החיים כמשל: טייק אוף אישי על גלגולי נשמות
טבעו של עולם ההשתקפויות לדחוס באופן אוטומטי את הפחדים שהבאנו מחיים קודמים לכדי אמונות, שמהן מתגלמת המציאות. שלי לב קורן מסבירה איך בדיוק התגלגלנו לכאן
בחיים מהם הגעתי הייתי מאוד קרובה לחופש, כמו זה של הפרפר, אבל מאוד קרובה זה "לא" בכלל. אני מאוד נרגשת לקראת ההתגלמות הבאה, לקראת המפגש עם חיי החדשים בעולם ההשתקפויות. אני יודעת שהפעם אזכה לעוף כפרפר ולהיות חופשייה. הגיע הזמן, אני מוכנה.
העיניים נפקחות לאט לאט, אני בתוך גוף של בת אדמה. התגלמתי בעולם ההשתקפויות. בעוד רגעים אחדים אשכח הכול והמשחק יתחיל. תחזיקו לי אצבעות, נשמות חברות. עכשיו, בזמן שנותר לי עד לשכחה הגמורה, אזכיר לעצמי איך זה נגמר בחיי הקודמים. אבל קודם אשנן חזק חזק את התמצית של הדבר. אני קוראת לזה "אני כאן כדי להיות חופשי", וככה זה הולך:
"יש במוחי 'זיכרון תיקון' שמכיל את כל הפחדים שהרשיתי לעצמי להאמין שהם אני לאורך כל חיי הקודמים. מטרתי היא להשתחרר מכבלי הפחדים ולהיות חופשייה שוב. הדרך לשחרור מהפחדים היא לפחד אותם, לעבור דרכם ואז לצאת לחופשי: מהזחל אל הגולם אל הפרפר. כדי לפחד אותם, עולם ההשתקפויות יהפוך אותם מזיכרון למציאות. אז אוכל לעמוד מולם. אני מוכנה לפחד את הפחד, כי חיי ראויים שאחיה אותם כשאני בחיים. אני זוכרת, אני זוכרת, אני זוכרת."
בכל פעם שאני מתגלמת בתוך גוף בעולם ההשתקפויות, בזמן שנותר לי ברגע שלפני השכחה אני מזכירה לעצמי את חיי הקודמים: מה היו הפחדים מהם הייתי צריכה להשתחרר; לאיזו צורה עולם השתקפויות דחס אותם ומה מנע ממני להשתחרר ולהיות פרפר במוחי.
במהלך עשרות חיי הקודמים השתחררתי מהמון פחדים מרכזיים אחרים, וכמובן גם מפחדים המסתעפים מתוך גזע הפחד המרכזי, כמו ענפים. הם כאלה למרות שלא תמיד רואים את הקשר ביניהם. כל הענפים האלה הם כמו שלד של כנף. הפחדים מהם השתחררתי נמצאים כבר בתנועה, שבתוכה אני כבר ממש חופשייה.
כשאני מזכירה לעצמי את חייה הקודמים של מי שהייתי אני, אני בעצם משאירה בתודעה שלי את הזיכרון שלפיו אדע שהגעתי הנה כדי להיות חופשייה. ואני זוכרת שלא הגעתי לכאן כדי לאפשר לאותו זיכרון תעתוע שבמוחי לגרום לי להאמין בו שוב. ועכשיו, זמן להיזכר לפני שכחה.
אל חיי האחרונים הגעתי כי נשארו לי שלושה פחדים מרכזיים, שבעטיים הייתי עדיין זחל. אלו פחדים שהייתי בטוחה שהם אני, ובדיוק משום כך לא הצלחתי להשתחרר מהם. אחרי שהתגלמתי בתוך הגוף והתחילה השכחה, לאט לאט נתקלתי בהם. זה קרה משום שעולם ההשתקפויות יצר עבורי מציאויות שהבטיחו שאתקל בשלושתם: הפחד שמא אני לא מספיק טובה, הפחד שיידחו אותי בחברה והפחד ההישרדותי שמא אמות מרעב או ממחסור בקורת גג.
תחילה לא זיהיתי אותם כפחד, אלא רק כמציאות חיי. הראשונים שפגשתי היו הפחד מפני דחייה, ובצדו הידיעה הברורה לפיה אני לא מספיק טובה. גם הפחד העמוק ביותר של אמי הנבחרת, כלומר האמא שעולם ההשתקפויות דחס עבורי הפעם, היה שהיא לא מספיק טובה. היא
בהמשך, הזיכרון עלה אל פני השטח והתחיל להתגבש כאמונה פיזית, ממש מוחשית: עכשיו, זאת היתה האמת המוחלטת עבורי, משום שרמת דחיסות המחשבה היתה גדולה עד כדי שהפכה לאמונה. במקביל, בעולם ההשתקפויות, הדחיסות עלתה עד כדי שהאמונה התגבשה לכדי מציאות: החבר הראשון שלי בגד בי וגם זה שאחריו, הילדים בבית הספר עשו עליי חרם, ואז גם בחטיבה.
במקביל, וגם קצת אחרי, התחלתי להיזכר בפחדי הנוסף. ניתן לזקוף אותו לזכותו של אבי הנבחר, שנולד למשפחה ענייה בה שבעה ילדים שישנו כולם בחדר אחד, רעבים ללחם. גם לאבי היה אב נבחר, שפחדו העמוק ביותר היה הפחד מפני הרעב ואובדן קורת הגג. האבא שלי לא היה בבית רוב הזמן. הוא עבד המון כדי לספק לנו אוכל, ואמר: "אני עובד כדי שיהיה לנו מה לאכול". ואז, לאט לאט, המציאות הזכירה לי את הפחד. בזכות אבא נזכרתי בפחד ההישרדותי שלי.
גם הזיכרון הזה עלה אל פני השטח והתחיל להתגבש כאמונה פיזית, מוחשית ממש. כך הפך בשלב הזה לאמת המוחלטת עבורי. זה התרחש משום שרמת דחיסות המחשבה הייתה גדולה מאוד, עד שהתגבשה לכדי אמונה בעולם ההשתקפויות. הדחיסות המשיכה ועלתה, עד שהזיכרון הזה, שהיה טבוע בי, הופיע כמציאות. עכשיו היה ברור לי שאם לא אעבוד קשה לא יהיה לי מה לאכול ולא יהיה לי איפה לישון. הייתי מוכנה להיות ללא אהבה, אך עם ביטחון.
ואז כבר הייתי כלואה. חזרתי למצב זחילה.
טיבעו של עולם ההשתקפויות, הוא המציאות שלנו, לדחוס עבורנו באופן אוטומטי את הפחדים שהבאנו מחיים קודמים לכדי אמונות, ומהן לכדי מציאות שמתגלמת כבר בילדותינו. הורים גרושים, מחסור באהבה, נטישה, אונס, אלימות, מחלות, אהבות נכזבות, בגידות, בעיות חברתיות ושאר התרחשויות בקורות חיינו – אינם אלא מצב דחוס של מה שכבר קיים במוחנו. מה שאיתו הגענו לכאן. הם מיועדים להחזיר אותנו בדיוק לאותה נקודה שבה עזבנו את המציאות הדחוסה בפעם האחרונה.
הם מופיעים כהשתקפות, כתוצאה, אבל אנחנו צריכים להבין שהם לא הגורם ל"טראומה החדשה שיש לי בחיים": היא רק ההשתקפות שלהם. אבל בבורותינו אנחנו בטוחים שהם הסיבה לכאב. לכן, רק ברגע שבו נפסיק לפחד לא יהיה עוד צורך בהשתקפות של מה שמפחיד אותנו, של מה שמאפשר לנו לעבור דרך הפחד.
משך מרבית חיי ההשתקפות חזרה על עצמה והפחדים היו נוכחים כמעט בכל יום. עסקתי גם בהאשמת הוריי במה שקרה לי, וגם בגיל 50 עדיין הייתי מיועדת להתלונן בפני הפסיכולוגית שהם אשמים. ההיאחזות שלי בקורבנוּת ובהאשמה לא אפשרה לי לראות את המציאות נכוחה. לא יכולתי לראות שהם אינם אלא הוריי הנבחרים, מי שעולם ההשתקפויות דחס לכדי מציאות על מנת שישרתו אותי בדרכי.
ברגע מותי האחרון ראיתי את חיי עוברים לנגד עיניי והבנתי שנפלתי שבי לתעתועיי, למוחי שלי. באותו רגע הרגשתי פספוס גדול על כך שעדיין לא ידעתי כיצד לעשות שימוש מלא בעולם ההשתקפויות, על כך שמוחי עדיין כלוא בתוך פחדיי. שוב נזכרתי שהמציאויות יכלו להשתנות כבר בשלב מאוד מוקדם של חיי, שיכולתי לחיות את חיי בצורה שונה לגמרי. אבל כל עוד הפחדים היו במוחי, כל עוד האמנתי להם שהם אני, המציאות המשיכה.
וככל שתחושת הפספוס והרצון העז להיות חופשייה התעצמו במהלך מותי, כך משך אותי עולם ההשתקפויות אליו, להתגלם שוב,לנסות שוב לפצח את חידת חיי. הייתי השופט והייתי הנאשם.
עולם ההשתקפויות עובד כמו מכונה. כל תפקידו לדחוס מחשבה עד למצב מוצק, עד להתגשמות בחומר, ממש כמו מולקולת מים שהופכת מגז לנוזל למוצק. העובדה שהיא במצב גז לא אומרת שהיא לא שם: היא פשוט עדיין לא דחוסה כל צורכה, לא מספיק כדי שמוחנו יוכל לתפוס אותה באמצעות חושיו.
ההשתקפות היא המצב הדחוס של המקור, וככל שהיא גבוהה יותר כך היא באה לידיי ביטוי בעוצמה רבה יותר בעולם הפיזי. וכאשר היא גבוהה עד כדי שהיא מוצאת את ביטויה במציאות חיינו, אז אנחנו רואים רק אותה, ואיננו יכולים עוד לראות את המקור, את המחשבה שיצרה את המציאות.
המקור מופיע בעיקר כמחשבה, ואילו ההשתקפות מתבטאת כמציאות. הם מתקיימים בו זמנית, ולכן אני מזכירה לעצמי כאן את מה שהיה רגע אחרי ששיננתי היטב את תזכורת ה"אני כאן כדי להיות חופשייה".
כשאני מתבוננת בחיי הנוכחיים, אני יודעת שהם יהיו כמעט זהים לחלוטין לחיים מהם הגעתי, היות שנשארו בי בדיוק אותם הפחדים. מהנקודה שלפני הלידה שלי אני כל כך מתרגשת לקראתם, משום שאני משוכנעת שהפעם אדע להתמודד איתם אחרת, שהפעם אעשה את זה אחרת. אעבור דרך כל פחדיי ואצא לחופשי.
הפעם אעמוד מול פחדיי, אוהב את גופי, את נפשי ואת אופיי, למרות שכולם יורו לי אחרת. הפעם אזכור שכולם אינם אלא השתקפות של אמונה. הפעם אעמוד מול פחד ההישרדות שלי ואלך עד הסוף: אהיה בלי בית, בלי עבודה ובלי כסף, ובכל זאת אגלה שאני בחיים, שהכול בסדר. אנחנו מגיעים לכאן שוב ושוב וממשיכים בכל פעם מאותה נקודת ההתפתחות אליה הגענו בפעם הקודמת.
אל הזחל נרדמנו, בגולם נאחזנו ואל החופש נועדנו. רובנו עוזבים את עולם ההשתקפויות בזחילה, מעטים עושים זאת מתוך מעוף הפרפר. רובנו עוזבים כשמוחנו כלוא בתוך פחדים אינסופיים, ורק מעטים זוכרים שהמחשבות אינן אנחנו. רובנו שוכחים לחיות בעודנו בחיים, מעטים זוכרים.
ומי אמר שתהייה הזדמנות שנייה? הזמן הוא עכשיו. מטרת הקיום של אדם היא להיות מתוקן, לסיים את תהליך הזחל-גולם-פרפר, להיות חופשי כאן, בעולם הזה. למה לחכות למוות כדי להבין את זה?
לאתר הבית של שלי לב קורן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם