הבודהא נגד: מדינת ישראל
ארבע אמיתות נאצלות תבע הבודהא בדרך לשחרור מהסבל. ואין ספק, המילואים הם סבל, פטיש פלסטיק בראש זה סבל וגבעת חלפון בפעם העשירית זה גם כן אחושקשוקה סבל. כך ניגאל
אמר הבודהא: זוהי האמת הנאצלה של הסבל. מגע עם משהו לא נעים הוא סבל, פרידה מאהוב היא סבל, כל משאלה שלא נתגשמה היא סבל. כיבוש המדינה הוא סבל והמלחמה על שטחי המדינה היא סבל, והחזרת שטחי המדינה הכבושים היא סבל, והעמידה בפקקים היא סבל, ופטיש פלסטיק על הראש הוא סבל, וגבעת חלפון, שהיתה תענוג בפעם הראשונה, בפעם העשירית גם היא סבל.
יהירות יהודית, קיטורים אינסופיים, צרכנות חמדנית ותחושת קורבנות הם סבל. לראות איך העולם מתפתח מנטלית ומותיר
אמרו שלישיית הופה היי: "באנו למילואים, חשבנו עושים חיים. נתנו לנו עוזי, אוכל ווזווזי, באנו למילואים. השריון עשה היסטוריה, היסטוריה, היסטוריה, וצריך אותה ללמוד. החיילים הולכים הולכים בדרך, שמאל ימין עוברים בעיר. החיילים זורקים זורקים לך פרח ומול ביתך פוצחים בשיר".
שתק הבודהא, והגיש פרח.
אמר הבודהא: וזוהי האמת הנאצלה של מקור הסבל. הסבל עולה מתוך הצמא (ההשתוקקות), וזה מוביל להתהוות מחדש המלווה בתשוקה ובעונג. הסבל עולה מהרדיפה אחר העונג, שעכשיו הוא כאן, ועכשיו הוא שם, מן הכמיהה להמשכיות החיים ומן ההשתוקקות לעוצמה.
עולה הסבל מן ההשתוקקות לזהות, ליוקרה ולכבוד. מן ההשתוקקות להיות עם נבחר, חשוב יותר, טוב יותר, חכם יותר וחזק יותר. עולה הסבל מתוך ההשתוקקות לעוצמה צבאית שתביא לביטחון זמני ומזויף, ומתוך עוצמה כלכלית שתביא לאושר זמני ומזויף. עולה הסבל מתוך תחושת עדר ה"אנחנו" שבו עלינו לפעות ככבשים, וממנו מפחיד ואסור ומגונה לצאת. ועולה הסבל מחינוך הילד להיות חייל בצבא החברה, מציית, כובש ומאופק, החי כדי להגשים את אנוכיותו ואנוכיות מדינתו, ואילופו לבל יהיה אדם חופשי, אמיץ, חומל ואוהב.
עולה הסבל מהשתוקקות להיות מרכז העולם, מהשתוקקות העם להיות צודק תמיד, קורבן שניצח את גורלו. עולה הסבל מחלוקת העולם לאלו שבעדנו ואלו שנגדנו, מצרות העין ומקטנות הלב, ומאי הכרה באחדות השורה בכל, ובקישוריות ההדדית שבין כל העמים ובני האדם.
אמר רס"ר שמש: ברוכים הבאים לבסיס הטירונות. מרגע זה אתם לא ילדים יותר. מעכשיו אתם גברים. גברים עם ביצים. גיבורים. אבל מה – להיות גיבור זה לא בבת אחת. קודם כל אתם טירונים. אתם טירונים ואני המפקד. אתם המשרתים ואני מלך. אתם כוכבים ואני ירח. אתם קוצים ואני שושנה. מה אני אומר לעשות - אתם עושים. לדבר כזה קוראים בצבא 'פ-קודה'. אם אתם לא עושים מה אני אומר לעשות לדבר כזה קוראים בצבא 'סירוב פ-קודה'. זה ברור? יפה".
אמר הבודהא: אכן, רק התודעה הטהורה, הניבטת מעיני כל היצורים החשים, היא השושנה העולה מבין הקוצים.
אמר הבודהא: וזוהי האמת הנאצלה של הפסקת הסבל. להפסיק לגמרי את אותה השתוקקות, כך שלא תיוותר כל השתוקקות. לעזוב אותה. להיות חופשיים ממנה. לא להותיר לה מקום.
להפסיק את ההשתוקקות לזהות קולקטיבית, להפסיק את ההשתוקקות להחזיק באדמות, להפסיק את ההשתוקקות להיות עם טוב יותר, מיוחד יותר, חכם יותר וחשוב יותר. לעזוב את ההשתוקקות, כך שלא תיוותר כל השתוקקות. להיות פשוט בני אדם, להיות חופשיים ממנה.
להפסיק את הבריחה מן העצמאות האישית, הבריחה מהאחריות האישית, הנובעת מפחד להצביע על השקר ולצאת מן העדר. להעז להגיד שהמלחמה אינה של "אין ברירה" ושמחיר הדמים אינו אילוץ, אלא בחירה - מחיר תודעת ההשתוקקות שלנו. להפסיק את הדיבורים על שלום, להתעורר ולראות את סיבות המלחמה שאינן מעבר לגבול ומעבר לים, אלא קרוב קרוב, בראשנו ובלבנו.
אמר חנוך לוין: אבי היקר / כשתעמוד על קברי / זקן ועייף ומאד ערירי / ותראה איך טומנים את גופי בעפר, ואתה עומד מעליי אבי.
אל תעמוד אז גאה כל כך / ואל תזקוף את ראשך, אבי, / נשארנו עכשיו בשר מול בשר / וזהו הזמן לבכות, אבי.
ואל תאמר שהקרבת קורבן / כי מי שהקריב הייתי אני / ואל תדבר עוד מילים גבוהות / כי אני כבר מאד נמוך, אבי.
אמר הבודהא: אכן, המילים הגבוהות הן ראשית האשליה ואחריתה. הבט בטבע היקום, הנוצר על ידי המיינד בלבד, ולא תדע עוד מלחמה.
אמר הבודהא: וזוהי האמת הנאצלה של הדרך המובילה להפסקת הסבל. אין היא אלא הדרך הנאצלה בת שמונת הנתיבים. והם: השקפה נכונה, נחישות נכונה, דיבור נכון, עשייה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, מודעות נכונה וריכוז נכון.
את הדרך המובילה להפסקת הסבל צריך קודם כל לרצות. ואל הדרך המובילה להפסקת הדרך יש קודם כל לצאת. יש לפתוח את המפה ולחפש את היעד, לארוז צידה לדרך ולקחת נשימה עמוקה. לזרוק את חבילת משככי הכאבים אל הפח, ואיתם את הג'וינט וכוס הוויסקי.
להשאיר מאחור את המשפחה, הקהילה, העדה, העם, החברות והחברים, וכל הקהל הקדוש הזה, ולצאת באומץ אל דרך שדובר עליה רבות אך אתה תהיה הראשון שילך בה, אל סוד שעבורו הוקמו דתות ענקיות אך אתה תהיה הראשון שיידע אותו, אל חופש עליו נכתבו ספרים רבים אך אתה הראשון שתשיר אותו, ואל אלוהים שמתו בעבורו מיליונים אך אתה הראשון שיקום לתחייה לאורו.
אמר דודו טופז: "שבת אחרונה אבא שלי העיר אותנו בשעה חמש, אותי את אחי שימי את אחותי אילנית רק אחי משה לא התעורר. בא אבא הוריד לו כאפה העיר אותו. באה אמא צעקה למה אתה מרביץ לילד? הוריד גם לה כאפה. אחותי אילנית התחילה לבכות, אבא שלי ואמא שלי ביחד הורידו לה כאפה. ככה עשינו התעמלות בוקר כל המשפחה עד שש.
"שעה שש שמנו על האוטו את הגריל והפחמים והסטייקים שאבא קנה בכרמל והסיר עם החמין סלט ירקות סלט חצילים סלט תפוחי אדמה וחומוס טחינה ומג'דרה, צ'יפס וחמוצים, סרדינים, ואוכל גם".
אמר הבודהא: כשאתה אוכל, תאכל. כשאתה צוחק, תצחק.
אמר אבינדב בגין, נכדו של ראש הממשלה לשעבר: "חנוכה, סוכות, פסח, יום כיפור, רמדאן, עיד אל פיטר, עיד אל אדחה, יום העצמאות, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ימי הולדת, ברית מילה, בר מצווה, חתונה, לוויות... מדוע אנו זקוקים להם? אנחנו חוזרים עליהם בכפייתיות שנה אחר שנה, פעם אחר פעם. הם מהווים עבורנו סלע איתן בים סוער. אנחנו נאחזים בציוני הזמן ומפחדים להרפות.
"הטקסים מהווים שיאים בתוך רצף חדגוני של חיים שטחיים ואטומים, התרגשות גדולה לרגע אחד. חיים שלמים עוברים עלינו ללא התייחסות ישירה למציאות, להוויה הנרקמת. אנחנו מנסים לחבור אליה דרך טקסים, מנסים לדלות עומק מן הרדידות הפושה בנו. בשגרת היום יום אנו אטומים לנמלה העמלה, לעשב הנע ברוח, לקבצן השוכב ברחוב. אטומים לפליטים חסרי קורת גג, אטומים לסבל, אטומים לאהבה...
"הטקסים והחגים, האירועים והפולחנים הם חלק ממנגנון התניה היוצר אדם תרבותי, שמתפקד במרחב החברתי בתוך מוסכמות מכאניות קהות. כמו כלב המחזיר כדור שנזרק, אנו מתרגשים כאשר דגל מונף, טבעת נענדת, נר יום הולדת נכבה או שירת ההמנון נשמעת. אנו מתרגשים בזמן הנכון מן הדבר הנכון, עצובים ביום זיכרון לחבר או לבן משפחה ושמחים ביום הולדת או ביום עצמאות האומה. שמחה ועצבות לפי הזמנה.
"אין זו הזדהות של אמת עם סבל או שמחה, זו התניה. זהו מוח מאולף בקפידה מגיל צעיר, על ידי הבטחות של שכר ועונש, תחת מכבש של התאמה אל הכלל, תחת פחד מהיבדלות, משיפוט וביקורת. מוח מאולף, אופקיו תמיד צרים, תמיד יחפש את בעליו. האם אני יכול להבחין במנגנון אשר הופך את המוח לכלי בידם של אחרים?".
אמר הבודהא: "כל עוד ראייתי וידיעתי את המציאות כפי שהיא לא היו בהירות ומזוככות די הצורך בשנים עשר אופנים – שלושה היבטים של כל אחת מארבע האמיתות הנאצלות האלה – לא טענתי לגילוי הערות המלאה. אך ברגע שראייתי וידיעתי את המציאות כפי שהיא היו ברורות ומזוככות די הצורך בשנים עשר אופנים, או אז טענתי לגילוי הערות. הידיעה והראייה עלו בי כך: שחרור לבי לא ניתן לערעור."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם