הקאמבק החוקי של האל.אס.די?
אקסטזי לטיפול בפוסט טראומה ואל.אס.די כ"תרופה קיומית" נגד דיכאון עמדו במרכז כנס אקדמי שנערך השבוע בקליפורניה. יש מצב שיחס הרשויות כלפי מרחיבי התודעה עומד להשתנות
חוקרים שמבקשים לבדוק השפעות תרפויטיות של חומרים פסיכדליים מקבלים היתרים ומימון לעשות כן, ובכך הם ממשיכים את העבודה של עמיתיהם משנות ה-60, שראו באל.אס.די ובחומרים אחרים פוטנציאל אדיר לאנושות מבחינה רוחנית, יצירתית וגם בריאותית. ההיסטריה שפשטה אז נגד הסמים הפסיכדליים קטעה רבים מבין המחקרים בנושא, והפכה את העיסוק בו לבלתי לגיטימי. נראה שכעת הגיע הזמן החדש של המחקר הפסיכדלי, שיתכן שיחולל לבסוף מפנה ביחס הרשויות לחומרים מרחיבי תודעה, ולגיטימציה של שימוש מבוקר במה שנחשב עדיין לטאבו.
ארגון מאפס המממן מחקר פסיכדלי אינטרדיסציפלינרי ארגן השבוע בקליפורניה כנס תחת הכותרת "מדע פסיכדלי במאה ה-21". הכנס, שכל הכרטיסים אליו אזלו עוד בטרם החל, עסק בנושאים כמו השפעת האם.די.אם.איי (אקסטזי) לטיפול בפוסט-טראומה, וכן הרצאות וסדנאות שבחנו את הצדדים התרפויטיים והיצירתיים שבצריכת חומרים פסיכדליים כמו איאווסקה, אל.אס.די, איבוגן, פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות הזיה) והצמח סאלווייה דיוינורום. גם אם כל העסק נשמע כמו אמתלה למסיבת אסיד המונית, נראה שמדובר היה במצעד מכובד למדי של אקדמאים מעונבים, שהציגו מחקרים חדישים מהחזית הפסיכדלית.
מאפס הוא אחד הארגונים שתומכים בכמה מהמחקרים החדשים המוקדשים לחומרים פסיכדליים. בכתבה שהתפרסמה בתחילת החודש בניו-יורק טיימס, וסקרה באופן חיובי את הגל הפסיכדלי החדש, הובא סיפורו של אחד המשתתפים בניסוי בבית הספר הרפואי ג'ונז הופקינס, ניסוי שבו תמך ארגון מאפס. קלארק מרטין, פסיכולוג קליני בפנסיה מוושינגטון החליט לנסות טיפול חדשני בפסילוסיבין כדי להתמודד עם הדיכאון שלו. הופקינס, שניסה לפני הניסוי כדורים אנטי-דיכאוניים ללא הצלחה, התמודד באותה תקופה גם עם טיפולים כימותרפיים בעקבות מחלת הסרטן.
במהלך הניסוי שכב מרטין על כורסא, עטה כיסוי עיניים והרכיב אוזניות שמהן נוגנה מוזיקה קלאסית. הוא סיפר על החוויה: "בבת אחת החל כל מה שמוכר לי להיעלם. דמיינו שאתם נופלים מספינה באוקיינוס הפתוח, אתם מסתובבים, והאונייה נעלמה. ואז המים נעלמים. ואז אתם נעלמים".
כיום, כשנה לאחר אותו ניסוי, מרטין מייחס לחוויה הפסיכדלית שעבר השפעה כזו שעזרה לו להתגבר על הדיכאון ושינתה לטובה באופן משמעותי את
את הניסוי שבו השתתף מרטין רקח ד"ר רולנד גריפית'ס, פרופסור לביולוגיה התנהגותית. גריפית'ס החל את ניסוייו באנשים שלא דיווחו על בעיות פיזיות או נפשיות מיוחדות, ולאחר שהתקבלו תוצאות חיוביות עבר לבחון את השפעת החומרים על הסובלים מדיכאון ומסרטן. את התוצאות החיוביות הוא מסביר בחוויה הפסיכדלית של המשתתפים. הם נטו לתאר אותה כמצב בו האגו והגוף נעלמים ומתחברים לישות גדולה מהם, שבחסותה מתפוגגים הדאגות והפחדים. את התחושות שתיארו המשתתפים השווה ד"ר גריפית'ס לחוויות דתיות מיסטיות של אחדות.
רופא נוסף שמתנסה בפסילוסיבין הוא ד"ר צ'ארלס אס. גרוב, פסיכיאטר שבדק את השפעת החומרים הפסיכדליים על חולים סופניים בניסויים שנערכו באוניברסיטת קליפורניה. הוא מגדיר את החומר כ"תרופה קיומית", המסייעת בהתמודדות עם דיכאון, פאניקה ופחד. ד"ר גרוב דיווח כי "בהשפעת סמים פסיכדליים אנשים חווים מעבר מההזדהות הטוטאלית עם הגוף למצב נטול אגו. הם חוזרים עם פרספקטיבה חדשה וקבלה משמעותית של הדבר היחידי הקבוע בחיים: השינוי".
על ניסויים כאלה ואחרים שבהם תומך ארגונו, אומר ריק דולבין מארגון מאפס: "אנחנו חווים איזה מפגש בין רוחניות למדע כרגע. אנחנו מקווים שהמיינסטרים והקהילה הפסיכדלית יוכלו להיפגש באמצע הדרך, ולהימנע ממלחמת תרבות נוספת. הודות לשינוי הגישה המתהווה ב-40 השנים האחרונות ביחס לקבלה של תנועת ההוספיסים וביחס לפרקטיקות רוחניות דוגמת יוגה ומדיטציה, התרבות שלנו נוטה לקבל יותר כיום רעיונות רוחניים, ואנחנו מראים שהסמים האלה יכולים להציע יתרונות שטיפולים אחרים אינם מציעים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם