פרשנות אחראית: ימימה מלמדת שיעור בנטילת אחריות
סיגל אלגרנטי לומדת מתי שווה לתת לחיים להחליט בלעדיה ומהי בטלנות שאננה, ובאותה הזדמנות מסירה מעליה כל אחריות לפרש את ימימה באופן מלא, מדויק או אפילו טוב
המנהל, שהציג את המחדל, גם הוא בוגר. הוא הזכיר בעדינות שהוא יודע שככה זה. כשעובדים יש טעויות. בכלל לא משנה לו מי אשם. רק שהמחדל עלה המון כסף לחברה, אז חשוב שנבדוק מה קרה על מנת לשפר את תהליכי העבודה שלנו. אז בדקנו, ביחד, מה קרה, בשביל לשפר את תהליכי העבודה שלנו. די מהר נשכחו תהליכי העבודה שלנו, ובמקומם עברנו במסווה של שיפור תהליכי עבודה, לדון בדבר אחד: מי אשם. מי האחראי למחדל. ממש כמו בשיר הזה של הילדים, עם מי שגנב את העוגיות מהמטבח, כל אחד מאיתנו, כשהייתה אצלו האחריות, העביר אותה הלאה. לא חשוב למי, רק שזה יהיה מהר.
אז היום, ילדים, נדבר קצת על אחריות.
אני, באופן אישי, איך שאומרים לי לקחת אחריות, בא לי לברוח. לקחת את התיק, לזרוק מאחוריי שלום מנומס, ולברוח. מלחיץ אחריות. גם מחויבות. כל המילים האלה של גדולים, מלחיצות. איכשהו, דווקא כשאני מנסה לקחת אחריות, כלום לא מסתדר. דווקא אז, הכול קורה הפוך, לא מצליחה, לא מסתדרת, מאחרת, טועה, מוחקת קבצים לשמירה ושומרת קבצים למחיקה, מדברת שטויות, בלתי אחראית בעליל.
ולפעמים, דווקא כשהאחריות לא עליי ואני רק מצטרפת למשימה שמוטלת על אחר, ככה שלא משנה אם אכשל או אצליח - דווקא אז אני פורחת. יצירתית, חיננית, זורמת - והחיים, כמו חיילים, מתייצבים לצדי.
יש הרבה דרכים לחמוק מאחריות. מה שבטוח זה שכשאני חומקת ממנה, לפני כן לקחתי לי קצת יותר מדי ממנה. לא נעים לי, למשל, שדווקא באמצע הנאום הרגשני שלו הלכה לי הסוללה של הסלולר, והגעתי להטעין אותה רק בערב. כל כך לא נעים לי בשם הסוללה שהפריעה לו באמצע, שארבעה ימים
אני מחליטה שממחר אני לוקחת אחריות על הבריאות שלי, וכל יום מתחילה לצעוד שעתיים. בעצם, לצעוד שעה וחצי ועוד חצי שעה לרוץ. בחמש בבוקר. חשוב לקחת אחריות על הבריאות. יומיים אחר כך הלכתי רק שלושת רבעי שעה ורצתי עשר דקות, ושלושה ימים אחר כך, מהכישלון, אני מכבה את השעון וממשיכה לישון בשקט. תעזבו אותי מאחריות.
מכל מקום, האחריות הזאת צצה. היא מאפשרת הצצה חפוזה לתוך המחשבות שלי, חושפת הרבה פינות בהן היא מתחבאת. אורח שבא לבקר ולא מצא חניה – באחריותי. חברה שהתרגזה על חברה אחרת, אחריות שלי. כך גם עם המחשב שלי בעבודה שהתקלקל וכל החומר שהיה בתוכו נמחק, עם הגשם שירד בדיוק בתאריך שבחרתי עבור אירוע, עם חולצה שקניתי לחברה ונראית עליה לא טוב.
אז אם אני לוקחת יותר מדי אחריות, זה בעצם חוסר אחריות. אבל אם אני מתרחקת מאחריות, אני עלולה להפקיר דברים חשובים ולהפוך לבטלנית שאננה.
הלימוד מלמד אותי לזהות את האבסורד. האבסורד, עם אחריות, כמו גם עם מושגים אחרים, נמצא במקום בו שכחתי שאני לא שולטת בכל דבר ושאינני יודעת הכול. שם מתחיל האבסורד.
כשאני לוקחת אחריות על מה שאיננו בשליטתי, הסתבכתי. עליתי על עץ שלא ברור איך אצליח לרדת ממנו. אם אני אחראית על החנייה בשכונה שלי, או על מתי תיגמר הסוללה, או על מה יגידו טוקבקיסטים אלמוניים, בזבזתי את מלאי האחריות שלי על דברים דמיוניים, אפילו מעט מגלומניים. כך, לא נשארה לי אפילו טיפת אחריות כדי לטפל במה שאני באמת יכולה לטפל בו. לא נשארה לי טיפת אחריות כדי להרים טלפון ולהתנצל, לא נשארה לי טיפת סבלנות לאורח המיוזע.
אחריות נוכחת פה, ברגע הזה ממש. בכל רגע יש קצה של חבל שמסמן לי בדקות ובעדינות לתפוס אותו, והוא תמיד פה, לידי. אם תפסתי ואני מתפנה לטפל במה שאני יכולה ברגע זה, אז אני יכולה להירגע: עשיתי מה שיכולתי. כשאני לוקחת אחריות על מה שהוא באמת באחריות שלי, זה ממש מרגיע. אותו החבל הדק שמראה לי מה אני יכולה לעשות הוא חבר טוב, ושווה להתוודע אליו. אם אני לא קשובה אליו, יבוא הנודניק שמנסה לרמוז לי שאני יכולה לשלוט בכל דבר. בחנייה בשכונה, ביחסים בין אנשים שאינם אני, במה שיגידו ובמזג האוויר.
בסופו של דבר, אני יודעת מאוד מעט. כל מעשה שאני עושה יוצא ממני, כמו מעגל קטן שאבן עושה על המים. המעשה הקטן שלי, שלקחתי אחריות ועשיתי, מייצר עוד ועוד מעגלים שכבר התרחקו ממני, ואין לי בכלל מושג איך הם השפיעו. כל שנמצא בידיי הוא תחילתו של המעשה. את סופו אני כבר משאירה לחיים. שיחליטו בלעדיי.
ואפרופו אחריות. בהזדמנות חגיגית זו, אני מסירה מעליי כל אחריות לפרש את ימימה באופן מלא, מדויק או אפילו טוב. כל מה שנכתב בטור הזה הוא רשמיי ותחושותיי מהלימוד של ימימה. שום דבר מעבר. כל מי שירצה לטעון שהדברים שאני כותבת זה לא ימימה, צודק במאה אחוז. לא ימימה. זאת רק אני שמספרת על הלימוד, דרך העיניים שלי.
לאתר הבית של סיגל אלגרנטי
פרטים נוספים על הלימודבמייל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם