בערבות הזמן האבוד: פרוסט והבודהא לומדים לשחרר
כמו גיבורו המאוהב עד טירוף של פרוסט, גם רוחנו מתרוממת ומתרסקת חליפות על כל פידבק חולף מצד החיים. אורן הנר פונה לכמה בריות נעלות בשאלה איך להרפות בלי לוותר על החלום
ולמרות חוסר הוודאות לגבי חזרתה של אהובתו, הוא איננו מסוגל להרפות ממנה. הוא מנסה כל דרך אפשרית לזכות שוב בלבה: בדרכי נועם ובאמצעות מניפולציות, במישרין ובעקיפין - וכל זאת במשך תקופה שנראית אינסופית, אך ללא הצלחה. חוסר השקט מופיע אצלו בצורה קיצונית ומועצמת, כפי שחש אדם מאוהב עד טירוף, אך ברמה זו או אחרת זהו חוסר השקט שקיים בחיים בכלל. והקושי להרפות מהאישה הנחשקת הוא רק מקרה בולט של קושי שתוקף אותנו בכל מישורי החיים. לפי הבודהה, זהו בדיוק המקור לסבל המנטלי שלנו.
החיים מלאים בגלים רגשיים של עליות וירידות. הם נעים בין ניגודים של הצלחה וכישלון, שמחה ועצב, תקווה ואכזבה. רגע אחד אנחנו שומעים מילה של הערכה ואנחנו על גג העולם, ומיד אחר כך אנחנו עשויים לגלות שאיבדנו חפץ חשוב והשמחה מתחלפת בכעס ובחוסר מנוחה. לפעמים, אנחנו אפילו לא יודעים מה גרם לנו לשינוי במצב הרוח. ללא סיבה נראית לעין, אנחנו קוראים לזה פשוט "יום רע" או "יום טוב". קשה לנו להרפות ולקבל את זה שלכל דבר "טוב" יש סוף. באופן מפתיע, קשה לנו לא פחות לקבל את
הבודהה הצביע על כך שתהפוכות החיים נובעות מארבעה צמדי ניגודים בסיסיים שמפעילים אותנו. הראשון הוא בין רווח להפסד. כאשר, לדוגמה, אנחנו מקבלים מתנה או הנחה, אנחנו חווים התעלות. לעומת זאת, כאשר אנחנו מאבדים רכוש או מפסידים כסף, אנחנו חווים תחושת שפל. הניגוד השני הוא בין פרסום לחוסר הערכה. כשאנחנו מרגישים מקובלים, כשאנשים מעריכים אותנו - רוחנו מתרוממת. כאשר אנחנו מרגישים לא מוכרים, לא מוערכים - רוחנו נופלת.
לפי הבודהיזם, ההיאחזות בניגודים הללו גורמת סבל ואיננה רציונלית. הנזיר מהא גהוסאננדה שחי בקמבודיה, מספר סיפור עַם על איכר שאיבד את הסוסה שלו: "כאשר נעלמה הסוסה, אמרו אנשי הכפר, 'מזל רע!' אולם כאשר הסוסה שבה הביתה עוד ביום למחרת ולצדה סוס טוב וחזק, אמרו אנשי הכפר, 'מזל טוב!' אתמול הם חשבו 'מזל רע,' היום הם חושבים 'מזל טוב.' אתמול הם אמרו 'הפסד,' אך היום הם אומרים 'רווח.' מהי האמת? רווח והפסד הם ניגודים", שואל גהוסאננדה.
"כאשר בנו של האיכר רכב על הסוס האציל", ממשיך הנזיר בסיפורו, "הוא נפל ושבר את רגלו. אז כל האנשים אמרו, 'מזל רע!'. פרצה מלחמה עם הכפר הסמוך, וכל הגברים החזקים גויסו. גברים רבים לחמו ומתו בשדה הקרב. מכיוון שבנו של האיכר שבר את הרגל, הוא לא יכול לצאת למלחמה. האם היה זה הפסד או רווח? מזל טוב או מזל רע? מי יכול להגיד?".
באחת מדרשותיו הבודהה הסביר מה ההבדל בין המתרגל המיומן לאדם הרגיל. כאשר אדם רגיל זוכה באחד מהצדדים החיוביים של הניגודים הוא איננו חושב שההנאה מהם היא זמנית, מכילה בתוכה את הזרע של חוסר הסיפוק ונתונה לשינוי. גם כאשר הוא פוגש בצדדים הלא נעימים של הניגודים הוא איננו מהרהר בכך. כאשר אדם כזה זוכה ברווח, רוחו מתרוממת; כאשר הוא מפסיד, רוחו נופלת - וכן הלאה.
לעומת זאת, המתרגל המיומן שנתקל ברווח מהרהר בכך שהרווח הזה הוא זמני, כרוך בחוסר סיפוק ונתון לשינוי. כך הוא מהרהר גם כאשר הפסד נקרה על דרכו. הוא מבין את ארבעת צמדי הניגודים כהווייתם. הוא לא חווה התרוממות רוח כאשר הוא מרוויח או זוכה למלות שבח, ומצד שני רוחו איננה נופלת כאשר הוא מפסיד, או כאשר מישהו אומר עליו מילה לא טובה. מי שוויתר על הדברים שהוא אוהב ושונא, אומר הבודהה, יהיה משוחרר מן הסבל, יהיה חופשי מהאפ'ס-אנד-דאון'ס של החיים.
הניסיון מראה שאין "רווח" ללא "הפסד", אין "הצלחה" ללא "כישלון" ואין התאהבות אמתית ללא הפחד לאבד את האהוב. אם אנחנו רוצים לעלות למעלה, אנחנו חייבים לקחת בחשבון שהשלב הבא יהיה לרדת למטה, וכדי לא לרדת למטה, אין ברירה אלא לוותר על ההתרגשות והסערה של הלמעלה. אבל השאלה היא עד כמה אנחנו באמת מוכנים לוותר על האפ'ס-אנד-דאון'ס. האם היינו רוצים לחיות את חיינו בשלווה בודהיסטית שאין בה אכזבה, כישלון ופחד - אך גם אין בה התרגשות, ציפייה ולהט, או שמא עמוק בפנים אנחנו עדיין מחפשים את הנאות החושים והחיים? הבחירה לא קלה אבל בלתי נמנעת. כמו שאומר הנזיר אנטוניו סאטה: "היום כולם רוצים שלום ושלווה. כולם גם רוצים לעשות חיים משוגעים. אבל אי אפשר להשיג שלום ושלווה ולעשות חיים משוגעים ביחד."
השאלה המורכבת באמת נוגעת למימוש של הרעיונות האלה: איך מתנהלים בעולם בזמן שמרפים מהצלחה ומכישלון, מרווח ומהפסד? איך מפתחים שלווה נפשית, לא נקשרים לעליות ולירידות, אך לא מוותרים על השאיפה להשיג את הדברים החשובים לנו? השאלה היא, בעצם, אם אפשר לקבל את גישתו של הבודהה לחיים מבלי לוותר על החיים. המלומד ההודי שאנטידווה מציע תשובה באמצעות משפט חוכמה מפורסם: "למה להיות מוטרד ממשהו אם אפשר לשנות אותו? ומה הטעם להיות מוטרד ממשהו, אם אי אפשר לשנות אותו?" הוא כתב.
שאנטידווה מציע שהוויתור איננו על הדברים בעולם, אלא על הגישה המנטלית הנאחזת בהם. אנחנו יכולים להמשיך לעשות את כל מה שעשינו עד כה ולשאוף להגיע להישגים. אבל את כל זה, ממליץ שאנטידווה, יש לעשות מתוך שמירה על שלווה פנימית וקור רוח, ללא היאחזות בהצלחה וכישלון, ברווח והפסד. אם יש משהו שחשוב לנו לשנות ואפשר לשנות, אז פשוט צריך לפעול להשיג אותו, ללא היאחזות. לעומת זאת, אם יש משהו שחשוב לנו לשנות, אבל אי אפשר לשנות – צריך לקבל זאת ולהרפות.
שאנטידווה פותר את השאלה רק באופן חלקי, כי עדיין נותרת הבעיה: איך אפשר לדעת אם יש טעם לתקן את מה שמפריע לנו, או שהגיעה העת להרפות ממנו? עד מתי תנסה להגשים חלום לפני שתחליט שהוא לא יכול להתממש ותרפה? כמה מאמץ תקדיש כדי לחולל שינוי חברתי, מבלי לדעת אם השינוי הוא בר ביצוע? ועד מתי תנסה לכבוש בשנית את לבה של אישה נחשקת שעזבה, לפני שתשחרר אותה מלבך?
אפשר שכאן טמונה התשובה: במדינות הבודהיסטיות של אסיה, נזירים מקומיים לוקחים חלק בפרויקטים גדולים לרווחת הקהילה, כמו בנייה של בתי ספר או מרפאות. הנזירים מקדישים את מרב כוחותיהם וזמנם להצלחת הפרויקט, אך יודעים להרפות מהצלחה ומכישלון. השאלה אם בסופו של דבר הפרויקט יישא פרי או ייכשל איננה משחקת אצלם תפקיד.
כאשר זה נוגע לדברים שחשובים לנו, אני מאמין שהתשובה לשאלה כיצד לקבוע מתי להרפות, כרוכה במתח שהוא לכאורה פרדוקסלי. התשובה היא: לעולם לא להרפות ולהרפות בכל רגע. לא להרפות מהמאמץ להגשים את המטרות החשובות לנו, אך באותה העת לשחרר את התקווה להצלחה ואת הפחד מכישלון. לנסות עד כמה שניתן, אך לא להיאחז בתוצאה.
מרסל פרוסט בחר שלא להניח למשאלה של גיבורו. הוא ניסה שוב ושוב להחזיר אליו את אהובתו, עד שבסופו של דבר, השתלשלות העניינים פתרה לו את הדילמה, אילו היתה כזו. ברומן, כמו גם במציאות חייו של פרוסט, נוצר מצב שבו לא היה טעם אלא להרפות מהניסיונות, ואולי כך נגאל מייסוריו.
להבדיל אלפי הבדלות, שאנטידווה אף הוא מאמין שאין להרים ידיים בכל הנוגע לתכליות חשובות, כמו השחרור מהסבל, גם אם זו משימה שלא תושלם לעולם. וזוהי המשאלה מעוררת ההשראה שהוא מביע: "כל עוד ימשיך להיות חלל וכל עוד ימשיך להתקיים העולם, מי ייתן וגם אני אשאר להדביר את סבלות העולם".
לבלוג של אורן הנר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם