מודט ועוזב: אורן הנר עובר דירה
הזמן שבו אורזים את השגרה בתוך קרטונים ומשחררים את תוכנם בסביבה חדשה, הוא הזדמנות לגלח את היומיום מההיאחזויות הישנות ולתרגל מציאות רוחנית חדשה
כשהנחתי את הארגזים בדירה שלי, שבעצם בקרוב מאוד תפסיק להיות "שלי" ותהפוך לעוד ערימה של זיכרונות (ממש כמו ערימת הבגדים שממתינה עכשיו להיכנס לארגז), שמתי לב לריח. הקרטונים היו טבולים בארומה מוכרת, מרגשת ומפחידה כאחת, של מעבר, של שינוי, ויותר מכל – של זהות ידועה הנותרת מאחור וזהות חדשה ובלתי גלויה, אשר עתידה למלא את מקומה. מי שעובר דירות, ולפעמים אף ערים, בתדירות של אחת לשנה או שנתיים, מזהה את הריח הזה בקלות.
מַעֲבָר לבית חדש מותיר בתוכך לתקופה מסוימת מין חלל נדיר. לעתים זה מאיים, לעתים זה מסעיר. הסביבה החדשה שומטת את הקרקע הבטוחה של המוכר והידוע תחת הרגליים. זהו אחד הרגעים שבהם התרגול הרוחני זוכה לעוצמה הרבה ביותר, מכיוון שהאופציה היחידה שנותרת באותו הרגע, למעט הבריחה, היא להרפות מההיאחזויות המוכרות ולגלות מה יקרה. ורק כאשר העיניים נקיות והתודעה פתוחה לראות את מה שיבוא ללא דעות קדומות, אפשר באמת ללמוד משהו חדש.
המורה פמה צ'ודרון מעודדת תמיד לחפש את החלל הזה בכל סיטואציה שחורגת מן השגרה. למעשה, החלל נמצא בכל רגע ורגע, אלא שרובנו, רוב הזמן, עסוקים בעניינים שונים ולא מסוגלים להבחין בכך. אנחנו ניצבים בפני החלל רק במצבי קצה, כשהמציאות הבטוחה סופגת מהלומה חזקה. אחד ההישגים המשמעותיים של מדיטציית תשומת הלב, מלמדת פמה צ'ודרון, הוא להבחין במרווחים העדינים שבין המחשבות, אותם שברירי שנייה שבהם אין במה להיאחז ואפשר לטעום מן ההתעוררות.
מַעֲבָר לבית חדש מערער את ההרגלים הישנים והמוצקים. יש לי חבר (מבית קודם, מעיר קודמת), שהתרגול האהוב עליו היה להתבונן בתשומת לב בהרגלים שלו, מהרגע שבו הוא קם מהשינה ועד שהוא יוצא מהבית. לאחר שהוא מתעורר, הוא מבצע תמיד את אותן הפעולות באותו הסדר: הוא יוצא מן המיטה, ממלא את הקומקום החשמלי במים, מפעיל אותו, ניגש לחדר האמבטיה לשטוף פנים, אז חוזר, מכין לעצמו קפה (עם כפית סוכר אחת), יושב למדיטציה, מתלבש ולבסוף יוצא מהבית. תמיד אותן הפעולות באותו הסדר – או לפחות, כך הוא האמין זמן רב.
מאז שקנה לעצמו את ההרגל להתבונן ברגעי היקיצה שלו, הוא התחיל להבחין בניואנסים הקטנים של ההרגלים ונהנה לדווח על כך גם לכל מי שחלף על פניו: היו ימים שבהם היה מתיישב לכמה דקות על המיטה לפני שניגש אל המטבח; היו ימים שבהם נכנס לחדר האמבטיה ורק אחר כך הרתיח את המים; אחת לכמה ימים, התקצרה לה המדיטציה בחמש דקות. הקפה,
הקֶשֶב לניואנסים של ההרגלים הקבועים הוא תרגול מצוין של הרפיה רגשית, אבל יש משהו בבית חדש שמחדד עוד יותר את חוסר המוצקות של ההרגלים שלנו. לפתע פתאום, הדלת נפתחת פנימה במקום החוצה, או שמתג החשמל מופעל בלחיצה מעלה ולא כלפי מטה, או שהאור שנובע מהחלון פחות חזק ויש צורך בשעון מעורר כדי לקום בזמן לעבודה. וזה מה שקרה לאותו החבר: יום אחד הוא נאלץ לעבור דירה, ועם המעבר פס מן העולם גם ההרגל להתבונן ברגעי היקיצה.
אז אם אין ממש בהרגלים שלנו, אם הם לא באמת קבועים יותר מאשר סתם פעולות רגעיות אקראיות, על סמך מה אנחנו מעריכים את עצמנו כאנשים מצחיקים או מסודרים או מהירי מחשבה? מבין אינספור רגעי התודעה שחולפים בראשנו ואינספור הפעולות שאנו מבצעים במהלך יום אחד, אילו יגדירו הרגל שנטוע באופיינו?
יותר מכל, מַעֲבָר לבית חדש מניח מאחור משהו מהזהות שלנו ופותח צוהר לבחון אפשרויות לזהות מעט אחרת. למעשה, הוא לא מותיר לנו ברירה. הרי זוהי תוצאה בלתי נמנעת של השינויים וההסתגלות לסביבה חדשה, ובעצם, של השינוי הטבעי התמידי שמתחולל בנו ובעולם. בעל כורחנו אנחנו הופכים להיות אדם אחר, מאחר שבכל רגע ורגע חלים בנו שינויים, גם אם התחושה היא שאין בהם כדי להפוך אותנו למישהו או למישהי שונים.
לפני כמה חודשים המתנתי להזמנה שלי באחד מאותם בתי הקפה שמבקשים ממך להצהיר על זהות קבועה, כלומר על שמך, לפני שתקבל את מה שהזמנת. איתרע הגורל ובאותו השבוע ממש לימדתי את העיקרון הבודהיסטי על היעדר "עצמי" מוצק וקבוע (אנאטמן) על פי "משל המרכבה". בסיפור הזה, מתנהל דיון בין נזיר בודהיסט לבין מלך סביב שאלת קיום ה"אני". המלך בטוח שיש עצמי, ואילו הנזיר מנסה להראות לו, באמצעות הוכחות שונות, כי לא ניתן למצוא "עצמי" בעל זהות קבועה וכי השם שלנו הוא לא יותר מאשר כינוי פרקטי לצורכי תקשורת בין אנשים.
והנה, בעודי מהרהר במשל, התפתחה ליד הקופה שיחה מעניינת בין המוכרת לבין אחד הלקוחות. "אבל קוראים לי נמרוד!" שמעתי אותו עומד על דעתו, הגם שעשה זאת בטון נעים באופן מיוחד. הייתי חייב להתקרב ולברר את העניין.
"הם כתבו על הקבלה 'נרמוד'," הוא הסביר לי בקולו המצטדק, "ולי קוראים 'נמרוד' ".
"אבל למה זה חשוב כל כך?," ניסיתי את כוחי בדיאלקטיקה.
"כי יש לי שם, כולם קוראים לי 'נמרוד', אז למה לא לכתוב אותו כמו שצריך על הקבלה? אחר כך עוד יקראו לי ברמקול 'נרמוד'."
"אבל תחשוב על זה," ניסיתי לחדד את הנקודה הבודהיסטית שלי, "שם הוא בסך הכול כינוי לצרכים שימושיים. לא יותר מזה. בקבלה שלך כתוב 'נרמוד', המוכרת תקרא ברמקול 'נרמוד', אתה תדע שהקפה שלך מוכן והיא תדע למי לתת את הקפה. נכון שזה פשוט?"
נמרוד, או נרמוד, הביט בי משתומם, כאילו ראה בודהיסט בפעם הראשונה בחייו.
הייתי, כמובן, יכול להמשיך כך עוד הרבה זמן, אלמלא ברגע מסוים התעורר בלבי החשש ששלומי הפיזי עומד בפני סכנה. נטלתי את הקפה שלי והמשכתי בדרכי.
מַעֲבָר לבית חדש יכול להיות תרגול מצוין, אבל גם אני, כמו נמרוד, הייתי רוצה עכשיו פשוט להיצמד לאיזה אני ברור, לקרקע מוצקה, להרגלים שליוו אותי בשנתיים האחרונות, לבית המוכר – ולהישאר שם. לפחות עד שאשתקע בבית החדש ואקנה לי הרגלים הקשורים בו. אז, אולי, גם אגמל סוף סוף מן ההרגל לעבור דירות. בינתיים, הנה טיפ קטן בשבילכם: להשכרה דירת חדר ברחוב שקט בתל אביב, ליד שינקין, עם מזגן מצוין, דוד שמש, כמה וכמה זיכרונות טובים והרבה הרגלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם