בלעדייך אני בעצם כלום?!
ואולי זה יופי של כלום? אולי זה הכלום השלם שמסורות רוחניות חותרות לממש? זיו ארדמן משחיז חרבות לקראת הוולנטיינ'ז ומתקומם נגד האהבה הרומנטית, שמעוורת את עינינו מלראות נכוחה
הייתכן שהאהבה הרומנטית אינה אלא אשליה, שדשדוש בה אינו מאפשר לנו לראות אהבה אחרת לגמרי, שאינה תלויה ואינה קשורה בזולת? הייתכן שהאהבה הרומנטית עומדת בדרכנו אל האלוהות? כדי לבדוק שאלה זו, נצטרך להתבונן באהבה זו במבט טרי. להעז ולהרפות לרגע מאחיזתנו העמוקה וארוכת השנים בנחמה ובתקווה ששאבנו ממנה, ולנסות לראותה כפי שהיא.
"ואת, הנשמה המתוקה שלי, היחידה שמדליקה אותי. ואיתך אני כל העולם, ואיתך אני כל היקום. בלעדייך אני חצי בנדם. בלעדייך אני בעצם כלום". כך מזמרים להם שלומי שבת וליאור נרקיס את מילותיו של עוזי חיטמן בשיר הפופולרי, אחד מבין רבבות המתארים את חוויית האהבה הרומנטית. גדולתו של השיר "לכל אחד" היא, שהוא אכן מדבר את חוויית האהבה הרומנטית באופן מזוכך. ללא סייגים וללא לבטים. הוא קובע את בסיסה ומתאר את שאיפתה. הבה נשתמש בו כמורה להכרתה.
"לכל אחד, יש ת'אחת שלו, שתסגור איתו מעגל", קובע השיר, ומשלים: "לכל אחת יש ת'אחד שלה, שיבוא וייפול בגורל". זהו הבסיס התפיסתי לאהבה הרומנטית, ה"בראשית ברא אלוהים" שלה, ובמשפט מכונן זה מקופלות כמה הנחות יסוד.
ההנחה הראשונה היא הנחת הצורך - הצורך של כל אדם בבן זוג. לכל אחד יש צורך, קובע השיר, ואין כאן בכלל שאלה. ואכן, תפיסת האהבה הרומנטית בתרבותנו היא אוניברסלית. אף אחד אינו פטור. נדמה שאיננו יכולים אפילו לדמיין אדם שהצורך בבן זוג אינו קיים בו או שולט בחייו, ומכיוון שכך, הרי שגם איננו יכולים לדמיין זאת לגבי עצמנו.
הנחה נוספת שהתגנבה לפתיחת השיר היא כמובן הנחת הבלעדיות. לכל אחד יש רק בן זוג או בת זוג אחד מתאים ורצוי, שאותו יש למצוא כדי למלא בעזרתו את הצורך של הנחת הצורך. ואכן, לפחות בתרבותנו המערבית, אין מקום של ממש לאפשרות שאת הצורך הנ"ל ימלאו כמה אנשים בו זמנית. כשאנו נתקלים במצב של אדם שיש לו כמה קשרים רומנטיים, בגבר פוליגמי או באישה החיה
לאחר שגילינו את שתי הנחות היסוד: הצורך והבלעדיות, נוכל להמשיך להקשיב ללחן הענוג. "כמו בגד לגוף, כמו אוויר לנשימה, ובתוך הטירוף הם מוצאים נחמה", ממשיך השיר. המילים הראשונות במשפט באות לתת תוקף להנחת הצורך ולהמחיש את עוצמתה, שהרי ללא בגד הגוף יחלה וללא אוויר הוא פשוט ימות. במשפט השני כבר יש תוכן חדש – הנחת ההצלה. העולם, כך אומרת ההנחה, מטורף וקשה, ויש בו צורך בנחמה, אותה תספק כמובן האהבה הרומנטית.
במסענו אל נפתולי השיר הרומנטי האולטימטיבי סיכמנו עד כה את הבסיס לאהבה הרומנטית ואת המניע לכמיהה אליה ולחיפוש אחריה. הנחת הצורך, הנחת הבלעדיות והנחת ההצלה הן שילוש קדוש שבלעדיו, כך נדמה, לא יהיה ערך לחיינו. אבל מדוע, בעצם? ממה נובע אותו צורך קמאי, וממה יש להינצל? נוכל להבין זאת אם נעבור לפזמון.
"ואת הנשמה המתוקה שלי, היחידה שמדליקה אותי. ואיתך אני כל העולם, ואיתך – כל היקום. בלעדייך אני חצי בן אדם, בלעדייך אני בעצם כלום". ידידנו הדובר שבשיר הגשים, כך מתברר, את הנחת הצורך והנחת הבלעדיות, ומצא את בת זוגו הנכספת. מכיוון שניצל מגורל אכזר (הנחת ההצלה, כזכור), הוא פוצח בזמר אל אהובתו ובכך שופך עבורנו אור על ההנחה הבסיסית ביותר שעליה נשען כל המגדל - הלוא היא הנחת חוסר השלמות.
האדם, כך לפי ההנחה, אינו שלם. הוא לא יכול להיות מסופק או מאושר, שכן הוא חלקי, ואולי אף ריק לגמרי אם לא ממלאים אותו. אדם שמניח שאינו שלם, לא רק שאינו מאושר, הוא גם לא יכול להיות שקט, שהרי עליו לחפש אחר המילוי שלו כל הזמן, וכאשר הוא מוצא אותו הוא חרד, משום שהמילוי שבא גם עלול ללכת, ולהותיר את האדם לאנחותיו והנחותיו.
אם כן, כך זה עובד: אני לא שלם (אני חצי, או ריק, או לא שווה דבר), ולכן יש לי צורך במילוי. המילוי יהיה בת זוג אחת מתאימה ובלעדית, וזו תהיה הצלתי.
בשלב זה של חקירה, כשהבנו פחות או יותר את מהותה של האהבה הרומנטית, נוכל להבחין במעגליות מטרידה. למשל, הטירוף, אותו טירוף שממנו אמורה להציל אותנו האהבה הרומנטית, האם הוא באמת מציאות נתונה, או שאולי זה ההיפך – הנחת חוסר השלמות שלנו היא זו שיוצרת, לפחות מזווית ההסתכלות שלנו, עולם מטורף? מטרידה אף יותר העובדה שהשאיפה לשלמות, אותו מעגל שנסגר, אותו בגד לגוף ואוויר לנשימה, כלל לא תבוא על סיפוקה כשתוגשם האהבה הרומנטית. ההיפך הוא הנכון – האהבה הרומנטית תנציח אותה. היא תשאיר על כנה, לעולם, את ההנחה והתחושה ש"בלעדייך, אני בעצם כלום".
האומנם אינני שלם? האומנם אני זקוק למילוי? האם אני כלוא בחיפוש מתמיד אחר אהבה שתבוא ותציל אותי? ואולי אני כן שלם? אולי אני הוא מקור האהבה? אולי אני, ללא הנחות היסוד של האהבה הרומנטית, לא חצי בנדם ולא כלום, אלא הכל?
מורים רוחניים בני כל התקופות מספרים לנו על ההתעוררות האפשרית לטבענו האמיתי, על גילוי עצמנו כשלמות שלא חסר בה דבר. הדרך עליה ממליצים רבים מהם היא דרך של התבוננות - התבוננות בתהליך המחשבתי שלנו, בהנחות היסוד שלנו ובעולם האשליות שנוצר בעקבותיהן.
רבים מוצאים טעם בתהליך שכזה, הכולל הגות או מדיטציה, רואים את הפוטנציאל שהוא טומן בחובו, ואכן מזהים דפוסי מחשבה והנחות מוטעות ומשתחררים מהן. האם נעז להתבונן ולבדוק גם את הנחות היסוד של הדבר שאנו קוראים לו "אהבה" ושהוא משאת לבנו הכמוסה? האם נעז לשחוט את הפרה, שקדושתה מוטלת בספק, וששמה האהבה הרומנטית? אם לא נעשה זאת ניוותר חצאי בנדם, או אולי בעצם כלום.
באדיבות אתר מהות החיים. לכתבות נוספות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם