היה הפסיכולוג של עצמך: המורים הטיבטים הגדולים, פרק 3
אנשים, כתב לאמה ישה, לא יודעים כיצד להסביר את עצמם לעצמם. הם מתעלמים מהמתרחש בתודעתם עד שהיא מתמוטטת והם הופכים ללא שפויים. הלאמה הראשון: חלק שני
ב-1967 העתיקו לאמה טובטן ישה ותלמידו, לאמה זופה רינפוצ'ה, את מקום מושבם למנזר ליד דרג'ילינג, שם האקלים היה נוח יותר. באותה העת ממש, עשתה את דרכה לדרג'ילינג אישה נוספת. היתה זו זִינה רשֶבְסקי, בתם התוססת ושופעת החיים של איש אצולה רוסי ושל יורשת אמריקנית עשירה. זינה היתה טיפוס אקסטרווגנטי ושובר מוסכמות. עד לפגישה עם צמד הלאמות היתה ידועה כשחקנית, וזכתה למוניטין של אשת חברה ידועה במדינות שונות. היא הכירה את המשוררים של דור הביט, ובסופו של דבר עשתה את דרכה להודו.
בגיל 36 הפנתה רשבסקי את עורפה אל מותרות העולם המערבי וחיפשה אחר הנחייה רוחנית. הנזירים בדרג'ילינג לקחו אותה לזופה רינפוצ'ה, הלאמה היחידי במנזר שדיבר אנגלית, וזינה הכריזה בפניו מייד וללא היסוס שהיא מחפשת מורה אשר יראה לה את האמת. טובטן ישה, שהיה אף הוא בחדר, שאל בטיבטית, "מי זאת? מה היא רוצה?". "היא רוצה הארה," השיב זופה רינפוצ'ה.
כך היתה זינה לתלמיד המערבי הראשון של טובטן ישה, ולזכותה יש לזקוף את מסורת הפנייה למורים הטיבטים במערב בתואר "לאמה". לרשבסקי היו תוכניות גדולות: היא רצתה להקים מרכז בציילון. אלא שבמקרה זה היו בדרכה מכשולים רבים מדי. מסיבות לא ברורות חשדה ממשלת הודו שזינה היא מרגלת רוסיה. העיתונים המקומיים כינו אותה "הנסיכה המרגלת", וסוכנים של השירות החשאי עקבו אחרי כל צעד שעשתה, דבר שהגביל את תנועתה אל הודו או ממנה.
לבסוף, האופציה של מעבר לציילון נפסלה משום שהיתה חמה מדי עבור הלאמות, בעוד שלזינה עצמה כמעט אזל הכסף. במקומה נבחרה דהרמסאלה שלמרגלות ההימאליה. שם, בשנת 1968, לקחה על עצמה רשבסקי את נדרי הנזירות. הדלאי לאמה קיבל שם את שלושת הנזירים לראיון, וייעץ להם להקים מרכז לימודים בנפאל.
עם האישיות הממגנטת של לאמה ישה והקסם של לאמה זופה, הפמליה של זינה, אשר כללה אמנים, היפים, שחקנים ואנשי חברה במסעם "אל המזרח", היוותה במהרה את הגרעין של קבוצת תלמידים שהתקבצה סביב שני הלאמות. אמריקנים חובשי טורבאן, איטלקים שנראו כמו סדהואים (פרושים הינדים), אקדמאים שלמדו סנסקריט ופילוסופיה מזרחית, תרמילאים צעירים שעצרו פשוט "על הדרך": קשת שלמה של טיפוסי אישיות פגשה את הלאמות ונשארה.
בקטמנדו שכרה זינה בית ריק גדול, ששכן על רכס הרים והיה שייך בעבר לאסטרולוג של מלך נפאל. הבית נמצא מרחק חצי שעה הליכה מהסְטוּפּה ההיסטורית המפורסמת של בוֹדְהַנַאט המשמשת מרכז בודהיסטי גדול (משהו כמו הכותל המערבי שלנו) - וליד כפר קטן בשם קוֹפַּאן, שהפך לשמו הלא רשמי של המנזר ששני הלאמות היו עתידים להקים על רכס ההרים. זינה, שני הלאמות וקבוצה מגוונת של אמנים ומשוררים התמקמו במבנה.
וכך, בשנת 1971, לימדו שני המורים את הקורס הראשון למערביים בקוֹפַּאן, שנודע ברבות הימים כ"קורס של נובמבר". מאז נערך במנזר מדי שנה בחודש נובמבר קורס אינטנסיבי בן חודש ימים. באותם ימים של הקורס הראשון חש לאמה ישה חולשה ונבדק בבית חולים בקטמנדו. הרופאים אבחנו ליקוי חמור מאוד בלבו, שהיה צפוי להחמיר בהדרגה במהלך השנתיים הבאות. הצפי היה שלא נותר לו זמן רב לחיות. הכול היו מוטרדים מאוד, אך לאמה ישה רק סיפר עוד ועוד בדיחות על כך.
מיודענו ד"ר אדריאן פלדמן, המערבי הראשון שנחשף לבודהיזם הטיבטי, השתתף בקורס של 1974, שאת רובו הנחה לאמה זופה. "לאמה ישה נותר דמות לוטה במסתורין," הוא נזכר. "סיפורים רבים רחשו על אודותיו, אך הוא עדיין לא הגיע. אחר צהריים אחד החלה
"בזמן שחיכינו", המשיך פלדמן בתיאורו, "נכנס נזיר תחת היריעה האחורית של האוהל ותפס את מקומו בשורת הנזירים המערביים, שישבו בסמוך לכס המורה, כשגלימתו האדומה מכסה את פניו. לפתע פתאום נשמעה תרועה של צחוק רם ומתגלגל מכיוונו. זה היה לאמה ישה. עודנו משתנק מצחוק, הוא תפס את מקומו על הכס. הוא עבד על כולנו. אהבתי את הלאמה הזה." קבלת הפנים הזו היתה הדרך המדויקת ביותר להכיר את לאמה ישה – אדם בעל חוש הומור, שחקן אמיתי, שניגש אל תלמידיו בגובה העיניים.
עם חלוף השנים, ובייחוד כשלבש את גלימת הנזיר, פלדמן למד להכיר את לאמה ישה טוב יותר. הוא התגלה כמורה הרואה עצמו אחראי לתלמידיו מכל בחינה שהיא. "ב-18 בנובמבר 1975 לקחתי את נדרי הנזירות", כותב פלדמן, "לאמה טובטן ישה העניק לי את השם הטיבטי טובטן גיאטסו, ואמר לנזירים ולנזירות החדשים שלו: 'מעתה אני אמא שלכם, אבא שלכם, החבר שלכם, החברה שלכם. בכל מה שתצטרכו - אני אדאג לכם.'
"כשהסתיים הטקס", ממשיך פלדמן, "לאמה ישה אמר במבט חמור סבר: 'אני הולך לנפץ לכם את ההמשגות', ואז בצחוק צווחני, 'עכשיו לכו לעשות מסיבה.' כך קרה שברגע שיצאנו מהטקס שבו הפנינו את גבנו אל החיים הארציים, מצאנו את עצמנו אוכלים עוגות, שותים לימונדה ומקשיבים לרולינג סטונז. זו היתה דרכו של לאמה ישה להציג את הבודהיזם למערביים. הוא ידע שהכושר שלנו לפרוש מהעולם היה מה שהטיבטים קוראים לו 'פרישות סבוכה'. כלומר, ההתנהגות שלנו נטתה להיות קיצונית, והוא ידע שבכך שנחמיר עם עצמנו יתר על המידה, נתייאש במהירות."
לאמה ישה למד את תלמידיו המערביים במהירות רבה יותר ובצורה עמוקה יותר משאלו למדו את הדהרמה (תורת הבודהה), ובדרך זו הפך להיות מיומן ביותר בהעברת החוכמה הבודהיסטית. בספר השיעורים המוכר ביותר, "הֱיֵה המטפל של עצמך" (Be Your Own Therapist), הוא ער מאוד למוסד הטיפול הפסיכולוגי במערב. המסר העיקרי שלו הוא שכל אחד מאיתנו צריך להיות פסיכולוג, להכיר את מבנה התודעה שלו ולדעת כיצד לטפל בעצמו.
"אם אינך מכיר את הפסיכולוגיה של עצמך," כתב לאמה ישה, "אתה עלול להתעלם מהמתרחש בתודעה שלך - עד שהיא מתמוטטת ואתה הופך משוגע לגמרי. אנשים הופכים ללא-שפויים דרך היעדר של חוכמה פנימית, שהיא היכולת לבחון את התודעה של עצמם. הם אינם יכולים להסביר את עצמם לעצמם; הם אינם יודעים כיצד לדבר אל עצמם. כך, הם עסוקים באופן מתמיד בכל האובייקטים החיצוניים האלה, בעוד שהתודעה שלהם מפסיקה לתפקד עד שלבסוף היא נסדקת. הם בורים ביחס לעולמם הפנימי; התודעה שלהם מתאחדת עם הבורות במקום שתהיה ערה ועוסקת בחקירה עצמית. זה הכרחי כל כך לבחון את הגישות המנטאליות של עצמך; זה חיוני שתהיו למטפלים של עצמכם."
אולם ההיכרות של לאמה ישה עם תלמידיו המערביים לא התמצתה אך ורק בתרבותם. הוא למד את תלמידיו המערביים עד להרגלים הקטנים שלהם, מתוכם שאב דוגמאות לשיעורים שנתן. למשל, לכך שאובייקטים חיצוניים לא ישיגו לנו אושר. "כאשר הייתם ילדים, אהבתם שוקולד ועוגה והשתוקקתם להם, וחשבתם: 'כשאהיה גדול כמו ההורים שלי, יהיו לי כל השוקולד והעוגות שאני רוצה, ואז אהיה מאושר.'
"עשיתם מין החלטה מנטאלית כזו. עכשיו יש לכם כל כך הרבה שוקולד ועוגות, אבל אתם משועממים. אז החלטתם שמכיוון שזה לא עושה אתכם מאושרים, תשיגו לעצמכם מכונית, בית, טלוויזיה, בעל או אישה – ואז תהיו מאושרים. אז עכשיו יש לכם הכול, אבל יש עוד בעיות. המכונית היא בעיה; הבית הוא בעיה; הבעל או האישה הם בעיה; הילדים הם בעיה. אתם מתחילים להבין: אה, זה לא סיפוק."
אז מהו כן סיפוק? את זה, אומר לאמה ישה, חשוב שכל אחד יבדוק בעצמו לעצמו. "לאמה היה מאיץ בנו פעמים רבות לבדוק את התורה שנלמדה בכוחות עצמנו, וכך החלטתי לעשות," נזכר פלדמן-גיאטסו. לאחר ההיכרות הראשונית עם התורה הבודהיסטית, הוא בחר לצאת לריטריט עצמי (תקופה של מדיטציה בהתבודדות) בן שלושה חודשים בבקתה שבנה לעצמו בערבות אוסטרליה.
"כשהתייעצתי עם לאמה ישה, הוא נתן לי הנחיות ואמר לי שאם יעלו שאלות נוספות במהלך הריטריט – אכתוב לו. לא היתה הזדמנות לקבל או לשלוח דואר, אבל כשעלו שאלות התחלתי לכתוב מכתבים ללאמה ישה. אף אחד מהמכתבים האלה מעולם לא נכתב עד הסוף. התשובה היתה הופכת ברורה זמן קצר לאחר שניסחתי את השאלה ודמיינתי את עצמי מציג אותה בפני לאמה. יכול להיות שזה היה רק בראש שלי, אבל תמיד הרגשתי שהלאמה היה איתי בצורה כזו או אחרת."
לאמה ישה היה עם תלמידיו תקופה חשובה ומשמעותית, אך בשנת 1983 הוא כבר החל להיראות חלש. לבו הגדול לא יכול היה עוד לפצות על ההשפעות החריפות של מחלת הלב הראומטית שנשא. הוא לקה באי-ספיקת לב במהלך קורס המדיטציה של נובמבר בקופאן, ואושפז בבית חולים בדלהי. ממנו הועבר לטיפול בקליפורניה, שם החל מצבו להידרדר. הוא נפטר בגיל 49 בחודש מרץ, ביום הראשון של השנה הטיבטית החדשה.
העמותה לשימור תרבות המהאיאנה (FPMT) שאותה הקים לאמה טובטן ישה ביחד עם לאמה זופה רינפוצ'ה, ושראשיתה בבית האסטרולוג שעל גבעת קופאן, גדלה והתרחבה. היא מפעילה כיום 157 מרכזים, פרויקטים ושירותים ב-37 מדינות ברחבי העולם. רבים מבין תלמידיו הוותיקים של לאמה ישה עדיין מלמדים במקומות שונים, ובימים אלו ממש, מרחק נסיעה קצר מפרברי קטמנדו, מתקיים זו השנה ה-29 הקורס של חודש נובמבר במנזר קופאן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם