הלאמה הראשון: המורים הטיבטים הגדולים, פרק 2
את נקודת הזינוק במסלול התפשטותו של הבודהיזם הטיבטי למערב מסמן לאמה ישה, שסביב דמותו הילכו סיפורי אגדות בקרב ההיפים של הסיקסטיז והסבנטיז. חלק ראשון: דונדרופ דורג'ה רוצה להיות נזיר
המסע, שנפתח בפקיסטן, כלל גם את אפגניסטן והסתיים, בסופו של דבר, בהודו. זה היה מסע פיזי, אך גם מסע רוחני, שבמהלכו נחשף פלדמן לאורחות חיים שונים משלו, לרעיונות פילוסופיים ולספרות רוחנית. כמו רבים אחרים בני דורו, גם הוא שאב השראה מספרו המפורסם של קרלוס קסטנדה, "משנתו של דון חואן". אל הבודהיזם הגיע כשנה לאחר שנחשף לספר, כאשר מכתבים מחברים שהכיר במהלך הטיול החלו לזרום מקטמנדו אל ביתו באוסטרליה. כולם סיפרו על אותו לאמה טיבטי מופלא הקרוי "לאמה יֶשֶה".
פלדמן נענה להזמנת החברים ויצא לקורס מדיטציה בודהיסטית בקוֹפַּאן, כפר קטן הצופה על העיר קטמנדו. את לאמה יֶשֶה הוא פגש לראשונה כאשר יצא בתחושת מיאוס מהאוהל שבו התקיימו השיעורים והמדיטציות.
"לא יכולתי לסבול את זה יותר, אז יצאתי מהאוהל ועליתי אל קצה הגבעה," מספר פלדמן בספר שפרסם באוסטרליה לפני כמה שנים. "בעודי יושב בשמש ומביט מטה אל עמק קטמנדו, שלוש נערות שרעו עזים ניגשו והתיישבו לידי. זאת המציאות באמת, חשבתי לעצמי, לא מה שמלמדים אותנו בשיעורים. ממש באותו רגע, צץ והופיע נזיר בקומה העליונה של המקדש הראשי. מעולם לא ראיתי אותו קודם לכן, אבל ידעתי שזה לאמה ישה. היו אתי שני אנשים נוספים על הגבעה, וכשהלאמה נעלם, צפיתי שהוא יבוא לדבר איתנו.
"כשלאמה ישה ניגש לכיווני, נעמדתי כדי לפגוש אותו. הוא התקרב אליי ממש, הביט ישר לתוך העיניים שלי, ואמר: 'אם אתה רוצה כוחות, תחזור לתוך האוהל'. נדהמתי. בעקבות הספר של קרלוס קסטנדה, הייתי משוכנע שאפשר להשיג את כוחותיו של הלוחם, כפי שלימד זאת דון חואן – וזה, אכן, מה שחיפשתי. התפלאתי שלאמה ישה ידע זאת, אולי הוא באמת יכול לקרוא מחשבות? התבוננתי ישר לתוך העיניים שלו בהתנגדות ועניתי 'לא!' – זאת לא היתה פגישה ראשונה מוצלחת במיוחד עם המורה שלי".
לא חלפו יותר משלוש שנים, ואדריאן פלדמן זכה לשם החדש טובטן גיאטסו והפך לנזיר בודהיסט. אבל הסיפור על לאמה ישה, כפי שמגולל אותו פלדמן בספרו, מתחיל עוד הרבה קודם לכן.
בשנת 1935 נולד דוֹנְדְרוּפּ דוֹרְגֶ'ה בבית חווה בכפר הקטן שִינְג קֵאר-לָה, צפון-מערבית ללהאסה, בירת טיבט. בבעלות משפחתו היה שטח אדמה גדול, בו הם רעו עזים, כבשים, יָקים וסוסים, וגידלו יבולים שונים, בייחוד שעורה, אשר ממנה הכינו טְסַמְפָּה, קמח שעורה טחונה וקלויה – מצרך המזון היסודי של טיבט.
כאשר דוֹנְדְרוּפּ דוֹרְגֶ'ה עוד היה פעוט, קבוצה של נזירות ממנזר ראקור הסמוך הופיעה בחווה. לאמה חשוב סיפר להן כי אֵם המנזר הקודמת שלהן התגלגלה ונולדה שם מחדש. הנזירות העניקו לדונדרופ דורג'ה מתנות, והמשיכו לבקר בזמן שהלך וגדל, משפיעות עליו מתנות ואהבה. בהמשך, הן נהגו לקחת אותו עמן אל המנזר, מושיבות אותו על כיסא גדול על מנת שיהיה נוכח בטקסים. הוא היה מקיים את החובות הללו בתשומת לב שאינה מוסחת לרגע, אך תמיד שמח לחזור לחווה, שם יכול היה לשחק עם בעלי החיים, ובייחוד עם הכלבים.
דונדרופ דורג'ה היה נלהב בכל פעם שנזירים היו מגיעים לחווה, ובגיל חמש הביע את רצונו להיעשות לנזיר. משפחתו רצתה שהוא יגדל וימשיך את העסק המשפחתי, אך אפילו בגיל זה הילד ראה בעבודות החווה מטלה חסרת טעם. היתה לו תחושה שחיי האדם יכולים להיות בעלי משמעות רבה יותר. המשפחה ויתרה, ובגיל שש דונדרופ דורג'ה נכנס למנזר סֶרָה גֶ'ה ליד להאסה.
תחת הנחייתו המחמירה של דודו, דונדרופ דורג'ה, למד במהרה שחיי נזיר צעיר קשים בהרבה מעבודה בחווה. אולם הוא התמיד, ושנתיים לאחר מכן קיבל את נדרי הנזיר המתחיל ואת השם החדש טוּבּטֶן
טובטן ישה היה נלהב להשתתף בשגרת היומיום, שכללה שינון של כתבים, קבלת הנחיות, השתתפות בשירת תפילות ומה שאהב יותר מכל – דו-קרב דיאלקטי (דיבייטינג) בחצר המנזר. הוא היה תלמיד יוצא דופן וחוש ההומור הפרוע שלו, כמו גם התיאטרליות הטבעית שלו, משכו תמיד את הקהל. הנזירים היו נופלים מצחוק זה על גבי זה, בשעה שישה הצעיר הכניס ממדים קומיים לאומנות הבודהיסטית העתיקה של הוויכוח הפילוסופי. היו לו גם מוניטין של אדם טוב לב וחם - חום שהתבטא בצורה בולטת בעזרה לתלמידים הצעירים יותר. הכול הרגישו נינוחים בנוכחותו, ומוריו ניבאו כי יסיים את לימודיו בהצטיינות יתרה כגֶשֶה לַהרָמְפָּה (התואר הגבוה ביותר בתוכנית ההשכלה הנזירית).
ואולם, הפוליטיקה עמדה לקטוע את לימודיו של טובטן ישה. מאו צה טונג פלש לטיבט בשנת 1950 ותחת אמתלה של חירות ושלום, סין סגרה על המדינה, על אזרחיה ועל תרבותה באחיזת חנק. בשעה שהארטילריה הסינית התכווננה על המנזרים, אלפי נזירים נפלו לבלבול מוחלט. רבים נהרגו. היו שנמלטו מיד אל ההרים. אחרים, ובכללם טובטן ישה, לא יכלו להאמין למתרחש ונותרו במקומם, מתפללים לשלום. מנזר סֶרָה גֶ'ה החל להתנפץ תחת המתקפה הכבדה, כאשר חברו הקרוב של טובטן ישה מצא אותו וגרר אותו מן המנזר והלאה אל חוף מבטחים. הוא היה לבוש בבגדים תחתונים, יחף, ללא מזון, כסף או כסות לגופו.
טובטן ישה הביט מטה מראש ההר אליו נלקח על ידי חברו, וראה את להאסה תחת מעטה עשן. הוא זכה לשרוד את המסע להודו, שבמהלכו נזירים רבים מתו מתנאי מזג האוויר או מרעב, ונשלח למחנה הפליטים בּוּקְסָה דוּאֵר במדינה ההודית אסאם. מחנה המעצר הישן הזה, שנבנה על ידי הבריטים, ידוע בתור המחנה שבו נכלאו מהאטמה גנדהי וג'ואהרלאל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו.
בתנאים הקשים ששררו במקום ובחום שבו לא היו מורגלים, נזירים נוספים מתו. קלקולי קיבה ומחלות קשות יותר, כמו שחפת, התפשטו ביניהם. למרות הקשיים הללו, שיעורי המנזרים, הלימודים והדו-קרב הדיאלקטי הופעלו מחדש. כעבור שנים אחדות, טובטן ישה החל להשתנות. הוא ביקש ליישם את התיאוריה והחל לעשות מדיטציה יותר מאשר להגיע לשיעורים. בערבים, כאשר הנזירים היו נחים להם ומרכלים על הא ועל דא בחדרים, ישה נהג למשוך את הסדין מעל לראשו ולהעמיד פני ישן. למעשה, הוא קיים את תרגולי המדיטציה שלו. חבריו עודדו אותו להמשיך את לימודיו, אבל כפי שסיפר מאוחר יותר לתלמידיו המערביים, "נפלטתי מהמערכת."
במחנה פגש ישה לראשונה את הנזיר הצעיר טוּבּטֶן זוֹפָּה רִינְפּוֹצֶ'ה, מי שעתיד להיות אף הוא אחד המורים הטיבטיים המשפיעים ביותר על התלמידים המערביים - עד ימינו אלה. זוֹפָּה רִינְפּוֹצֶ'ה נולד בכפר קטן בנפאל ונחשב לגלגולו של יוגי חשוב מאוד ואהוב, אשר חי ותרגל שנים במערה בהרים – אבל זהו סיפור אחר. כשנפגשו השניים לראשונה, היה זופה רינפוצ'ה בן 13 בלבד, והוא התרשם מאוד מהמסירות הכנה שישה הפגין כלפי מוריו. מאוחר יותר, בשנת 1963, הוא בחר בו כמורהו.
השניים חלקו חדר, וזופה רינפוצ'ה החל לגלות את רוחב היריעה של ידענותו של מורהו. ישה קרא ספרים מכל ארבעת הזרמים השונים של הבודהיזם הטיבטי וישן לעיתים נדירות, כשהוא מקדיש את רוב עתותיו למדיטציה. זה התאים לזופה רינפוצ'ה, שאף הוא נזקק למעט שעות שינה והשניים, מורה ותלמיד, למדו ותרגלו מדיטציה ביחד. טובטן ישה החל ללמד את עצמו אנגלית, ובעזרת התלמיד החדש שלו, שהיה בעל אנגלית טובה יחסית, החלה ידיעת האנגלית שלו להשתפר במהירות.
לפרק הראשון בסדרה
בחלק השני של סיפורו של לאמה ישה: זינה, התלמידה המערבית הראשונה ש"רצתה להיות מוארת", שמו של לאמה ישה נפוץ במערב, התלמידים ההיפים המפורסמים שלו והמחלה שמתגלה בלבו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם