ראשי » סגנון » ניו אייג' » פרשת השבוע

פרשה עגומה: פרשת השבוע

שלוש מכות אחרונות נותרו לנו להנחית על פרעה השבוע. זאת הזדמנות ראויה לפשפש קצת בתכונות הקרביות שלנו, כיחידים וכעם, ולשאול מה בעצם כל זה צריך להיות. פרשת "בא"

אביגיל גרץ | 20/1/2010 12:13

אז בנינו את הפירמידות. עכשיו מה? צילום: אי.פי

פרשת "בא" היא פרשה עגומה. לצערי, היא אחת הפרשות המכוננות ביותר של התרבות שלנו. ולא רק התרבות היהודית, אלא גם זו הישראלית שצמחה ממנה. כי בעצם היותו אזרח המדינה היהודית גם החילוני הגמור משתף פעולה, אולי בעל כורחו ובטח באופן לא מודע – עם המשך נשיאת הנרטיב היהודי. זהו הנרטיב הבלתי מתפשר, שבמהותו כוחניות והצדקה עצמית.

פרשת "בוא" מספרת על שלוש המכות האחרונות: הארבה, החושך ומכת הבכורות. בשני הפסוקים המצמררים הבאים נפתחת הפרשה: וַיּאמֶר יְהוָה אֶל משֶׁה בּוא אֶל פַּרְעה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו.... וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם.

סיפור מכות מצרים מתאר כיצד אלוהים מחזק את לב פרעה, כדי שלא יאפשר לעצמו להיעתר למשה ולשחרר את העם. ראינו את המשחק המלוכלך הזה גם בפרשה הקודמת. ייאמר לזכותם של חז"ל, שקשה להם להתמודד עם הרוע המוחלט שבו אין אפשרות לתיקון עצמי. במידה מסוימת, זה סותר את מהות בריאת האדם והמחשבה לפיה הוא נוצר בצלם אלוהים.

זה גם סותר תפיסות אחרות שהתנ"ך מביא, כמו זו המדברת על פיוס עם האויב וכמובן את הדף החדש שמאפשר יום הכיפורים. היהדות מדגישה כמה וכמה פעמים שכולנו יכולים לשבות ולחדול ממעשינו, כמו אלוהים: כולנו יכולים לשנות את דעתנו ולעשות מה שנקרא "חזרה בתשובה". בסופו של דבר, רוב הפרשנים מתרצים את הכבדת הלב בכך שבדרך פלאית, אלוהים ראה את פרעה כרשע גמור וידע שאין סיכוי שהוא אי פעם יאמין בו ויתקן דרכיו.

התראת שינוי

הפרשנים, המודעים ללמידה שלנו מהפרשות, דואגים למשמעות ההשפעה של האלימות הנחרצת שאלוהים מפגין עד כדי שהם מפנים זרקור קטן לאחריות של משה, האיש המבצע את רצון האל, זה שאנחנו, אם נרצה כמובן, יכולים לחקות. כולנו זוכרים שאת רוב המכות משה מחולל באמצעות המטה של אהרון. זה בדרך כלל מופיע בסגנון הזה: וַיֵּט משֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם, או הזה: וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה.

לפני מכת בכורות, המכה האולטימטיבית, יש הקדמה ארוכה במיוחד. היא מתחילה באלוהים שאומר שהוא הולך לעשות: "עוֹד נֶגַע אֶחָד", ונגמרת בסוג של סיכום תשע המכות הקודמות באמירת המחבר: "וּמשֶׁה וְאַהֲרן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמּופְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעה וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעה וְלא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ". הרמב"ן מסביר שהפסוק "ומשה ואהרן

עשו את כל המופתים האלה" מתייחס רק למכות הקודמות. בהמתת הבכורות עצמה, בהקשחת לב פרעה - בזה אין למשה ולאהרן שום חלק.

הדבר היחידי שמשה ואהרון עשו בהקשר לגזרת מכת בכורות היה ההודעה שמסרו עליה לפרעה. מצד אחד, זה מנחם שהיה זמן התראה, אבל מצד שני זה אבסורד. שכן בגלל אותה הכבדת לב, אין לפרעה יכולת לשנות את הגזרה. זה מזכיר את עצמנו: מצד אחד אנחנו כועסים על דרך ההתנהגות של חברנו והקרובים לנו ומייחלים לשינוי שלהם, מצד שני אנחנו בעצמנו מנציחים אותם כפי שהם, בזיכרונות שלנו, בציפיות שלנו מהם.

אנחנו לא מאפשרים להם סיכוי לשינוי ואם כן, אז תמיד רוצים שזה יהיה שינוי שיתאים לנו ולא להם. הרבה פעמים כששינוי כזה מתרחש, אנחנו לא מצליחים להתמודד אתו, עם ההשלכות שלו. והרבה פעמים אנחנו גם לא מאמינים בו. מחכים לרגע שבו דברים יחזרו לקדמותם ונוכל, לקטר עליהם כהרגלנו.

זה מזכיר לי את בודהא

במסורת הבודהיסטית יש סיפור יפהפה על שינוי. אנגולימאלה היה רוצח אכזר שידיו היו מגואלות בדם לאחר שרצח וטבח אנשים רבים בחוסר רחמים. כל זאת עד שיום אחד, בפאתי היער שהיה ביתו, הוא ראה את הבודהא מהלך ללא פחד. הרוצח אנגולימאלה חשב שזה מוזר שהאיש מהלך לבדו לא חמוש וללא ליווי. הוא לקח את חרבו ומגנו ופנה אליו במטרה להרוג אותו. או אז הפעיל הבודהא את כוחו העל-טבעי, ולמרות שקצב הליכתו לא השתנה אנגולימאלה לא הצליח להדביק אותו.

מכיוון שבעבר אנגולימאלה היה יכול להדביק פיל בורח, או לתפוס אפילו צבי במנוסתו, הוא צעק לבודהא לעצור. הבודהא הסתובב ואמר לו: אני כבר עצרתי, אנגולימאלה. עכשיו עצור אתה.
אנגולימאלה לא הבין ושאל: "למה בעודך הולך, אתה אומר 'אני עצרתי', אבל כשאני עוצר אתה אומר שלא עצרתי?". אנגולימלה שואל את השאלה המתבקשת, זו שאנחנו לפעמים מרגישים כאשר אחרים מנסים לתקן את דרכנו. הוא שואל מדוע העצירה של הבודהא נחשבת והעצירה שלו לא.

הבודהא הסביר לאנגולימאלה שהוא עצר לעולמים, שהוא הניח את המקל. וכאן כמובן טמון כפל משמעות: הנחת מקל ההליכה היא מטפורה למנוחה, אבל היא גם ויתור על המקל המשמש להכאת אחרים. כמו שנאמר: אי אפשר לאחוז בשני קצותיו של המקל. באותו רגע, למשמע החוכמה הזו, החליט אנגולימאלה לנטוש את מעשיו הרעים, השליך לפי התהום את חרבו ומגנו, וביקש להצטרף לחסידי הבודהא.

לשמיטת המקל, או המטה, או אם ניקח את זה לימינו - ההתנהגויות האוטומטיות שלנו המשתקות אותנו, יש כוח אדיר. בארצות הברית יש תוכניות לשיקום אסירים ופושעים הנושאות את שמו של אנגולימאלה, מתוך אמונה מוחלטת בכוחו של האדם, ואפילו הגרוע ביותר, לשנות את דרכיו. מה הטעם בלהיות בן-אדם, אם האפשרות הזו לא קיימת?

לשלוט בלי חרב ומקל

בסוף הפרשה נאמר לנו כך: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמור מַה זּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחוזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. אני רואה את האמירה הזו כהזמנה לתשובות אחרות. כשהילד ישאל, "מה זאת" בנוגע לפרשת בוא, אנחנו יכולים להעביר גם ביקורת על הסיפור, למצוא את המקומות שזקוקים לתיקון בחיים שלנו ושדורשים מאיתנו לא לפעול בשרירותיות. אנחנו יכולים יותר לעצור. זו עצירה שקשורה כאן במובהק להפסקת כל אלימות.

בהמשך הסיפור על אנגולימאלה, מגיע מלך אזורי לבקר את הבודהא. המלך שמע מנתיניו על האכזריות של אנגולימאלה ומבלי לדעת כי כיום הרוצח האכזר נמנה עם תלמידיו של הבודהא, הוא מגיע אליו בשביל לקבל עצה. הבודהא חושף בפני המלך הנדהם את הטרנספורמציה המוחלטת שאנגולימאלה עבר, וגורם לו להביע את הערכתו הרבה בפני תורת הבודהא. המלך מעריך את הבודהא שהביא לכדי סיום מוחלט את מה שהיה נראה כאילו לא יסתיים לעולם. כדבריו: "המבורך הצליח לשלוט בלי חרב ומקל היכן שנכשלנו אנו לשלוט עם חרב ומקל".

אנחנו כל-כך רגילים לכעוס על האויבים שלנו. לפחד מהם. אנחנו תמיד מצפים שהם ינצרו את נשקם ומחכים לרגעי ההוכחה שהם לא עושים זאת. האם אנחנו מזהים את הכוחניות האדירה שבנו? את ההשפעה של החזקת החרב והמקל 24 שעות ביממה? האם אנחנו לא נוהגים לעיתים כמו אלוהים ולא מותירים בררה הגונה לאויבים שלנו?

ומתי אנחנו זוכרים לעצור? רק מתוך הרהור על אפשרות אמיתית של שינוי, של שמיטת ההרגלים המעצבים אותנו, אפשר להגיע לרווחה, למיצוי ההזדמנות לחיות חיים ראויים. אנגולימאלה, "ממציא" שיר ובתוכו השורות היפות האלו:

מי שפעם הזניח את חייו אך לא יזניח אותם שוב,
הוא זורח על העולם כמו ירח חף מעננה.

שתהיה שבת של שמיטת מקלות.

* בסיפור על אנגולימאלה נעזרתי בתרגומו ובפרשנותו של אסף פדרמן.