקידמו אותי יפה אך לא משמעותית.
נקודת מפנה הייתה בקטע דרך המתפתל ביער, כצינור עיכול בתוך בטן. מיצובישי פאג’רו התקדם בדרך המשובשת הגלית בריחוף אצילי, כאשר בדרכו הוא גם ריחף מולי ולא טרח לעצור. חוסר נכונותו של הנהג לעצור, בשילוב שביל נוח מזרחה לתוך היער, הביאו אותי להחלטה פזיזה לפנות מזרח, לעבר מעבה העצים.
תחילה עוד הייתי מרוצה מכל העניין. צעדתי בתוך היער לאורך חתיכת שטח מוארכת שנדמתה כשביל. ליער מצידו, היו תכניות אחרות. ככל שנכסתי הוא הלך והתעבה, מאט ומצר את צעדי עם כל צעד בצמחיה הנמוכה, לוכד אותי ומושך אותי פנימה בו זמנית. עם כל מטר של התקדמות השמיים נראים קרובים מתמיד. קו המצוק שלאורכו אצעד צפונה עד החוף נמצא מעבר לפינה. הייתי חרק זעיר, כלוא ברשת עכביש. לא ממליץ לאף אחד לצעוד ביער ללא שביל. כרוכה בכך הנאה מועטה ותחושת חוסר אונים בעיקר.
שלוש שעות שכאלה ועצרתי לצהריים. התיישבתי ודם הגיע לראשי. החלטתי שעדיף לצאת מהיער למרות המחוייבות הפנימית שיש לי לסיים כל דבר שאתחיל. הצלחתי להזדהות על מיקומי במפה באמצעות ערוץ שפנה צפונה, לאורכו אלך עד שאחלץ מתחושת הדכדוך שהשרה עלי היער. המיקום על פי המפה היה טוב ויפה, ואכן בתוך שעה יצאתי את היער, רוחי מתרוממת ככל שצפיפות העצים מדלדלת. שביל שהוביל אותי אפשר לי קצב הליכה מהיר שהערכתי יותר מתמיד. אחרי הכל, היו לי תכניות גדולות להמשך היום.
סביב חמש בערב חניתי במפתח מזרחי של האי המאפשר גישה לאגם, וסעדתי צהריים. להקת שחפים במעוף קרוב היוותה נושא מעניין לצילומים. נערה רוסיה עם זוג רגליים יפות שיתפה פעולה והשליכה דגים מתים למים. עם כל דג שנזרק לא ספרת עד שתיים וכבר צלל לתוך המים שחף שאפתן, משחר לטרף.
וכי מוכרח אני לנוע ולנוד, קמתי נחוש להמשיך לתור את אדמת האי. צפונה פניתי, ואותי ליווה זוג כלבים מסבירי פנים, זמר ומנגינה נשמעים בראשי. מה שהתחיל בשריקה בלתי פוסקת המשיך בשירה והסתיים בחיבור לאוזניות, כדי לשמוע את האלבום הראשון של אביתר בנאי. בתזמון בלתי אפשרי את סוף הטיפוס ביצעתי כאשר באותם רגעים מתנגן השיר האחרון “תתחנני אלי”. בזמן שאביתר בנאי שר על עולם קשוח שהוא יכול עליו, אני מסיים טיפוס שחושף בפני פנורמה נרחבת של ים, מאחוריו ניצבים מצוקים איתנים של אדמת סיביר. הקצנת סיבוב הראש שמאלה תגלה את קו חופו של האי, ממנו הגעתי.
זמן לא רב היה ברשותי להעריך את המקום. עשר דקות לחטיף אנרגיה, תמונות מגוחכות, כריך גבינה ותנועה דרום-מזרחה, לכיוון חוז’יר. וודאי שהודעתי לכלבים שהגיע הזמן לזוז. השעה אמנם היתה מאוחרת, שמונה בערב בערך, אך הודות להיותו של בייקאל בקו רוחב צפוני יחסית, השמש שקעה סופית וללא זכר של אור רק בעשר בערב. שיערתי שלרתום תנועה אנושית ממוכנת לצרכי יהיה קל יותר בכיוון חוזי’ר, כי כל הדרכים מובילות לרומא, או כל המשתנות בתעלה מתנקזות לאותו החור, תלוי בנקודת המבט.
אני מבחין ברכב נע מאחורי ולכיוון הרצוי, ואני מתחיל לנוע לעברו כי הוא מגיע משביל אחר, בריצה מהירה ככל שיכולתי. המאמץ נשא פרי, אך באותו הרגע נשארתי מסופק. הנהג האדיב עצר, מיהר לומר שאין מקום ברכב, אך אמר שיחזור כעבור חצי שעה. אני, המסופק, החלטתי להמשיך ולא לחדול, ואם יחזור אז יאסוף אותי בדרך.
נו מה אתם יודעים? הוא אכן אסף אותי כעבור שלושים דקות, שלושים דקות בהן השתעשעתי ברעיון המאזוכיסטי להמשיך בטיול לילי עד לחוזי’ר ברגל. טוב שאסף אותי, הבנתי בדרך חזרה. הצצה בחלון אפשרה לי לקבל פרופורציה על משך ההליכה שהיה צפוי לי, בלילה אפל, כשגרבי מרופדות חול גס.
הגעתי לחוז’יר, שהייתה חשוכה, ונועצתי במקומיים משועשעים לגבי מקום יאה להקמת אוהל. הם שלחו אותי לגבעה נמוכה בפאתי העיר, המשקיפה על בייקאל. גבעה קירחת, פרט לעץ בודד וזקן, עומד שפוף, תחתיו בחרתי את מקום לינתי ללילה. גם לילה זה היה מלווה בחששות לא מבוססים. מועדון רועש לא רחוק וכביש סמוך, פעיל יחסית לשעות הקטנות, סיפקו סיבות רבות ליציאה מהאוהל, רק בכדי לגלות שבחוץ יש רק רוח הנושבת בענפיו של עץ זקן.
שחר עולה, ואני נמלה חרוצה משכים קום, מחפש אדם בעל כלי שיט שיועיל בטובו לשאת אותי על סיפונו לכיוון אירקוצק. לדאבוני המעגן העלוב של חוז’יר, שכלל מזח מט לנפול ובית קברות לסירות חלודות, לא סיפק סחורה שכזו. את דרכי לביתי הזמני אעשה בנתיב יבשתי, בתקווה - חינם אין כסף. שעה וחצי המתנתי, וגם וויתרתי על הזדמנויות משתלמות, כאשר לבסוף האוטובוס הממסדי עצר לי בצד הדרך, ובצורה הטבעית ביותר טיפסתי עליו, מוכן להמשך.
נסיעה בת שבע שעות גמעתי כאילו היתה כלום, מסייים את ספרו של הארוקי מורקמי, שעסק בין השאר ברדיפה בלתי אפשרית אחר דברים בלתי מושגים. מתברר שאיכרים סיבירים רבים קיפחו נפשם בנסיון לרדוף ולהגיע מערבית לשמש, תוך כדי התעלמות מוחלטת מצרכיהם הגשמיים.
את שארית זמני באירקוצק ביליתי בסידורים אחרונים. זכיתי להיפגש בשנית עם מספר טיפוסים שפגשתי לאורך הדרך במסע הקודם לבייקאל, כולם באותו המקום ובאותו הזמן, כאשר רק עם אחד מהם נפגשתי בכוונה תחילה. היו שם מפיק פסטיבל של מטאל כבד, תייר גרמני מבוגר ותמים ובחורה רוסייה מושכת להפליא.
אצל סרג’ ונסטיה אכלנו ארוחת ערב חגיגית למחצה של פיצה ויין. לא משהו חגיגי מדי אבל כן כזו המראה על חשיבה ותשומת לב. היתה זו גלישת ספות ראשונה, ואותו ערב היה גם פרידה ראשונה ממארחים, ולא בדיוק ידעתי איך לעשות את זה. הכל היה אלתורים. בכל אופן, בטוחני שנפרדנו יפה.
ביום שלישי, עליתי על הטרנסיבירית לכיוון מזרח, לכיוון חבארובסק, מעל יומיים וחצי זמן רכבת. שם עתיד הייתי להיפגש עם שרה, הגרמניה אותה הכרתי באולן באטר.
אדם שחף מטייל, מצלם וכותב בלוג על מסעותיו.
המשך הרפתקאותיו - בשבוע הבא בערוץ התיירות
> לכל פרקי יומן המסע "מונגוליה אהובתי הסוררת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם