לבד, במנזר: שנטידווה נודד בין מנזרי תאילנד, חלק I
אני מפחד מהבודהות שמקיפים אותי, מתשוקתי למין, מכאבי הברכיים, מהספק, מאלוהים היהודי, ממפלצת הבדידות. רשמי מסע פנימי שערך שנטידווה בין מנזרי תאילנד, מתוך מכתב לידידתו תור. המנזר הראשון
כפי שהבטחתי לך בשיחתנו האחרונה בטלפון, אני כותב את המכתב הזה אלייך. אתחיל עכשיו, אבל אינני יודע מתי אסיים אותו. אולי היום, אולי מחר, אולי מתישהו בעתיד. כל כך הרבה לספר ולכתוב, אבל אשתדל להתמקד בהתנסויות ובחוויות שעברתי במנזרים של תאילנד. אם יישאר לי מעט כוח אספר גם קצת על הודו, ואם לא - אז בפעם אחרת, במכתב אחר, או כשניפגש פנים אל פנים בזמן כלשהו בעתיד. האמת היא, ת' אהובה, שממש, ממש ממש אינני רוצה לחזור לישראל. בין אם אהיה נזיר ובין אם לאו, אני מקווה שאיכשהו אוכל להישאר כאן, במזרח אסיה המדהימה, ואם אפשר במקום כלשהו בהודו.
יום שבת, מרץ 2005. המנזר הראשון אליו הגעתי ובו שהיתי נקרא וָאט-קָאוֹ-סוּקִים. זהו מנזר ענק, על מורדותיו של הר שאינני יודע את שמו, ואשר נמצא במחוז צַ'נְטַבּוּרִי, פחות או יותר במרכז תאילנד, דרומית-מזרחית לבנגקוק, מרחק של כ-5 שעות נסיעה, כמדומני. במנזר זה יש מוזיאון ענק לאמנות בודהיסטית והמוני המונים של פסלי בודהה, פסלים גדולים, פסלים מדהימים ביופיים, עשויים מחומרים שונים. גם רהיטים אסייתים עתיקים, מי יותר, מי פחות, יש במוזיאון הזה, וגם אגרטלים ענקיים מחרסינה המעוטרים בדוגמאות מורכבות ויפהפיות.
אל המנזר הגעתי כשבוע וחצי לאחר שטיילתי עם חברי הקנדי סקוט, איתו נדברתי להיפגש מאוחר יותר בבנגקוק. מי שעזרה לי להגיע אל יעדי הייתה אשה מבוגרת, כנראה זונה זקנה. כך היא נראתה לי על פי לבושה והתנהגותה. בטנדר בו נסענו היא לא פסקה לפלרטט איתי, להציע לי הצעות מגונות באנגלית מרוסקת ולהצחיק את הנוסעים האחרים בבדיחות, שאת טיבן המלוכלך הסקתי מהמבטים המבוישים שהגניבו לעברי הנשים שנסעו איתנו באותו הטנדר.
האמת היא שהתחלתי לפקפק בכוונותיה של אותה אשה, ולבי נמלא בחרדה. אולי היא אינה לוקחת אותי אל המנזר? כל זמן הנסיעה הנותר נזכרתי בסיפורים של מטיילים בתאילנד על אודות מקומיים שכיוונו אותם למקומות מבודדים, אחרים מאלה שרצו להגיע אליהם, בהם היו מסממים ומרדימים אותם באמצעות אוכל ומשקה וגונבים את ציודם - או מביאים אותם למקום בו חבורה של פושטקים מקומיים הכו אותם, ואז שודדים את אותם מטיילים תמימים. נתבדיתי. אף אחד מן הדברים הללו לא קרה. האשה לקחה אותי אל המנזר, בדיוק כפי שהבטיחה.
העלייה התלולה למנזר בנויה גרם של מאות מדרגות, טיפוס שהפריח את נשימתי (וכמעט את נשמתי) ממני. אני נכנס אל המבנה, שבטעות חשבתי שהינו המקדש
לאחר שחלקתי כבוד לנזירים כיאות (בשלוש השתחוויות), הנזיר שהחווה אליי בידו מַזֶה עליי מים מבורכים עם מברשת קטנה ומברך אותי. כך הוא ממשיך ועושה עם כל מבקר חדש שמגיע למקום, ואני לתומי חשבתי שרצה לדבר איתי (מחשבה אנוכית של אני, אני, ועוד פעם אני). בכל זאת, הנזיר השני, איש מתוק ומקסים ללא גבול בשם וִינְרַט הנכבד, פונה אליי באנגלית מצוינת. אני מספר לו שאני מתעניין ועוסק בבודהיזם מזה מספר שנים, וגם שוקל להפוך לנזיר.
שאלתי אותו אם אפשרי הדבר שאשאר מספר ימים במנזר. הוא מתרשם ממני לטובה, מבטיח לבדוק את האפשרות עם אב המנזר, והולך לשוחח עמו. בתום דקות ארוכות הנזיר וִינְרַט הנכבד חוזר, ומבקש ממני לבוא עמו אל אב המנזר, לפגישת הכרות. אב המנזר הוא איש מוצק, רחב ושרירי, ועיניו נראות לי זועפות מעט. למרות המבט שבעיניו, חשתי בו את הנוכחות שלו, נוכחות של כוח טוב ומיטיב, את רוחב לבו העצום ואת הטוּב שהקרין.
הוא שאל אותי על עברי, על ישראל, על ירושלים, והביע משאלה שיום אחד אולי אקח אותו עמי לבקר בישראל ובמיוחד בירושלים. לאחר מכן אמר שאוכל להישאר במנזר ככל שאחפוץ, וכי אם ארצה אף אוכל להפוך לנזיר. הנזיר וִינְרַט הנכבד מיידע אותו שבאפריל הקרוב קבוצה של אנשים מתעתדים להפוך לנזירים, וכי אוכל להצטרף אליהם. אני אומר לו שהייתי מעוניין לבקר ולשהות במנזרים נוספים. נדמה היה לי שראיתי ארשת של אכזבה קלה על פניהם של אב המנזר והנזיר וִינְרַט הנכבד, אבל בודהיסט טוב הוא בודהיסט מאופק. שניהם חוזרים ואומרים שכך או אחרת אוכל להישאר במנזר ככל שאחפוץ.
השתחוויתי בכבוד רב אל אב המנזר, והוא פנה לענייניו. הנזיר וִינְרַט הנכבד מראה לי את חדרי ומספר לי על סדר היום שמתחיל בשעה 4 בבוקר. הוא שואל אותי אם אוכל להסתפק בארוחה אחת ביום, ואני משיב בחיוב. בערב אני מצטרף אל מזמורי הערב ולמחצית השעה של מדיטציה עם שאר יושבי המנזר. לאחר מכן עליתי אל חדרי. הספרייה של המנזר נמצאת בקומה שמתחתיי, שם אני מבלה בשעה של קריאה, לפני שאעלה שוב אל חדרי ואלך לישון.
אני מנסה למדוט, ושני הקשיים העיקריים שילוו אותי במשך שהותי במנזרים של תאילנד מתחילים לפקוד אותי: החום והלחות הכבדים, שאני מרגיש איך הם ממיתים אותי באיטיות ובפחד. פחד שמורכב מעשרות פחדים קטנים, שונים ומשונים. הם נובעים בתוכי, מציפים אותי ומונעים ממני למקד את מחשבותיי ולו לחמש שניות רצופות. פחד מהחום, מכאבי גב וברכיים.
פחד מפני האנשים סביבי, מהבודהות שמקיפים אותי, מזרותו של המקום. פחד שנובע מאי אמוני ביכולתי לעמוד בעוצמת תשוקתי למין. פחד מאי אמוני בעצמי, שאי פעם אוכל להשיג את ההתעוררות והשחרור. פחד מהספק בתורתו של הבודהה, פחד מאלוהים היהודי שרודף אחרי ומבטיח לשרוף אותי באש הגיהינום. פחד מפני הזקנה, מחלה ומוות. פחד מהארץ תאילנד, אותה אינני מבין למרות יופייה וטוב לבם של אנשיה, ואשר זרותה כה מרתיעה אותי. פחד מפני הבדידות, הבדידות אותה תמיד חשבתי והחשבתי כידידתי המנחמת, שהפכה עכשיו למפלצת של כאב וחרדה, לתהום אפלה. ולמרות כל אלה, למרות כל אלה, יש משהו כל כך נעים, נעים עד מאוד ויפה עד מאוד במנזר הזה.
ביום השני לשהותי במנזר, הנזיר וִינְרַט הנכבד לוקח אותי לסיור במוזיאון הענק. הוא מראה לי את דמויותיהם של אַג'אָן סָאוֹ ואג'אן מוּן, ומביע את פליאתו מכך שקראתי על אודותם. הוא מספר לי שהנזיר הבכיר והזקן ביותר השוכן בוָאט קָאוֹ-סוּקִים הוא אג'אן סוּמְצִ'יט, אחד מתלמידיו של אג'אן מון. על עצמו הנזיר וינרט הנכבד מספר שהינו בן 44, כי מזה שנים רבות הוא עוסק במדיטציה ושכשנה עברה מאז הפך לנזיר. הוא אומר לי שתודעה מאומנת ומיומנת יכולה להקיף ולהכיל את כל היקום כולו. אנחנו יוצאים אל המרפסת הגדולה והרחבה שמקיפה את קומת המוזיאון, ובתחושה עמוקה של יופי אני מתבונן בהרים ובעמקים שמקיפים אותנו סביב.
עם רדת הערב, אחד מהמועמדים לנזירות, איש צעיר ומקסים ששכחתי את שמו, מנסה ללמד אותי את השפה התאילנדית. הוא אינו דובר אנגלית, אולי רק עשר מילים שהתחביר שלהן יחדיו בפיו כמעט לא אומר לי כלום. מהמעט שהצלחתי לדלות, הבנתי שהוא מזמין אותי לישון באולם בו הוא ויתר חבריו למועמדות לנזירות ישנים. אני מודה בלבי למי-שזה-לא-יהיה על כך שיש לי חדר משלי. קשה לי מאוד לוותר על הפרטיות הפיזית שלי, קושי נוסף שעמו אצטרך להתמודד רבות במהלך שהותי במזרח אסיה. אינני רוצה לחלוק את אותו חלל עם איש. אינני מרגיש נוח כלל וכלל עם גופי שמזיע עקב הלחות הכבדה כל כך. עוד סוג של היצמדות.
בשעה ארבע בבוקרו של יום המחרת אני מתעורר ושומע מזמורים. אני הולך לכיוון ממנו מגיעים הצלילים, ומוצא את וינרט הנכבד מלמד את המועמדים לנזירות את מזמורי לקיחת המקלט בשלושת אבני החן שהן הבודהה, הדהארמה והסנגהה, את בקשות לקיחת המקלט לנזירות הטירונים ולנזירות המלאה. הוא מבקש מכל אחד מהמועמדים לשנן בתורו את המזמורים, ומתקן אותם בעדינות אם שכחו פיסקה, או את הניגון או את המקצבים הנכונים. את כל זאת עושה הנזיר וינרט הנכבד עם המון טוב לב, בעדינות ובחיוך. הוא איש כל כך מלבב.
בסביבות השעה 8.30 בבוקר כולנו מתאספים למזמורים משותפים, למחצית השעה של מדיטציה ולארוחה היחידה אותה נאכל. לאחר מכן אני משתתף בפינוי כלי האוכל. משסיימתי פניתי ללכת אל גרם מדרגות גדול ותלול במעלה ההר שמחלק את המנזר משני צדדיו. שבילים צרים מתפצלים מגרם המדרגות הראשי אל תוך היער שמעל למנזר, ומובילים אל בקתותיהם של הנזירים. אני חוזר ויורד לאטי אל חדרי. החום פשוט בלתי נסבל. אני חש כאילו גפיי מלאים בנוזל סמיך וכבד, אולי עופרת. אני נשרך במעלה המדרגות אל הקומה בה נמצא חדרי, מתמוטט על המיטה ונרדם.
לאחר כשעה אני מתעורר ומנסה למדוט שוב. מנסה לאסוף את מחשבותיי אל הנשימה, אבל נדמה לי שהחום הוא מין נוזל כבד וסמיך, שמפריד את מחשבותיי זו מזו והן משוטטות ללא מטרה. שטף של זיעה זולג בזרזיפים אל תוך עיני בטיפות כבדות, שצורבות אותן במליחותן. לקראת ערבו של היום השני לשהותי במנזר אני נכנע לחום, נכנע לזיעה, נכנע לגב הכואב, לעיניים הצורבות, לפחדים שממשיכים לתקוף, לזרות, לבדידות.
בבוקר יום המחרת אני מודיע לוינרט הנכבד על עזיבתי לכיוון מנזר וָאט פָּה-נָאנָאצַ'ט, מנזר בתאילנד שהוקם במיוחד למענם של מערביים. גם בו, אולי, ארצה לשהות. אני מרגיש שהוא מצטער. אני נפרד ממנו ומאב המנזר. נדמה היה לי שגם אב המנזר מצטער על שהותי הקצרה ועזיבתי שאולי, באיזשהו אופן, הייתה פתאומית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם