אגדות בשר ודם: המורים הטיבטים הגדולים - סדרת כתבות
איך קרה שמורשת רוחנית אזוטרית נהפכה בתוך עשורים בודדים לנחלתם של מיליונים במערב? אורן הנר מברר את התופעה דרך דמויותיהם הספק אגדתיות של המורים הטיבטים הגדולים. פרק ראשון
הילד הזה איננו נזיר רגיל. הוא "טולקו" – מי שנחשב על פי האמונה הטיבטית לגלגולו של מורה גדול, אשר בחר להמשיך וללמד בגוף חדש. בין אם מקבלים את האמונה בלידות מחדש ובין אם בוחרים להתבונן במנהג במבט ציני (כמו בכל דת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שגם כאן, בהכתרת גלגולו של המורה, אמונה ופוליטיקה מתערבבות זו בזו) - הרי שלטולקו נקבע מסלול חיים שונה משל ילדים טיבטיים רבים, שלא לדבר על ילדים הגדלים במערב. הנזיר הצעיר זוכה לחינוך קפדני על פי המסורת, מקבל יחס של כבוד מהסובבים אותו, ובאופן כללי גדל עם ציפיות רבות.
זיהויו של הטולקו הוא מנהג ייחודי שצמח בטיבט והוא מייצג היטב את החשיבות הרבה, כמעט עד כדי סגידה, שהמסורת הטיבטית מייחסת למורה הרוחני. מתרגלים רבים שפוגשים בבודהיזם הטיבטי לא יודעים זאת, אבל השלב הראשון בדרך המדורגת להארה, על פי זרמים שונים של הבודהיזם, איננו פיתוח של תשומת לב או חמלה, ואף לא הכרה בחוסר הסיפוק של הקיום או בכך שהמציאות שלנו נתונה בשינוי מתמיד: השלב הראשון בדרך הוא מציאת מורה רוחני ראוי.
וזה יכול לקחת הרבה זמן. על פי המסורת הטיבטית, מקובל לבחון את המורה 12 שנים או יותר לפני שסומכים עליו כמורה דרך רוחני. עד אז, הדרך עלולה להיות מלאה במהמורות. גֶשֶה צֶ'קַאַוַוה, מתרגל בעל שיעור קומה מהמאה ה-11, צעד ימים ולילות, שבועות וחודשים, לעבר עיר הבירה להאסה, כדי לפגוש מורה שעורר בו השראה והערצה. כשהגיע לשם, גילה שהמורה כבר אינו בין החיים.
מַרְפָּה, מתרגם ומורה טיבטי נודע מאותה התקופה, נסע ללמוד בהודו ובנפאל, אך נאלץ לחזור לטיבט שלוש פעמים ולעבוד, מכיוון שבכל פעם אזלו לו מטילי הזהב. ומילַרֶפָּה, היוגי הטיבטי הגדול, הועבר בתורו על ידי מרפה מסכת של מבחנים קשים מנשוא, עד שהאחרון נעתר להפצרותיו שיקבל אותו כתלמיד (כנראה תרמה לכך גם העובדה שמילרפה עירב בסופו של דבר את אשתו של המורה).
מדוע המורה הרוחני חשוב כל כך? בעולם שלנו, מורה נתפס כאדם שמלווה את התלמיד תקופה קצרה, לכל היותר שנה או שנתיים, מלמד אותו תחום אינטלקטואלי כלשהו ומשם השניים ממשיכים הלאה. במערכת החינוך מלמדים מורים שונים, והקשר בין המורה לתלמיד איננו מחייב ואיננו נושא משמעות מיוחדת. בבודהיזם, לעומת זאת, הלאמה הוא זה שמוליך אותנו אל היעד החשוב מכל: אל החוכמה הפנימית שלנו ואל ההתעוררות הרוחנית. ובתחום הזה, אסור לפספס. מורה דרך שלא מכיר את הדרך יוביל אותנו בטעות אל היעד הלא נכון. במקרה הטוב בזבזנו תקופה יקרה מהחיים; במקרה הרע,
מערכת היחסים בין הלאמה לבין התלמיד חשובה במיוחד, מכיוון שבנייה של אמון, פתיחות וקירבה כלפי המורה מאפשרת צמיחה והתפתחות מהירות ואמיתיות. הבודהיזם הטיבטי שם דגש רב על תרגולים טנטרים ואלו מחייבים, בתנאים אופטימליים, שהלאמה יכיר את התלמיד היכרות קרובה וידריך אותו הדרכה צמודה. מעבר לכך, הלאמה איננו מעביר רק ידע. הוא מלמד מיומנות, הדורשת תקופה ממושכת של התנסות.
הלאמה, בהתנהגותו ובנוכחותו, מהווה דוגמה אישית והוא מעניק לתלמיד שיעור שחשיבותו לא נופלת מההנחיות המילוליות שלו, שאותן אפשר, למשל, לקרוא בספרים. לכן, המורה מיועד להיות בעל תכונות יוצאות דופן: הוא צריך להכיר את הדהרמה (תורת הבודהה), להבין אותה מתוך הניסיון, להיות אדם שליו אך אנרגטי, מיומן בלימוד, בעל גישה אוהבת ואכפתית ומוטיבציה טהורה ללמד. וכמובן, כמו בכל מודעת היכרות, בסופו של דבר חשובה גם הכימיה.
כדי לעורר את תחושות הקרבה, האמון והכבוד כלפי המורה, פיתח הבודהיזם הטיבטי תרגולים שונים שתכליתם לשמר את המודעות לערך הרב של הלאמה. תפילות לשושלת המורים, מדיטציות על המורה הרוחני וטקסים שונים מיועדים להדק את הקשר שבין הלאמה לתלמיד. התרגולים האלה עוזרים לתלמיד להיזכר שהמורה שלו, אף שהוא נראה כאדם רגיל, בשר ודם – הוא למעשה התגלמות של בודהה, אדם שזכה בהתעוררות וראה את המציאות נכוחה.
במאה ה-20, עם כיבוש טיבט על ידי הסינים, נחשף המערב לבודהיזם הטיבטי. כמה מהמורים הגדולים, שאת סיפורם נספר כאן, השפיעו במיוחד על התקבלות המסורת הזו במערב. בין אם שמעת עליהם או לא, במידה שלמדת בודהיזם טיבטי במערב, הסיכויים רבים שקולם מהדהד בשיעורים ששמעת. לאמה טוּבּטֶן יֶשֶה סחף אחריו קהל של היפים אמריקנים ואוסטרלים, וכבש אותם בכריזמה שלו ובצחוקו המתגלגל; צ'וגְיַאם טְרוּנְגְפּה רינְפּוצֶ'ה נראה לעתים כטיפוס שתיין, מתהולל ורודף שמלות, אך היה מורה מיומן שהותיר את חותמו על הבודהיזם בארה"ב; ודילגו קיֶינטסֶה רינְפּוצֶ'ה, מורה בעל גוף גדול וחמלה גדולה אף יותר, השפיע רבות על הבודהיזם בטיבט ובמערב.
במסורת הטיבטית, סיפור חייהם של מתרגלים ולאמות גדולים היווה ז'אנר ספרותי מיוחד. ז'אנר זה נקרא "נַאמְטַאר", קיצור של הביטוי "נַאמְפַּאר טַארְפַּה", שפירושו המילולי הוא "שחרור מלא". אל תחפשו בביוגרפיות הללו עובדות היסטוריות מדויקות. קשה לדעת באיזו מידה הן נאמנות לסדר הדברים כפי שקרו במציאות, אבל הרי האמת איננה נמצאת בעובדות ההיסטוריות, ולמעשה זו לא בדיוק המציאות – לפחות לא כולה.
הנאמטאר הטיבטי מכיל אלמנטים שמקורם בשלושה רבדים שונים של סיפור החיים: "הביוגרפיה החיצונית", הדומה ביותר למה שנתפס במערב כביוגרפיה ומציגה פרטים בדבר הלידה של המתרגל, הלימודים שלו, מורים ספציפיים, טקסטים שנלמדו וכן הלאה; "הביוגרפיה הפנימית", שמתעדת את מחזורי המדיטציות, ההסמכות הטנטריות שזכה להן, וכן הלאה; ו"הביוגרפיה הסודית" – תיאור של ההישגים המדיטטיביים, החזיונות המיסטיים והישגים רוחניים נוספים.
באופן כללי, אין טעם לדקדק בעובדות המוצקות, מכיוון שסיפורי החיים של המורים הגדולים ביקשו להעביר יותר מכך. הם ביקשו לעורר בנו השראה, להזכיר לנו אמיתות אוניברסליות ולבטא תפיסת עולם ופרספקטיבה על החיים, שיכולות לחולל בשומע טרנספורמציה רוחנית. הם כוללים סיפורי נסים וחוויות על טבעיות שלאנשים רבים עשויים להישמע בדויים לחלוטין. לכן, גם בסדרת הכתבות הזו על אודות המורים הטיבטיים, אל תתפסו אותנו במילה. הרי האמת האוניברסלית חשובה יותר מפרט כזה או אחר, ובינינו, העובדות עצמן נתונות למשא ומתן.
תלמיד מערבי ותיק של לאמה טובטן ישה סיפר פעם שבאחת ההרצאות לימד המורה את ההבנה הבודהיסטית של המציאות לפרטי פרטים. התלמיד פספס את המשפט האחרון בהרצאה וכשיצאו להפסקה, ביקש לברר עם התלמידים האחרים מה אמר הלאמה. "לאמה סיכם שהבנת המציאות העדינה של התופעות חשובה לשם פיתוח אמיתי של חמלה," הסביר אחד החברים. "מעניין," קבע חבר אחר, שכנראה לא היה בשל עדיין ללמוד את התורה העמוקה, "זה בכלל לא מה ששמעתי. חשבתי שהוא אמר 'נתראה בשלוש, אחרי ארוחת הצהריים'."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם